כותרות TheMarker >
    ';

    אתיקה אזרחית

    הבלוג עוסק במאמרים ומחשבות שלי בנושאי אתיקה אזרחית ואיכות שלטון.

    0

    המאבק המגדרי אשר לא תם...

    0 תגובות   יום חמישי, 9/3/17, 21:34

    המאבק המגדרי אשר לא תם...

    על מקומן של חלוצות העלייה השנייה בסיפור ההיסטורי הישראלי

    (מוקדש לנשים בישראל , 2017 )


    כתבה, זהבה חן.


    תקופת העלייה השנייה, לפני יותר ממאה שנים, נתפסת בעיני רובנו כתקופה רומנטית: תקופה , בה jחמשת אלפי הצעירים והצעירות, המכונים "חלוצים", שהגיעו לארץ ישראל, השתתפו במהפכה הציונית, בבניית חברה עברית, בהתיישבות, בעבודה עברית ובשמירה עברית.


    מפתיע שמעל מאה שנים  מאוחר יותר, בשנת 2017 , אנו עדים מצד אחד להשתלבותן המרשימה של נשים בכל תחומי החיים ומצד שני נשמעים קולות כמו קולו של הרב לוינשטיין, מנהל מכינה קדם צבאית, שמנסה להחזיר את הבנות של המגזר הדתי- לאומי לתפקידיהן המסורתיים ולהגביל את מקומן בתוך המפעל הציוני, כמו: מניעת השתתפותן בשירות משמעותי בצה"ל ובהגנה על ביטחון המדינה.


    האם מאבקן של הנשים העבריות במדינת ישראל, מדינה יהודית דמוקרטית הדוגלת בשוויון מגדרי לא תם? מה אנחנו כנשים וגברים בחברה הישראלית יכולים ללמוד מהתהליכים ההיסטוריים שהתרחשו בישראל, של לפני מאה שנים? ומה מידת השפעתם על עיצוב התפיסות הכלליות לגבי מקום האישה בחברה בה אנו חיים?


    משתפת במאמר שכתבתי:


    חוקרות העלייה השנייה, כדבורה ברנשטיין ובילי מלמן, ניסו לבדוק את מקומן של החלוצות שנעדרו כמעט לחלוטין מהסיפור ההיסטורי של החברה בהתהוותה. כתיבת ההיסטוריה של תקופת העלייה השנייה, נכתבה על ידי גברי העלייה השנייה מתוך נקודת מבט גברית והדימוי הנשי נוצר בעיקר מזווית הראייה של הגברים[1]. כמעט ולא מוצאים מנהיגות, כמעט ולא קיים בנמצא דווח שנמסר על ידי נשים בתקופה הנדונה, כמעט ולא נכתבו סיפורים על ידי נשים בתקופה זו. הנשים לא כתבו מסיבות שונות ובעיקר בשל מכשול השפה העברית- שפה שלא הייתה שגורה אצל רבות מהן. לא נראה היה שרוב הנשים היו מודעות למקומן הנחות באי  ההכרה של היישוב הציוני בחשיבות פועלן: בחינת סיפוריהן של נשות העלייה שכתבו זיכרונותיהן בשנים מאוחרות יותר, באה למקם את האישה בסיפור ההיסטורי תוך בחינת מערכות היחסים בין הנשים לבין האחרים. ברנשטיין טוענת שנשות העלייה השנייה היו שותפות לסיפור המסגרת של ההתיישבות הציונית, בכך שטוו את סיפורן בו "ובתוך סיפור מסגרת זה שיחזרו את קורותיהן"[2].


    ג'ואן וולאס סקוט, החוקרת הפמיניסטית, רואה  חשיבות בשמיעת הסיפור של האישה, הוצאת הנשים מן המחבוא וסיפור הסיפור שלהן שבא להוסיף את ה"מין החסר", לקהילה החדשה המתהווה[3]. סיפורי הנשים מאירים את אי שוויונותה של החברה המתהווה: הנשים מנתחות ניתוח ביקורתי את יחס האיכרים אליהן, את יחס החלוצים הגברים אליהן, את המוסדות הציוניים שהתנערו מההבטחות שניתנו להן. באמצעות סיפורי הנשים, אנו נוכחים בשבירת המיתוסים עליהם התחנכנו בבתי הספר ושעדיין קיימים בספרי הלימוד: שבירת אותו מיתוס של שוויוניות ששידרה התנועה הציונית מראשיתה, אך הלכה למעשה לא פעלה למימושה: בין גברים ונשים בכל הקשור לחברות מלאה בתנועת הפועלים, בעבודת האדמה, בשמירה, במימוש זכות הבחירה.


    גילת גופר, במחקרה על נשות העלייה הראשונה, מצאה שדמות "היהודייה החדשה" או "העברייה החדשה", החלה לצמוח עוד לפני בואן של חלוצות העלייה השנייה. ניצנים להופעתה של דמות זו התחילו להופיע במושבות, בעיקר באמצעות הדור השני של בנות העלייה הראשונה בהתנהגותן החופשית והמשוחררת[4]. ביטויים כמו "ילדת דרור" או "בת הכרמים החופשית" המתארים את ההוויה הארץ ישראל, מוכיחים שהמהפכה הציונית הצמיחה תפיסה עצמית חדשה של הנשים כבר בעלייה הראשונה[5].


    דור הנשים הראשון של העלייה הראשונה התמודד כמעט באופן דומה עם המציאות הקשה של סבל, מחלות, עוני ובדידות בארץ ישראל. הן התמודדו גם עם שוליות התפקידים שיועדו להם: הגברים עבדו בנחלותיהם ואילו הנשים עבדו בתפקידים המסורתיים של עבודות הבית בתנאים מפרכים שאותם לא הכירו בגלות תוך הפרדה מוחלטת בין המרחב הביתי הנשי לבין המרחב הגברי- הציבורי. חלוצות העלייה השנייה ניסו לשנות את מצבן בהשוואה לנשות העלייה הראשונה בעיקר נוכח העובדה שהיה להם מודל של נשים מעלייה קודמת שלא רצו בו ושהיה מאוס בעיניהן. הן ראו בנשות העלייה הראשונה שהתיישבו במושבות הברון, דור שהתיישן, ששכח את האידיאלים לשמם הגיעו להתיישב בארץ ישראל ומתחו ביקורת על החינוך הצרפתי הבורגני שקבלו הבנות במושבות הברון, אך למרות זאת, בפועל, הן נעזרו בהן פעמים רבות, הושפעו מהן והשפיעו עליהן.

    ברנשטיין טוענת שאם הוצע מודל של "היהודייה החדשה", היה זה רק בכתבי הנשים של אותה תקופה. האישה החלוצה גילתה ביקורתיות כלפי הארץ ישראליות המצומצמת שנכפתה עליה וניסתה בכל מאודה "למתוח את גבולות מגדרה"[6] במגמה להעמיד חלופה משלה לסיפור הציוני מחד ולזהותה הנשית מאידך.


    נשות העלייה השנייה לא בקשו מהפך מגדרי אך הן ראו את תפקידן כשותפות למפעל הציוני. הפמיניסטית קייט מילט[7] טוענת שעליונות הגבר נקבעת באמצעות סטריאוטיפים כמו תוקפנות, אינטליגנציה, כוח ויעילות. עליונות שבה הגברים משתמשים בקוד מיני המגדיר דפוסי התנהגות לנשים כמו עבודת משק בית וטיפול בילדים. אם נקבל תפיסה זו, הרי שניתן להבין מדוע דמות "היהודי החדש", העדיף לקבע את דמותה של היהודייה הישנה והמסורתית וניסה למנוע את זכויותיה ומימוש שאיפותיה לשוויון במרחב הפרטי והציבורי[8]. על פי מילט אחד הענפים היעילים של השלטון הפטריארכאלי הוא השליטה הכלכלית שלו בנשים הנתינות. תיאוריה  זו יכולה להסביר מדוע לנשים לא ניתן לממש חברותן בתנועת הפועלים ומדוע אפשרו להן לעבוד כשכירות ולא כחברות שוות זכויות בהצבעות ובקבלת החלטות.


    נשות העלייה השנייה ניסו להגדיר את זהותן הארץ ישראלית: אחת הדרכים הייתה טשטוש מיניותן ונשיותן באמצעות גזיזת שערן ובאמצעות לבוש גברי מרושל. הסיבות לכך היו שונות: סיבה אחת שהייתה מכוונת שמירת צניעותן בהיותן מיעוט בסביבה גברית ואף בסביבת פועלים ערביים, כדי לא לעורר יצרים. סיבה אחרת הייתה נוחות הבגדים והשער הקצר לצורכי עבודה פיזית קשה בשדה. סיבה נוספת המובאת תדיר בכתבי הנשים הייתה שאם יראו ויתנהגו כמו הגברים, אזי יכבדו הגברים את יכולתן לעבוד בתנאים פיזיים קשים ובכך תיסלל הדרך להשוואת זכויותיהן בקבוצה: כ"אקט הצהרתי סוציאליסטי"[9].

     לא כל הנשים החלוצות נהגו באותו אופן והיו כאלה שבקרו את המראה והלבוש הגברי של הפועלות בסג'רה ב- 1908 כאמצעי לקבלת התייחסות שוויונית: " גם בלבושן לא נבדלו הפועלת מן הפועלים: הם נהגו ללבוש מכנסיים ארוכים ועל ירכן חגרו אקדחים נתונים בנרתיקי עור...גם שער ראשן היה גזוז כדרך הגברים: אמנציפציה בכל המובנים. מעשים אלו לא שבו את לבי..."[10]


    במובן הפמיניסטי והלאומי, זכו נשות העלייה השנייה להצלחה ביצירת זהות לאומית ונשית לאו דווקא ביצירת מודל אופנתי או ככובשות העבודה החקלאית אלא כמובילות בהטמעת השפה העברית והתרבות העברית, ההתיישבות עברית והעבודה העברית במובן של שחרור מכבלי "היהודייה הישנה", ויצירת "עברייה חדשה"[11].


    דמותן של נשות העלייה השנייה נתפסו בהיסטוריה היהודית כנשים פורצות דרך בתפיסה ובמעשה. נשים ציוניות, חלוצות, פעילות ומשפיעות באמצעות אידיאולוגיה לאומית וחברתית. גילת גופר מצביעה במחקרה על תפקיד הפועלות החקלאיות בתקופת העלייה השנייה, על שני ערוצים בהן פעלו והתמודדות הנשים:1 . התמודדות ומאבק פוליטי על מקומן בחברה ובמרחב העבודה ולהשגת זכויות שוויוניות בהם. 2. השתתפות ביצירת חזון המפעל הציוני ובעיקר בכל הנוגע למקומן של הנשים ותפיסת הנשיות בחברה הארץ ישראלית המתהווה.[12]


    נשות העלייה השנייה ביקשו לעצב מודל חדש של נשיות. עבודות הבית, ובמיוחד התפירה, נתפסו כשרידי תרבות של "היהודייה הישנה". הן ניסו להתרחק מהסטיגמות שהיו קשורות לאותה דמות ושאפו להשתייך לקבוצת הזדהות אידיאולוגית לא מגדרית. הן רצו להגדיר עצמן כפועלות, עובדות וציוניות ולא רק כנשים. חלקן ניסו לטשטש את הבדלי המגדר בביטול סממני הנשיות המוכרים של אותה דמות "היהודייה הישנה". מחקרים חדשים של חוקרות נשים מוכיחים שהחלוצות היו מודעות למיניותן ונשיותן ולא שאפו להדמות לגבר במובן זה.[13]


    הנשים שהגיעו לארץ ישראל, חשבו שיש להן הזדמנות יוצאת דופן להגשים את תפיסתן באמצעות השתתפות הלכה למעשה במפעל הציוני ההתיישבותי המהפכני בארץ ישראל. הן האמינו שזו ההזדמנות שלהן כנשים להגשים את הרעיונות הציוניים המהפכניים בחברה צעירה, שוויונית, תומכת ומאתגרת. לצד אתוס הגבר – החלוץ העברי, מתפתח אתוס האישה- החלוצה העברית. לרעיונות חדשניים אלה היו תקדימים בעת החדשה וניתן לראותם מאה שנים ויותר מוקדם יותר, בהצהרת זכויות האישה והאזרחית שחיברה אואמפ דה גוז' ב- 1791.[14]. לא ידוע אם הנשים הציוניות בעלייה השנייה הכירו את זכויות האישה האזרחית של דה גוז', אך יש להניח שתפיסות אלה חלחלו בין שאר התפיסות המודרניות, החילוניות והמשכילות לחברה היהודית. לא כל הנשים עמדו בפרץ ולרבות מהן כגודל הציפייה למימוש האידיאלים הקולקטיבים והאישיים, כך היה גודל האכזבה. חלק מהנשים לא היו מסוגלות להתמודד עם הקשיים ותחושות האכזבה והפיתרון שמצאו היה עזיבה .


    גור אלרועי, בספרו "אימיגרנטים", מציין את הגורמים לעזיבת מהגרים בתקופת העלייה השנייה מארץ ישראל לארצות הברית. על פי הנתונים שאסף: בשנים  1905-1907 עזבו כ- 78% את ישראל ובשנים 1912- 1914 כ- 51% . חלקם הגדול לאירופה וארצות הברית. במחקר אין נתונים המספקים מידע מיוחד על ירידת נשים מארץ ישראל.  אלרועי מצביע על קשיי התאקלמות בארץ ישראל, קשיים כלכליים, יחס מזלזל ומתנכר של האוכלוסייה הותיקה וחיפוש אחר ריגושים. עלות ההפלגה לישראל הייתה זולה לישראל בהשוואה לאמריקה, ברגע שאספו מעט כסף או שמשפחותיהם הצליחו לאסוף כסף עבורם החליטו לעזוב. לגורמים אלה ניתן להוסיף את האכזבה העמוקה ותחושת הכישלון האישי שחשו צעירים רבים, שהאידיאלים והחלומות שלהם לא מומשו. התסכול וסבל הבדידות היו גדולים במיוחד.[15]


    ריבוי מקרי ההתאבדויות בחברה החלוצית ממחישים את הבדידות והמצוקה כחלק מהסיבות שהוזכרו לעזיבת הארץ. היו כאלה שלא יכלו להתמודד עם המציאות ולא עם הגירה נוספת. יש לזכור שחלק מהצעירות עלו לארץ ישראל במצב נפשי ירוד, בעיקר מתוקף הנסיבות ההיסטוריות והאישיות. הן חשבו שהעלייה תהווה מוצא ופיתרון אולטימטיבי למימוש עצמי ולמזור, בעטיפה של חזון ואידיאלים, לכל הקשיים שהיו במולדתם הישנה במזרח אירופה. רחל מייזל, פועלת ששמה קץ לחייה כתבה: "סלחו לי כל הקרובים, באין אלוהים אין מה לעשות אף צעד אחד. החיים יפים ממרחק, אבל לי אבד המרחק..."[16].


    דברי ההספד שנשא אברהם יצחק, אחיה של תמר בלהה בורנשטיין, חלוצה אחרת שהתאבדה, ממחישים את האכזבה הגדולה של אותה חלוצה ממימוש האידיאולוגיות שאותן נשאה בעלייתה לארץ ישראל- כמיהה לחיי חופש, סולידריות חברתית, חיי קהילה ועבודה יצרנית : " עוד לא מלאה שנה מיום שדרכו רגליה על אדמת ארצנו, אשר חשבה למצוא בה ספוק לנפשה הצמאה לחיים שלמים וחופשיים. אבל גם פה נכזבו תקוותיה, ובמקום אור וזוהר פגשה רק צללים וחושך, במקום חיים ויצירה ראתה מסביבה רק צרות ועינויים...ולבה נשאר ריק וחייה בלי תוכן, ולא יכלה להמשיך את חייה יותר..."[17]. במקום השאיפות שהנחו את אותה צעירה בעלייתה לארץ ישראל,  חוותה בדידות, ייאוש וחיים חסרי תקווה בדיוק כמו מהמקום ממנו הגיעה.


    מספר גדול מבין החלוצות לא הרימו ידיים ולא הצטרפו לגל המיואשות והעוזבות. המגבלות והמחסומים שהנשים נתקלו בהם שינו את תפיסתן. הן התחילו לבדוק באופן מודע וישיר את הבעייתיות שלהן כנשים. בבחינה מבוקרת של השנים הראשונות של העלייה השנייה שהעצימו את מצבה הלא שוויוני של האישה במפעל הציוני. ייחודן של החלוצות, שלאורך כל הדרך לא וויתרו ותבעו שוויון בנשיאה בנטל המפעל הלאומי. על אף התסכולים והכישלונות הצליחו הנשים במציאות הארץ ישראלית להציע חלופות מהפכניות לנשים ולהגשים חלק ממאפייניהן. הן הצליחו, תוך פרק זמן קצר יחסית, להגיע להישגים נאים הקשורים בשחרור האישה מתפקידיה המסורתיים, תוך הכרה בזכויותיה לשוויון בתעסוקה ולהישגים אזרחיים של הזכות לבחור ולהיבחר. חלוצות העלייה השנייה, הצליחו לפתח מודל נשי לצד מודל החלוץ: מודל של אישה עברייה, פועלת, מחייה השפה והתרבות העברית, פעילה פוליטית, בועטת במוסכמות חברתיות, נחושה לקחת חלק במפעל הציוני. נשים שבפעולותיהן והישגיהן הצליחו להוביל שינוי משמעותי בתודעה הציבורית. השלכות מאבקן באות לידי ביטוי עד היום הזה: בחזון מדינת ישראל,בחקיקה ובמאבקן של ארגוני הנשים להשיג יעדים נוספים הקשורים לקידום מעמד האישה וזכויותיה.



    [1] ג' גופר, האלמנט היותר מתאים לתפקיד של איכרות ופועלות חקלאיות, נשיות ציונית במושבות בתקופת העלייה השנייה, ישראל, 5, 2004, ע' 125.

    [2] ברנשטיין, ד', ברנשטיין, חקר נשים בהיסטוריוגרפיה הישראלית, נקודות מוצא, כיוונים חדשים ותובנות שבדרך, בתוך: העבריות החדשות , ע' 9.

    [3] ברנשטיין, חקר נשים, עמ' 13,

    [4] מרגלית שלה, אתגר המיגדר, נשים בעליות הראשונות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, ע' 26, שלה מביאה את מחקרה של גופר על נשות העלייה הראשונה כדי להמחיש עד כמה ההתמודדות הראשונית של הנשים של שתי העליות הייתה דומה. 

    [5] שלה, אתגר המיגדר, ע' 34, שלה מביאה לדוגמה את תיאורה של יהודית הררי, בת העלייה הראשונה "ילדת דרור, טבעית ופשוטה כפרחי השדה אשר גדלה ביניהן", כתפיסה עצמית שהתפתחה אצל הדור השני של נשות העלייה הראשונה והמשיך אצל בנות העלייה השנייה.

    [6] ברלוביץ, בחיפוש אחר דיוקן...ע' 98- 103

    [7] קייט מילט, נולדה ב- 1934, הייתה פעילה בשנות השישים בארצות הברית בתנועה לזכויות האזרח, עבודת הדוקטורט שלה הייתה בנושא "פוליטיקה מינית".

    [8] קייט מילט, תיאוריה של פוליטיקה מינית, 1970, בתוך: ללמוד פמיניזם, עמ' 67- 105.

    [9] י' ברלוביץ, בחיפוש אחר דיוקן הארץ ישראלית בספרות הנשים בתקופת הישוב עמ' 91- 113.

    [10] ת', ליברזון, פרקי חיים, תל- אביב, 1970, ע' 59.

    [11] ברלוביץ, בחיפוש אחר דיוקן, ע' 103.

    [12] גופר, עמ' 129, ראי הערה 24 במאמר, הנשים הגיעו גם ממקומות בהם נאבקו נשים על זכויות פוליטיות ואזרחיות ונטלו חלק בתנועות מהפכניות ומכאן הייתה גם השפעתן על מאבקן בארץ ישראל.

    [13] ד, ברנשטיין, אישה בארץ ישראל, השאיפה לשוויון בתקופת היישוב,הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז, עמ' 20- 26  

    [14] אולאמפ דה גוז', הצהרת זכויות האישה והאזרחית, 1791, בתוך: חנה הרצוג ואורלי לובין, ללמד פמיניזם: מקראה, מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, ע' 11, דה גוז' נולדה למשפחה ענייה וחסרת השכלה בצרפת, כתבה הצהרת זכויות לנשים לאחר שהצהרת זכויות האזרח הצרפתית נכתבה בלשון זכר. בהצהרה זו העמידה דה גוז' את האישה מול הגבר לא רק בהיותם שווים כבני אדם, אלא את האזרחית מול האזרח במדינת הלאום אחד הסעיפים החשובים בהצהרה שאינו מתקיים הלכה למעשה, ממחיש את האכזבה והתסכול בשל אי מימושו בחברה הציונית המתהווה: "כל האזרחיות וכל האזרחים, בהיותם שווים בפני החוק, יהיו איפה זכאים לשאת בכל הכהונות, לתפוס את כל ממעלותיהם וסגולותיהם האישיות", העמדות, ולכהן בכל המשרות הציבוריות, על פי כישוריהם, וללא כל הבדל, למעט ההבדלים הנובעים...", ע' 14

    [15] ג, אלרועי, אימיגרנטים: ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, יד בן צבי, תשס"ד, עמ' 226 .

    [16] "הפועל הצעיר", 10 , ד' אדר ב' תר"ע, עמוד 29.

    [17] אברהם יצחק, על מות תמר בלהה ברנשטיין, הפועל הצעיר, שנה שביעית, מס' 15, כ"ה טבת, תרע"ד.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      זהבהחן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין