אימא שלי רופאת אף אוזן גרון. לא יודעת אם יש קשר, אבל כילדה נטיתי לחלות לא מעט בהצטננויות, נזלות, שיעולים, דלקות אוזניים, ריאות וסינוסיטיס. כשהייתי חולה, אימא התמסרה כל כולה לטיפול בי – הייתה ניגשת למיטתי עשרות פעמים, מלטפת את מצחי, שואלת לשלומי, בודקת את החום, מזליפה לאוזן טיפות במיומנות ודייקנות (ודואגת לחמם אותן, כדי שלא יהיה לי קר), מקנחת לי את האף (ומלמדת אותי איך לא לפצוע את העור), עוטפת אותי היטב בשמיכה ומהדקת סביב הגוף בקפידה, מארגנת לי שולחן קטן בצד המיטה, עם כל הדרוש, לרבות ספר קריאה, ומגישה לי כוסות תה ואוכל למיטה.

כשהייתה שואלת אותי איך אני מרגישה, זו לא הייתה סתם שאלה, כדי לצאת ידי חובה, אלא רצון אמיתי לקבל תשובה יסודית ומפורטת. היה עליי לענות בריכוז רב, תוך תיאור מדויק של תחושותיי. אימא הייתה כולה דרוכה וקשובה, ממוקדת בי ובמילותיי, ואם נסחפתי עם תיאורים דרמטיים, הייתה מפיקה קולות הזדהות וחמלה, מחבקת אותי, שמה את ידי על לחייה ומבקשת ש"הכול יעבור אליה"...

לא פעם הסתבכו הצטננויותיי לכדי סינוסיטיס, וכתוצאה מכך נאלצתי ליטול לא מעט אנטיביוטיקה ולשהות בבית. אימא, שבאותה תקופה עבדה בבית חולים מאיר בכפר-סבא, הייתה לוקחת אותי לבית החולים, והייתי מבלה יחד איתה לילה שלם בתורנות. אימא ארגנה עבורי את המצעים על המיטה שהוקצתה לה בחדר התורנים, ומדי כמה שעות הייתה מעירה אותי, מובילה אותי במסדרונות בית החולים לאחד החדרים, ושואבת לי באמצעות "סקשן" את הסינוסים. מכשיר שנראה מאיים ממבט ראשון, אולם התחבב עליי במהרה. כיוון שסמכתי בעיניים עצומות על אימא שתעשה במקצועיות את העבודה, וכיוון שאימא הנחתה אותי ביסודיות ובאסרטיביות כיצד לנהוג בזמן השאיבה, למדתי לשבת בצייתנות וללא-ניע, ולהתמכר לתחושות המדגדגות-מעקצצות של שאיבת הנזלת מהסינוסים... כשחשתי אפצ'י קרב ובא, למדתי כיצד להתריע לאימא בהרמת יד מבעוד מועד... אחרי כל אפצ'י כזה הייתה מתבוננת בי במבט שכולו חמלה והזדהות. באמת, לא פלא שהייתי חולה כל כך הרבה בילדות. וגם בגיל העשרה. שהלוא כשהייתי חולה-הייתי מרכז העולם עבור אימא. אני גם נזכרת בערגה איך הייתה מטפלת בי כשהיו לי דלקות אוזניים. גם אז הייתה לוקחת אותי למרפאה, משכיבה אותי על מיטה, לאחר שחיטאה כל מה שרק אפשר מסביב, ומסתכלת לתוך אוזניי באמצעות המיקרוסקופ הענק. התמכרתי לתחושות המענגות של המיכשור הדק המחטט באוזניי בעדינות וביסודיות, ובסיום הטיפול, לאבקה המרגיעה שננשפה מתוך מפוח קטן על גבי עור התוף. במהלך השנים למדתי מאימא כיצד להימנע מבעוד מועד מדלקות אוזניים וסינוסיטיס ולפתוח את האף לפני שנת לילה. היום אני "הרופאה של עצמי", בכל הקשור להצטננויות, ויודעת להצטייד מראש בתרופות הנכונות, מיד כשאני חשה בסימנים הראשונים. בצבא ובטיול לסין ודרום מזרח אסיה, היה לי תיק מכובד של עזרה ראשונה (ובעצם, שניים   !) שאימא ציידה אותי בו, עד כדי שכמעט לא נותר מקום לשאר הדברים. בזכותה, ידעתי לייעץ "ייעוץ ראשוני" לח'ברה, שכינו אותי "דוקטורית". בדיעבד הבנו, אחותי ואני, שכל השנים בכלל רצינו להיות רופאות, כמו אימא, אבל אימא תמיד אמרה ש"היא מקווה שהבנות שלה יבחרו מקצוע יותר קל" ואנחנו הקשבנו לעצתה. אותי החיים הובילו, בדרכים לא דרכים, להיות עורכת דין. היו לפניי כל כך הרבה אפשרויות לבחירת מקצוע, עריכת דין אף פעם לא הייתה אחת מהן. לא שאני מצטערת, כי למדתי להפיק מהמקצוע את המקסימום, ואפילו ליהנות ממנו, וזאת למרות שהשנים הראשונות היו רצופות תלאות (וזה אולי יסופר יום אחד בפוסט נפרד).

במהלך השנים, בילדות ובנערות, הייתי מגיעה לאימא כ"פרסונל", אחת מההטבות המועטות שמקבלים רופאים עבור בני משפחתם. אימא תמיד אילצה אותי לחכות לה במסדרון זמן רב, כדי שאף אחד "לא יגיד מילה" על כך שהבת שלה נכנסת לפני פציינטים אחרים. אצל אימא חדר ההמתנה היה תמיד מלא עד אפס מקום. איך יתכן שמקציבים 10 דקות בלבד לכל פציינט, הייתה מתלוננת. אבל לא נכנעה לתכתיבים, והשקיעה בכל אחד את הזמן הדרוש לו. עד שהייתה קוראת לי להיכנס, הייתי יושבת דמומה בחדר ההמתנה המלא עד אפס מקום ומרגישה קצת כמו מרגלת, כיוון שהפציינטים דיברו על אימא ולא היה להם מושג שהבת שלה מאזינה לכל מילה. "כבר חלפה שעה מאז הייתי אמורה להיכנס". "כן, נו, ואצלי חלפה שעה וחצי" "אבל היא הרופאה הכי טובה. שווה לחכות. את יודעת שהיא גילתה לי התקף לב דרך האוזן? היא הצילה אותי! אני לא מחליפה אותה באף רופא". עד היום אני לא יודעת אם מה שאמרה זה נכון, ואיך אפשר לגלות התקף לב דרך האוזן. כששאלתי את אימא, היא לא הגיבה, ולא הסבירה לי איך זה אפשרי.

כשיצאתי לעולם, וגרתי רחוק מהבית, התאכזבתי לגלות שרובם של הרופאים אינם כמו אימא. למעשה גיליתי שרוב הרופאים יותר דומים לעורכי הדין שאני עובדת איתם (ושלאופיים לעולם לא אצליח ממש להסתגל!) -  קורקטיים, קרים, חסרי סבלנות וחסרי אמפתיה. אני בשבילם "קייס" שצריך לפתור, אתגר טהור, ותו לא. פעם אפילו יצאתי בוכה מרופאת המשפחה, שלא טרחה להרים אליי מבט מהמחשב כשדיברתי על מכאוביי. איפה היא ואיפה אימא שתמיד הייתה קשובה אליי במאה אחוז? בדיעבד, זה היה רק עוד נדבך בהתבגרות המאוחרת שלי, והתפכחות נוספת במפגש מול "העולם האמיתי". עולם אליו הוריי בעצם לא הכינו אותי, כיוון שעטפו אותי וגוננו עליי שנים רבות, ושאליו הסתגלתי בגיל מאוחר יחסית, בכוחות עצמי. (וגם זה אולי יסופר, בהמשך, בפוסט נפרד:)), אבל דבר אחד חשוב אימא לימדה אותי - להתמסר. להתמסר באופן טוטאלי לכל דבר שאני עושה, בדיוק כפי שהתמסרה אליי, אלינו, הילדים, וכפי שהתמסרה לעבודתה ולמטופליה. 

***הנ"ל בהשראת קריאה בספר "מאה אימהות, מאה זיכרונות" של ענת הררי. 

["מאה כותבים וכותבות בגילים בין 17 ל98 הסכימו לבחור זיכרון אחד בלבד מאמם ולתארו במילותיהם" (בכריכה האחורית)

"אז איך בוחרים זיכרון אחד בלבד מתוך השק המלא זכרונות? מדוע צץ דווקא הזיכרון הזה ולא אחר? מדוע בחר מי שבחר להציג את אימו הטובה והמיטיבה, או לחילופין, את אימו המכאיבה, הפוצעת? האם נבחר הזיכרון בשל היותו היוצא דופן, או משום שהוא משקף את המוכר והידוע? האם היה זה זיכרון מוקדם, ראשוני, מלא רגש ותמימות, או זיכרון מאוחר יותר, שבו שלובים זה בזה הרגש החי והמחשבה הרפלקסיבית הבהירה?...

מעל לכל מרחפת שאלה אחת גדולה: עד כמה אנחנו מכירים את אמא - את האישה שהיא אימנו - על כל מורכבותה, על צדדיה השונים? ומדוע נחשף אלינו רק חלק מכוליותה? האם זו היא שהפגינה רק צדדים מסוימים באישיותה, או שמא אנחנו אלה שבחרנו לראות רק את מה שרצינו או כולנו לראות?"... מתוך "פתח דבר" של הספר, נכתב ע"י ענת הררי.]