כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הגיגַי

    אני אולי לא הבלוגיסטית הטבעית (יש דבר כזה?)
    אני מעל גיל 40 (אבל מרגישה הרבה פחות) יש לי ארבעה ילדים, אני דוסית וגרה מעבר לקו הירוק. אני מוגדרת \"מתנחלת\" על פי הגיאוגרפיה, אבל מעניין אותי יותר \"התנחלות בלבבות\" מאשר התיישבות בפיסת קרקע זו או אחרת...
    טוב, אז זה בהחלט מספיק להקדמה. הכרות נוספת בפנים..

    הזקנה כחדר המתנה...

    4 תגובות   יום שלישי, 4/3/08, 09:56

     

    אתמול ביקרתי אצל סבא וסבתא שלי ב"דיור המוגן".

    לשמחתם ולשמחתנו הם עדיין יחד בגיל 87. הם צלולים, יש להם מספיק כסף כדי לדאוג שיהיה להם מקום נעים וחם לגור בו. יש להם ארוחות חמות ומשפחה טובה שמבקרת לעיתים קרובות.

    הם לא הזקנים שאתם רואים בחדשות בכתבה על הזקנים-העריריים-בדירות-המתפוררות-שלא-יכולים-להרשות-לעצמם-לקנות-תרופות.

    יש להם את כל הסיבות להיות שמחים  - 4 ילדים מוצלחים, 16 נכדים וקרוב ל-50 נינים!

    יש להם את כל הסיבות להיות שמחים, והם לא.

     

    שלא תחשבו לרגע שהם אנשים דכאוניים - הם לא.

    פשוט נמאס להם. קשה להם לקום כל יום לעייפות, לשגרה, לכאבים הטורדניים.

    הם קמים לעוד בוקר כי הגוף שלהם התעורר שוב. הם חיים אולי בהמתנה ל...

    כולנו רוצים אותם איתנו. הם מרכז המשפחה - באמת. אבל כבר אין להם כוח...

     

    אני הנכדה הבכורה.

    תמיד השווצתי בסבתא הצעירה שלי. סבתא שעשיתי איתה טיולי אופניים בנעוריי. טיפסתי איתה באלפים, הלכנו קילומטרים יחד בטיולים בצרפת. יחד קנינו בגדים "שיקיים" מחנויות בפריס. 

     

    עד לא מזמן עוד לחצה עליי שאקח אותה לסלות מחוץ לבית האבות כי נמאס לה לראות כל כך הרבה זקנים. עוד לפני שנה הלכנו יחד לתערוכה במוזיאון ישראל וישבנו לאכול יחד בבית אנה תיכו. היה לה כל כך הרבה מה לספר. יכולתי לספר לה הכל.

     

    היום, המבט שלה כבוי. כואב לה ללכת, נמאס לה להיות לטורח, נמאס לה להיות זקנה...

     

    לפני כמה ימים שאלתי את סבא שלי כמה נינים יש לו... תשובתו אמרה את הכל:

    "עד מאה ועשרים... נינים, לא שנים".

     

    הם לא רוצים לחיות עד מאה ועשרים.

    הם לא רוצים לקום כל בוקר בהמתנה...

     

    אני, באופן אגואיסטי רוצה שיהיו איתי תמיד.

     

    אני חושבת על הפסוק "אל תשכליני לעת זקנה".

    אסור בהחלט להזניח את הזקנים, אבל האם לא מגיע שלב שהם היו מעדיפים שקצת יוותרו להם? שניתן להם ללכת בשקט?

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/6/08 17:06:

      חוה,

      מדברייך אני מבינה שאת מרגישה כמוני.

      נזכרתי במשפט שחברה שלי סיפרה על סבתה - היא שאלה "למה לעזאזל מלאך המוות שכח אותי...!"

      כל עוד יש בריאות וצלילות - יש רצון להמשיך, אך כאשר יש כאבים וחולשה, אפשר לומר - "עשיתי די".

       ובד בבד - אנחנו המשפחה מרגישים - הלוואי שיהיו איתנו לתמיד.

      לאחרונה אני חושבת שזה קצת אגואיסטי.

       

      צטט: hava_t 2008-06-11 09:04:49

      סבתא שלי תהיה בת 100 עוד חודשיים. כן, 100. עד לפני שנים ספורות היא היתה במצב פיזי וגופני מצוין ותמיד היתה לה שמחת חיים ואופטימיות, שלדעתי הכרחית כדי להגיע לגיל כה מבוגר "במצב טוב". היא אפילו נפלה ושברה ירך בגיל 89, ויצאה מזה.

      אבל ההידרדרות הבלתי נמנעת הגיעה. היא חצי משותקת בעקבות שבץ, לא רוצה לעשות פיזיותרפיה, גרה בביתה עם מלאכית פיליפינית וחושבת רק על העבר ועל האנשים שאהבה פעם. ובאמת, למה לה לרצות להמשיך?

       

        11/6/08 17:04:

      תודה על תגובתך...

      האמת היא שכתבתי את הפוסט הזה בתחילת הדרך כשעוד לא ידעתי למנף את הכתיבה שלי. התאכזבתי מאוד מהיעדר התגובות משום שכתבתי משהו מעומק נשמתי.

      אכן כן - סבא וסבתא לי אינם ערירים זנוחים. הם מטופחים, מטופלים, זוכים לביקורים תכופים של בנים, נכדים ונינים ולמרות זאת. הם כבר עייפים.

      אני צריכה להכין את עצמי ולתת להם ללכת...

       

       

      צטט: אורי.... 2008-06-10 14:17:50

       

      קרן שלום

       

      לפני שנים מספר אבי היה חולה סופני וליד מטתו אשפזו משהו מבוגר יותר שהובל מבית מוגן.

      הצטרכתי לסייע לו מעט עם מסכת החמצן והטלפון מבנו, הוא לא נראה עריר זנוח או מושפל,

      אולם היה לו שלב שהוא הרגיש טוב איתי , ואז סימן לי שהגיע הזמן והוא רוצה כבר ללכת.

      לא הרגשתי שהוא סובל אולם התחושה שלי היתה שהוא עבר מספיק עשה מספיק ועכשיו

      שהוא תלוי באחרים ואין לא את היכולת לנהל את עצמו , רצוי לו שבורא עולם יקח את הפקדון.

       

      תודה על השיתוף    אורי

       

        11/6/08 09:04:

      סבתא שלי תהיה בת 100 עוד חודשיים. כן, 100. עד לפני שנים ספורות היא היתה במצב פיזי וגופני מצוין ותמיד היתה לה שמחת חיים ואופטימיות, שלדעתי הכרחית כדי להגיע לגיל כה מבוגר "במצב טוב". היא אפילו נפלה ושברה ירך בגיל 89, ויצאה מזה.

      אבל ההידרדרות הבלתי נמנעת הגיעה. היא חצי משותקת בעקבות שבץ, לא רוצה לעשות פיזיותרפיה, גרה בביתה עם מלאכית פיליפינית וחושבת רק על העבר ועל האנשים שאהבה פעם. ובאמת, למה לה לרצות להמשיך?

        10/6/08 14:17:

       

      קרן שלום

       

      לפני שנים מספר אבי היה חולה סופני וליד מטתו אשפזו משהו מבוגר יותר שהובל מבית מוגן.

      הצטרכתי לסייע לו מעט עם מסכת החמצן והטלפון מבנו, הוא לא נראה עריר זנוח או מושפל,

      אולם היה לו שלב שהוא הרגיש טוב איתי , ואז סימן לי שהגיע הזמן והוא רוצה כבר ללכת.

      לא הרגשתי שהוא סובל אולם התחושה שלי היתה שהוא עבר מספיק עשה מספיק ועכשיו

      שהוא תלוי באחרים ואין לא את היכולת לנהל את עצמו , רצוי לו שבורא עולם יקח את הפקדון.

       

      תודה על השיתוף    אורי

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      קרן אטינגר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין