פליט צעיר מעיראק של סדאם חוסיין מתאר את קורות חייו בגרמניה בפני פקידה ממשרד ההגירה, שתפס כבת-ערובה במשרדה. לצד עלילות קשייו  בארץ זרה, מתמודד הגיבור עם חריגותו כגבר שצמחו לו שדיים של אשה.

התחלתי את קורס הגרמנית פה כשלושה שבועות טרם פלשו האמריקנים לעיראק. הייתה בי מוטיבציה גדולה כך שרציתי לעשות הכל על הצד הטוב ביותר, גברת שולץ. קניתי לי מחברת, כמה עפרונות, מחק, מחדד ותיק גב שחור. התעוררתי כל בוקר בסביבות השעה שבע, התארגנתי ונסעתי באוטובוס לבית-הספר. תלמיד בית-ספר גרמני למופת.

רק שבניין בית-הספר לא היה בניין בית-ספר אמיתי, אלא חדר רחב ידיים בחווה בצפון העיר ששימש בעבר כאסם. הקדשתי מאותו רגע שש שעות ביום לכינויי הגוף הגרמניים, לפעלים הגרמניים, אלו שניתנים לפיצול ולאלו שלא, למילות התואר הגרמניות ולמילות היחס הגרמניות, בכיתה עם שישה-עשר תלמידים נוספים, שרובם היו מבוגרים וכמו לדה באו מברית-המועצות לשעבר. בעשרים הימים הראשונים הייתי התלמיד המצטיין, חנון אמיתי. רציתי ללמוד הכל. אחרי הכל שנתיים חיכיתי לקורס הזה.

עם זאת, לא עבר זמן רב וגברת מילרשין החלה לכנות אותי ״חתיכת עצלן״. התמונה השתנתה עם פרוץ המלחמה במולדת שלי. הפסקתי להכין את שיעורי הבית ומחשבותיי רוב הזמן היו במקום אחר. בהתחלה, מפעם לפעם, לדה עוד הכריחה אותי ללמוד ביחד על הספה שלה, אבל העדפתי לברוח איתה למקום אחר, להיטמן בגופה, לשכוח את העולם שבחוץ.

המצב שלנו עכשיו היה באמת מסובך. היה מסובך עוד לפני המלחמה. אבל עכשיו נהיה הרבה יותר, גברת שולץ. בחודשים שקדמו לה יצרו האמריקנים קשר עם כל האופוזיציה העיראקית הגולה, מהקומוניסטים ועד הפלגים השיעים והכורדים הקטנים, ואז כולם התיישבו והתדיינו ביניהם על איך מנהלים מלחמה שתביא לסופו של משטר סדאם. הדיון האסטרטגי פרש כנפיים והגיע אפילו עד לפה, עד לנידרהופן.

לא ידעתי מה לעשות. דאגתי למשפחה שלי בבגדד, ששוב נגזר עליה לעבור מלחמה נוספת. גם רפיד, שבימים שבשגרה אחז בעמדה ברורה על כל דבר, היה מבולבל.

״אנחנו נמצאים בין הפטיש לסדן, זה אבסורד. בצד האחד דיקטטורה מחורבנת, שמשחיתה לנו את הנשמה, ובצד השני ארצות-הברית שמובילה מלחמה מחורבנת, שמחריבה לנו את הארץ. ככה פתאום אנחנו אמורים לבחור בין זבל אחד לזבל שני. ואני, למען השם, כרים, לא יכול לבחור.״

באותם שבועות הלכתי להפגנה בפעם הראשונה בחיי. את ההפגנה ארגנו סטודנטים מנידרהופן. אנחנו, רפיד ואני, צעדנו בין כשבע-מאות זרים מוחלטים, ומחינו נגד האמריקנים. כמה גלוחי ראש הגיעו לשם עם דגלי גרמניה וגם הם נהמו עם כולם. מסביבנו, חמושים מכף רגל ועד ראש, עמדו שוטרים בכוננות, והשקיפו על כל צעד שעשינו.

הפליטים מנידרהופן התווכחו בלהט ביניהם באותו היום. גם במהלך ההפגנה. כמה מהם שהצטרפו להפגנה, צידדו, כלומר, בכוונותיה של ארצות-הברית, ובירכו על הפלישה. אחד תיאר את בוש כנביא היחיד בדורנו. הוא אפילו רצה להחטיף לרפיד מכות, משום שלא היה ביכולתו להבין את עמדתו במלואה.

״אני לא בעד  דיקטטורה,״ אמר רפיד. ״אבל גם לא בעד המלחמה הזאת.״

״או שאתה איתנו או שאתה נגדנו! לא רוצים לשמוע את הקשקושים האינטלקטואלים שלך!״

״לך תזדיין!״

רפיד חטף יריקה בפרצוף ממבקש מקלט אחר בתגובה לדבריו. אנחנו נוטשים את ההפגנה ונוסעים באוטובוס לביתי שבאזור התעשייה.

הדלקתי את הטלוויזיה וראינו חדשות. באחת המהדורות התארח באותו יום סופר עיראקי, שכמונו, גר בגרמניה, ושאת ספריו כתב בגרמנית.

״סבירות גבוהה מאוד שעיראקים רבים יאבדו את חייהם במהלך המלחמה הזאת,״ אמר. ״אבל לאחריה רבים עוד יותר סוף סוף יוכלו לנהל אורח חיים נורמלי. ללא דיקטטורה. אנחנו מקריבים אחדים למען הישרדות שאר העם. אין לנו ברירה. 'באין בשר, חלקי המעיים נחשבים למעדן'. אנחנו חייבים לשתף פעולה עם האמריקנים.״

״בדיוק כמו הסופר הזה,״ אמר רפיד, ״חושבים כמעט כל העיראקים בנידרהופן. ואולי בכל העולם כולו. אבל אף אחד לא מעז לעלות על דעתו שבין אותם אלו שאמורים להיות מוקרבים, יכולים להיות קרובי המשפחה שלו.״

שתקתי.

״אנחנו בבעיה רצינית, כרים. יותר מידי זמן השתכשכנו ברפש של דיקטטורה, מלחמה ואמברגו, עד שהפכנו להיות חסרי אונים. אבל בינתיים דווקא אנחנו יושבים באדישות גמורה ומחכים שמישהו יעזור לנו. אם הסעודים או אם האמריקנים - זה לא משחק אצלנו שום תפקיד. רובנו סך-הכל רוצים להינצל. וזה מסוכן.״

למחרת שוב יצאנו לרחוב והפגנו. השתדלנו הפעם לשמור מרחק מהפליטים האחרים. קראנו מול בית-העירייה יחד עם כמה סטודנטים ופאנקיסטים צעירים שלל ססמאות נגד סדאם וגם נגד בוש. אבל גם בהפגנה ההיא לא שררה תמימות דעים בין המשתתפים.

אישה מבוגרת עטופה בכפייה פלסטינית הביטה בנו ארוכות בזרות כמו היינו מהחלל החיצון כי לסירוגין לכלכנו על בוש ועל סדאם. באיזשהו שלב היא התקרבה ישירות אלינו.

״אתם עיראקים?״

״כן.״

״מה שאתם עושים כאן, זו בושה למולדת שלכם. סדאם הוא היחיד שמעז לצאת נגד האימפריאליזם.״

״הוא דיקטטור,״ אמרתי.

״תוכיח!״

״סליחה? מה?״

״זה הכל פרופגנדה קפיטליסטית!״

ראיתי שרפיד קרוב להתפרץ עליה. תפסתי אותו בכתפיו והרחקתי אותו ממנה באטיות.

״תעזבי אותנו בשקט!״

הפצצות הראשונות נפלו על בגדד באחד מימי חמישי. מטוסי הקרב החריבו תוך זמן קצר את כל הגשרים ואת תחנת הכח הראשית. הם כיסו את הארץ לאורכה ולרוחבה ותקפו את כל בסיסי הצבא ובנייני המנהלה החשובים. הלחימה הסלימה מיום ליום.

צפיתי בחדשות כל דקה פנויה ועקבתי אחר התקדמות המלחמה. לא הצלחתי להשיג את הוריי בטלפון. בהיתי בטלוויזיה וקיוויתי שהרקטות אינן נופלות ברובע שבו גרה המשפחה שלי.

באותה תקופה חייתי את חיי בתוך קונכייה. לא הרגשתי אופטימי ולא פסימי, אלא הייתי תשוש נפשית וחיפשתי ללא הפסק הסחת דעת. בבקרים ביקרתי בבית הספר, בשעות אחר הצהריים צפיתי בחדשות, מידי פעם שתיתי בערבים וודקה עם דימיטרי, ואז עשיתי סקס עם אשתו לדה. בסביבות חצות חזרתי הביתה, צפיתי שוב בחדשות, שכבתי לישון וחוזר חלילה. שם נפלה פצצה. פה נלגמה וודקה. שם מת בן-אדם. פה נפשטו תחתונים. שם נפצע ילד. פה חוויתי אורגזמה. זו הייתה גרוטסקה. הכל קרה בעת ובעונה אחת, ונדמַה שהכל מתרחש בתוכי בעת ובעונה אחת.

בערבים שבהם, במקרה, לא הייתי אצל לדה, נפגשתי עם רפיד וצפינו יחד בחדשות. רפיד היה פסימי וטען שהמלחמה הזאת שמה קץ לכל החלומות בעיראק לארבעת עד חמשת הדורות הבאים. הוא הפסיק להתבדח ונהיה חמור סבר, עישן סיגריה אחר סיגריה והרבה לשתוק.

המלחמה הוכרעה מהר משחשבנו. בחלוף שבועיים וחצי נפל פסלו הענק של סדאם חוסיין שבכיכר פירדוס בבגדד. פה בנידרהופן, גברת שולץ, בדירתי שבין סניף של OBI ובין סניף של Real-Markt, עמדנו רפיד ואני בחדרי וצפינו יחד בדיווחים. בכינו והתחבקנו.

במאי הוכרז רשמית על סוף המלחמה. בספטמבר, עם זאת, התחילה עבורנו מלחמה חדשה בגרמניה. הרשויות עכשיו הפגיזו אותנו, מבקשי המקלט העיראקים, בזה אחר זה, בהודעות על ביטול מעמד הפליטות שלנו.

את, גברת שולץ. את שלחת את שלי.

לעיל תרגום שלי לפרק נוסף מהרומן של עבאס חידר, סופר גרמני מעיראק המשתייך לזרם ספרות הפליטים המתפתחת במערכת ספרות המקור הגרמנית. גם פרק זה הוא אחד מהפרקים האחרונים ברומן.

נא לפנות אלי לפרטים נוספים.