כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    מתנת הולדת - סיפור קצר

    0 תגובות   יום שבת, 18/3/17, 10:26

    "אני יודעת מה אתה רוצה ליום הולדת שלך", הסתכלה עליי בחיוך זדוני, בדיוק מהסוג שאני מת עליו. במהלך השנים שאנחנו מכירים אמרתי לה הרבה דברים שאני רוצה, או צריך, או שחסרים לי בחיים אבל באף יום הולדת שהייתה לי היא לא הצליחה ממש לשמח אותי

     

    "מה?", החזרתי חיוך, יש לה נטייה לפתח פראנויות אם אני לא גורם לה לחשוב שהיא טובה אליי.

     

    "אתה רוצה את זה בתור הפתעה או שאתה רוצה שאני אספר לך?", נגסה בתפוח שאחזה בידה, בולסת לי מול העיניים ומתיזה רסיסי פרי לכל עבר

     

    חשבתי לענות שאני מעדיף שתספר כל עוד אני מצליח לשמור על הפרצוף החייכני שלי, כי לפעמים החיוך הולך לאיבוד וקצת קשה לי להחזיר אותו ישר, והשבריר שנייה שלוקח לי לשכנע את עצמי לעבוד עליה שוב זה בדיוק השבריר שנייה שגורם לה להתבלבל ולהיכנס לדיכאון, "אני מעדיף הפתעה, זה הכי כיף", לא ראיתי אותה מקמטת את הגבות וידעתי שהצלחתי לעבור את המשוכה הזו בהצלחה

     

    פעם עשיתי טעות ואמרתי לה מה אני אשמח אם היא תקנה לי, רק כמה שבועות לאחר מכן היחסים בינינו חזרו לקדמותם. ביקשתי ממנה שאולי תביא לי ספרים מהסוג שאני אוהב, פנטזיה, בהם יש דרקונים ומכשפות ובתים שהופכים לאוויר תכלכל, כמו הקוסם מארץ עוץ, או שר הטבעות או הסמילריון או אפילו הארי פאקינג פוטר. וכשהיא הביאה לי ספר מדע בדיוני מהסוג שאני מתעב, דרמת חלל גלקטית של כוחות רשע שנלחמים בחייזרים, ספר של אסימוב שהיא מצאה באינטרנט, לא אמרתי לה דבר ופשוט הלכתי והחלפתי אותם בעצמי, הדרמה נוצרה כשהיא תהתה למה אני לא קורא את מה שהיא הביאה, ניסיתי להסביר לה את ההבדל בין הז'אנרים אבל היא התחילה עם הקמטוטים שלה ויום למחרת כבר הלכה לטיפול

     

    זה קורה כמעט בכל שנה שהיא מביאה לי דברים שאני לא צריך, החל ממכשיר חשמלי לעיצוב שיווי המשקל ועד למפזר ריחות בנחיריים. פעם אחת היא אפילו קנתה לי ממותה קטנה, מהסוג שעליו הייתי קורא בספרי טבע כשהייתי קטן, ועשיתי את הטעות וניסיתי לעשות לה אמבטיה עם סבון שינקה את כל הצמריריות שלה שהתלכלכה, כי קקי של ממותות הוא לא סיפור פשוט, אבל ממותות אוהבות את הלכלוך שלהן וכשהן מתנקות הן נהיות עצובות עד שהן כבר אינן.

    "בוא איתי!", ציוותה פתאום

     

    קמתי מהמיטה והתחלתי לצעוד אחריה ברחבי הדירה שלנו, כשהיא נעצרה ליד המלבישון תהיתי לרגע מדוע, אנחנו עכשיו בסופשבוע, לאן היא בדיוק רוצה שנלך. אף אחד מאיתנו לא צריך ללכת לעבודה והרשויות ממזמן לא מעודדים מפגשים משפחתיים בסופי שבוע כי "זה מעודד פתח לרגשות שליליים", אם הייתי יכול לא הייתי מצביע על שום משאל עם יותר בחיים שלי. היא נכנסה ראשונה והפיג'מה שלה התחלפה חיש מהר בשמלה ירוקה עם משבצות, אני חושב שזו השמלה שהיא לבשה ביום שנפגשנו אבל אני לא ממש בטוח. "להתלבש קריר או קפוא", תהיתי, מקווה שלא אופציה ב', שונא כפור

     

    "רצוי שתלבש משהו שיהיה לך הכי כיף בו", ענתה בדרכה הסמי-דיפלומטית לא לענות תשובה קונקרטית, שונא כשהיא עושה דברים כאלה. הדלת האליפטית נפתחה ונכנסתי פנימה, קרן הלייזר הלא ידידותית בעליל פגעה לי במצח לפני שהספקתי לחשוב מה בא לי ללבוש, שונא כשזה קורה לי. הרגשתי את הפיג'מה מתמוססת ואיך סביב הגוף שלי נפרמים חוטים עבים ומחממים, אם אנחנו יוצאים מהבית אני מעדיף שיהיה לי חם מדי ולא להיפך

     

    היא נעצה בי מבט מהסוג המפחיד ופתחה את הדלת בשתי מחיאות כף, "אני צריך לקחת איתי משהו?", שאלתי, אותתה שלא והושיטה יד. כשהדלת נסגרה הרגשתי את אותה ההרגשה הקבועה שמתרחשת אצלי בפעמים שאני צריך לעזוב את הדירה, מין תחושת מחנק לא רציונלית שיותר מכך שמביעה פחדים גם מאפיינת את הדור שלנו

     

    הרעש העז של הרחפת גרם לי להבין שאנחנו ממש נוסעים למקום מפתיע, "טסים?", שאלתי בציפייה

     

    "לא בדיוק", חייכה. "רק הולכים לבקר במקום בו לא היית כבר המון המון זמן"

     

    נכנסתי אחריה במהירות לתוך הרחפת והתיישבתי אליה ממש צמוד, בדיוק כמו שהיא אוהבת שאני עושה. היא המשיכה להחזיק לי את היד וליטפה לי את הסנטר, ידה השנייה מלטפת לי את העורף ומרגיעה את הכאב הקר והקבוע שהברגים שקיבעו לי את הראש לגוף החדש שלי יצרו על בסיס כרוני

     

    הרחפת טיפסה אל על ואנחנו איתה. ישבנו שותקים מספר דקות, אוחזים ידיים וצמודים, "אתה זוכר איך היה העולם פעם?", שאלה לפתע

     

    "לפני שהתעלמנו ממזג האוויר המקולקל? בטח שאני זוכר", חייכתי אליה חיוך אמיתי, לא הייתי צריך לייפות אותו כדי להרגיע אותה. "לשם אנחנו הולכים?", אמרתי בציפייה אמיתית, מהסוג שהיא תמיד אוהבת לשמוע

     

    "מה אתה חושב", נישקה אותי עמוקות על השפתיים, לא יעזור כלום אני עדיין מרגיש את הפלסטיקיות שבה, אבל זה קצת פחות מפריע לי

     

    הנסיעה הסתיימה מהר משציפיתי, הרחפת האטה ונחתה, יצאנו מהדלת שנפתחה לאט לאט, חושפת מראות אותן כבר הספקתי לשכוח, בקושי עשרים שנה עברו והעולם השתנה לחלוטין, איזה בזבוז. היו עננים בכל השמיים, ענני גשם אמיתיים ועמוסים במים שרק יכולים לגרום לעולם לחזור לקדמותו. "זה אמיתי מה שאנחנו רואים פה או שזו עוד אחת מסדרות המציאות החדשות שקברניטי הכבלים המציאו?" שאלתי בלי באמת לצפות לתשובה

     

    "זה אמיתי" ענתה, "רק היום בבוקר ראיתי את הפרסומים בחדשות וידעתי שזה מה שהכי יהיה לך טוב ליום הולדת"

     

    "ולא יהיה לך קר?", נעצתי מבט בשמלה הירקרקה שלה

     

    "מה פתאום קר, אני רוצה להרגיש את הגשם"

     

    חיבקתי אותה ופתחתי לעצמי קצת את הרוכסן של המעיל, הזדמנויות כאלה לא קורות יותר מדי

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין