סיפורי הרחובות – ליאונרד כהן

(בתרגום חופשי מאיר דדון)

סִפּוּרֵי הָרְחוֹבוֹת שֶׁלִּי הֵם, צָחֲקוּ הַקּוֹלוֹת בִּסְפָרַדִּית

רִכְבֵי הָקָדִילָק זוֹחֲלִים כָּעֵת בְּלַיְלָה שֶׁל גָּז רָעִיל

וַאֲנִי נִשְׁעַן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן בַּמָּלוֹן הַיָּשָׁן שֶׁבָּחַרְתִּי

כֵּן, יָד אַחַת עַל אָבְדָנִי, יָד אַחַת עַל הַשּׁוֹשַׁנָּה

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁשָּׁמַעְתְּ שֶׁהַכֹּל עָבַר עַכְשָׁו וְהַמִּלְחָמָה לָבֶטַח תַּגִּיעַ.

אֶת הֶעָרִים הֵם חָצוּ לִשְׁנַיִם וְכָל הַגְּבָרִים נֶעֶלְמוּ

אֲבָל תַּרְשִׁי לִי לִשְׁאֹל אוֹתָךְ עוֹד פַּעַם אַחַת , הוֹ יַלְדַּת בֵּין הָעַרְבַּיִם

כָּל הַצַּיָּדִים הָאֵלֶּה שֶׁצּוֹוְחִים עַכְשָׁו. הָאֵם הֵם מִדְבָּרִים בִּשְׁמֵנוּ.?

וְאֵיפֹה כָּל הַדְּרָכִים נֶעֶלְמוּ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ עַכְשָׁו חָפְשִׁיִּים לָלֶכֶת?

וְלָמָּה הַצָּבָא  עֲדַיִן צוֹעֵד לְכִוּוּן בֵּיתִי. ?

הוֹ, גְּבִרְתִּי עִם רַגְלַיִם נָאוֹת כְּשֶׁלָּךְ כְּשֶׁזָּר נוֹהֵג וְאוֹחֵז בַּהֶגֶה שֶׁלָּךְ.

אַתְּ תְּחוּמָה בְּסִבְלֵךְ  וַהֲנָאָתֵךְ הִיא מַנְעוּלֵךְ.

גִּיל הַתְוָאָה הִגִּיעָה

וּשְׁנֵי הַהוֹרִים שׁוֹאֲלִים עֲדַיִן.

כַּאֲשֶׁר הָאֲחָיוֹת מְסַפְּרוֹת לָהֶם אַגָּדוֹת מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַזְּכוּכִית

וְעַכְשָׁו הַתִּינוֹק נִגְרַר בְּחוּט כְּמוֹ עֲפִיפוֹן

כְּשֶׁעַיִן אַחַת מְלֵאָה בְּמַרְאוֹת וְעַיִן אַחֶרֶת מְלֵאָה בַּחֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה

הוֹ, בּוֹאִי אִתִּי יָלַדְתִּי הַקְטָנָה

בְּיַחַד נִמְצָא אֶת הַחַוָּה הַזּוֹ.

וְשָׁם נְגַדֵּל דֶּשֶׁא וְתַפּוּחִים לִשְׁמֹר עַל חֲמִימוּת הַחַיּוֹת

וְאִם בְּמִקְרֶה בָּאֶמְצַע הַלַּיְלָה אֶתְעוֹרֵר לִשְׁאֹל אוֹתָךְ מִי אֲנִי

תִּקְּחִי אוֹתִי לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, אֲנִי אֲחַכֶּה שָׁם עִם הַכִּבְשָׂה

כְּשֶׁיָּד אַחַת עַל מָגֵן דָּוִד וְהַיָּד הָאַחֶרֶת עַל הַיַּלְדָּה.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְאַזֵּן עַל בְּאֵר הַמִּשְׁאָלוֹת

הֵיכָן שֶׁכָּל הַגְּבָרִים קוֹרְאִים בְּקוֹלָם

אֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ קְטַנִּים בֵּין כּוֹכָבִים, כָּל כָּךְ גְּדוֹלִים עַל רֶקַע הַשָּׁמַיִם

בְּרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית בֵּין הַהֲמוֹנִים אֲנִי מְנַסֶּה לִתְפֹּס לָצוּד אֶת מַבָּטֵךְ.