כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (4)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      26/3/17 06:53:

    צטט: רחלי בן-צור 2017-03-25 22:01:48

    הפרק היה מאוד מעניין, חיים. אך התקציר העניק לו את ההקשר ונשמע מרתק וכל כך רלוונטי. ישר כוח!

    אני מודה לך מאוד רחלי, על ההערכה הכה חיובית והעידוד הרב. שבוע טוב ורב השראה.

    .

      25/3/17 22:01:
    הפרק היה מאוד מעניין, חיים. אך התקציר העניק לו את ההקשר ונשמע מרתק וכל כך רלוונטי. ישר כוח!
      25/3/17 18:15:

    צטט: גילהסטחי 2017-03-25 11:30:09

    כתיבה קצבית, סוחפת, ומאפשרת לקורא להתענג על יצירה מתפתחת.

    .

    המון תודות גילה עבור הביקורת המעודדת כל כך. אני מאוד שמח שהקטע הזה מצא חן בעינייך. ושוב המון תודות ושבוע טוב ומבורך!.

      25/3/17 11:30:
    כתיבה קצבית, סוחפת, ומאפשרת לקורא להתענג על יצירה מתפתחת.
    0

    תדרוך מפורט

    4 תגובות   יום שישי , 24/3/17, 12:39

    ''

    קטע

    מדעי המוות

    שתי תחנות לאחר עמק המצלבה סמיר ירד מהאוטובוס, והלך ברגל לאחור; בעודו עושה את דרכו ברחוב המרוחק והשקט, המקביל למסלולו של האוטובוס, ומדרום לגבעת המוזיאון המתנשאת.

    - רמוס את העשב במקום בו בחרת , ופרוש את העיתון העברי עליו, לבל ירטיבך טל הבוקר. כאשר תשב ותמתין לו. זו תהיה השעה הקשה ביותר להעבירה, פרק הזמן שבו תמתין לבואו. אף אחד מלבדו אינו משתמש בשביל הזה בשעות הבוקר המוקדמות של היום, כך שאל תניח לדאגות מהסוג הזה להטריד את דעתך. אם בנסיבות מקריות לחלוטין יגיע לפניו אדם אחר, הנח לו לעבור והרכן את ראשך להסתיר את פניך, והוסף להמתין לו. הוא בלבד יעדנו ואל תשכח זאת!- נזכר סמיר באזהרתו של המזוקן ובאצבעו המורה המונפת באיום.

    - אם אתה מהטיפוסים המתקשים לשבת במקומם בשקט ולא חדלים לזוז ולנוע בעצבנות, בכל פעם שעליהם להמתין ובכן… - הוסיף המזוקן בגיחוך, - קח עימך מחרוזת תפילה… -

    ‘ערס איבן אל ערס!’ סמיר קילל בזעם בשפל קול, נזכר בנימה הסרקסטית והפוגענית שליוותה את ההערה הזו. לכל הגה שיצא מפיו של השד המזוקן הזה הייתה מטרה מסוימת; והערה פוגענית זו נועדה לחזקו מנטלית, לא היו לסמיר שום ספקות בכך. מטרתו של העלבון הזה הייתה למנוע ממנו מחשבה נוספת שתגרור היסוסים העלולים להחלישו, או לגרום לשנות את דעתו ברגע האחרון.

    עד כמה קשה הייתה ההמתנה סמיר נוכח בכך מיד לאחר דקות מספר, בין אם קורבנו המיועד יגיע או לאו עליו להמתין עד רבע לתשע. ואם במקרה הזקן חסר המזל הזה לא יופיע, הוא אינו שש לקטול אותו. אם הרפז לא יבוא זה לא יצער אותי… השלה עצמו סמיר בתקווה מסוימת.

    - כאשר הוא יבוא לקראתך, קום על רגליך וצעד לעומתו בנינוחות. הוא עשוי להבין שהמתנת לו, אולם לא תהה זו עובדה יוצאת דופן, והרי אינך מסתיר זאת ממנו. הוא יופתע כמובן, אולם זכור כי אין כל אפשרות שהוא יקלוט מה באמת מצפה לו. - בנקודה זו מארחו ערך הפסקה חטופה בדבריו בעודו מרים את זרועותיו מעט מעל משטח השולחן, והניד את ראשו לפנים כמו התאמץ להטביע את הרעיון במוחו של סמיר. בשפתיים חתומות; - בעודך מתקרב אליו והוא מושיט את ימינו ללחיצת ידך, הכה באגרופך מתחת לסנטרו. חזק בכל כוחך, כוון את פרקי אצבעותיך לפיקת הגרוגרת שלו. מכה מכוונת היטב וכל עוצמת הכתף מאחוריה תעשה זאת, תקטול אדם במקום. אדם במיטב שנותיו ולבטח קשיש שימיו ספורים. אולם מעל הכל מטרת המכה הראשונית הזו היא לשתיקו באופן מיידי, וכך הוא לא יהיה מסוגל לסכנך בקריאות לעזרה או להשמיע רעשים כלשהם. - כאן בנקודה זו קטע המזוקן את דברי עצמו שוב בצחקוק רם ולעגני. הוא בודק ללא ספק כיצד הוא הרשים אותי בהצגה הזו של קשיחות ומומחיות. ובכן הוא לא הרשים אותי בכלל בהצגה הזו של ציניות וולגרית. סמיר נזכר מאוכזב מהתנהגות מארחו.

    - אם הוא לא יתמוטט מיד ויצנח לקרקע, דאג שהוא יגיע לשם מהר ככל האפשר וללא היסוס! ושוב אני חוזר ומזכיר לך, מכה טובה אחת תכריע אותו לקרקע. אל תתכופף מעליו אלא קרוס על עקביך לצד גופו השרוע, וגמור אותו סופית עם השברייה. דקור אותו בין צלעותיו דקירה אחת תספיק מתחת לבית שחיו השמאלי; ארבע אצבעות מתחת לבית השחי, דקירה טובה ובודדת אחת תספיק. שלוף את השברייה בזהירות... ואם היא תיתקע בין צלעותיו השאר אותה במקומה, אל תבזבז את זמנך השאר אותה נעוצה בגופו, אך דאג לנגב את טביעות אצבעותיך מהידית בכנפי מקטורנו או חולצתו. כסה את נחיריו ופיו בכנפי בגדיו, כסה אותם היטב ובעט בעקבך בצלעותיו במקום הדקירה. מחץ את עצמותיו בדם קר ואל תאבד את ראשך בלהט חיסולו. רק דאג שפיו ונחיריו מכוסים היטב, אחרת הוא ירסס אותך בדמו. אל תגרור את גווייתו ואל תעז לנקוט בשום אקט סמלי ומטופש, בשום פנים ואופן! אם מעט דם או עפר יכסו את עקביך נגב אותם בבגדיו...-

    מעיף מבט חטוף לעבר קצהו המרוחק של השביל, סמיר כחכח בגרונו בעצבנות. האם יגיע הפרופסור מוקדם מהרגלו? בתחושת גועל הוא ירק את מעט טיפות הרוק שהוא הצליח לצבור בגרונו היבש. בליל אמש הוא נתקף בתחושת תיעוב קיצונית. הוא קם על רגליו אך עמוד רכון מעל השולחן נשען בידיו. הוא עמד לעזוב את מארחו ולצאת בטרם הסתיים התדריך, מוכן לגרוע ביותר. אולם לתדהמתו מארחו המזוקן ביקש ממנו לחזור למקומו באדיבות מפתיעה, בלא כל תגובה קיצונית או סימני כעס.

    - האם לא שחטת כבש מעודך או בעטת בצלעותיו של כלב נטוש? התייחס אליו כאל כלב, כאל כלב מצורע!

    © Haim Kadman 1991 " all rights reserved.

    "מדעי המוות"

    תקציר

    התקופה היא שנות השמונים, תקופת האינתיפאדה הראשונה. העלילה מתוארת מנקודת מבט של פלשתינאי, שהפך לאזרח ישראלי לאחר סיפוח סילוואן לירושלים רבתי בשנת 67..

    סמיר משראווי, מזומן לפגישה חשאית, בה הוא נדרש לאחר תהליך מתוחכם וקצר יחסית של שטיפת מוח, לקטול את דיקן הפקולטה שלו לשעבר.

    הפגישה נערכת במזרח ירושלים והרצח מתבצע למחרת עם בוקר בעמק המצלבה, סמוך לאוניברסיטה העברית בה הוא למד; מתוקף היותו יליד סילוואן, שסופחה לתחום שיפוטה של ירושלים. את הדיקן הוא פגש כמובן לראשונה באוניברסיטה והיה אחד מתלמידיו החביבים.

    לאחר הרצח וחילוצו המתוחכם מישראל, למרות שאיפתו להמשיך בלימודיו האקדמיים, נאלץ סמיר לנדוד ברחבי אירופה לקראת יעדו הבלתי ידוע; בדד, הרחק מליילה, חברת הארגון היחידה בה הוא בטח; נרדף על ידי זרועו הנוקמת והארוכה של המוסד, נבגד על ידי עמיתיו לארגון, מיוסר על ידי מצפונו ופחדיו, הוא מגיע ללונדון - הוא משתלב בצוות המקומי של הארגון לשחרור פלשתין, בתקווה למצוא את הפתרון המיוחל לבעיותיו.

     

    למרות שהעלילה עוסקת בשנות השמונים, בתקופת הפיגועים שקדמה לשימוש של ארגוני הטרור בנשק חם - להבדיל מהזוועות של שלוש וחצי השנים משנת 2000 עד 2004. אני סבור שהיא רלוונטית, עקב הדגשת הבדלי התרבות והמנטליות שבין שני הצדדים לסכסוך. העלילה עצמה (הדמיונית לחלוטין כמו האירועים שבה) מרתקת לעניות דעתי, מאחר והיא עוסקת בעיקר ביחסים שבין סמיר וחבריו השונים בארגון.

    הספר נכתב בשנת 89 וכתיבתו הסתיימה בתחילת שנת 91.

     

     

    דרג את התוכן: