יש פינה אחת בעיר, שאם אני מגיע לשם אני חוזר לנקודה בה פעם פחדת באמת. בצומת הרחובות של החלוץ והעצמאות בעיר העתיקה בבאר שבע, שם על המדרכה מאבן משתלבת שעברו עליה אלפי פסיעות ומטונפת בפיח המכניות כשעוד עברו כאן מכוניות לפני שהפכו את הרחוב למדרחוב, שם על המדרכה שספגה עם השנים את שמני הטיגון של הפלאפל והשווארמה, שאמרו שהוא הפלאפל הכי טוב במזרח התיכון, ובכלל לא ידעו שהכי טוב דווקא שכן בבוטקה במורד רחוב הפלמ"ח , בה היה המוכר פותח את הבוטקה לשעתיים ביום, ותור ארוך השתרך עד לפיקוד דרום, עד שנגמר מה שהכין, והוא הגיף את דלתות הברזל הכבדות של הפלאפל, ואמר לכולם תבואו מחר.
אבל בפינת הרחוב של החלוץ והעצמאות, ממש בכניסה לפסאג' אוניקו, מתחת  לחנות שמלות כלה שקראה לעצמה בוטיק ליין כשעוד לא היה נפוץ להשתמש בשמות לועזים לחנויות בעיר. שם על המדרכה, הבלאטה השלישית מהעמודים שתחמו את המדרכה משפת הכביש, בפינה, אם אתה עומד בקו ישר לכיוון רחוב החלוץ, מתחת לאורות הניאון שזעקו על ההצגה היומית בקולנוע מרכז, שם היכן שריחות השתן הבוקעים מהפסאז' ומתערבים בתחושת הקבס מהפלאפל שלא טעמת, שם הייתה הנקודה שבה פחדתי באמת.
ככל שאני חושב על כך, בחיי הקצרים כמעט ולא פחדתי מדברים שאנשים מפחדים מהם, המוות לא קורץ לי, אך אין לי בעייה כלל להתהלך בין קברות המתים ביום או בלילה. החושך לא מזמין לי שטנים ודרקונים ורק החשש שמא אתקל בפינה בזרת הקטנה של הרגל ממעיט לי את הכייף שבחושך, גם איני חושש להיות לבד, דווקא להיות במדבר לבד עושה לי טוב לנשמה. והגובה כלל לא מפחיד אותי ונפילה מגובה לא מרתיעה אותי כי אני די בטוח בהליכתי או באחיזתי.
אבל הנקודה הזו שבין רחוב החלוץ ורחוב העצמאות, הבלאטה השלישית מהברזלים עליהם ישבו תדיר הפושטקים, כשאתה מפנה פניך לרחוב העצמאות שם לפתע לא הרגשתי כל כך חלוץ וגם העצמאות נשמטה ממני. למה הייתי חייב לעבור למדרכה ממול?, למה דבקתי בעיקוף גדולה  של כל המתחם?
אז החלטתי לחזור לשם, להתעמת עם הפחדים שלי. ולא היו שם ברזלים, וגם המדרכה התחדשה בדק מעוצב, והפלאפל כבר שנים נסגר , ורק הפחד נשאר.