כמה ביטחון מושג על ידי פעולות מלחמה?

מפעם לפעם מספרים לנו הכתבים הצבאיים על הפצצות של שיירות נשק בסוריה, על פיצוצים ב"פאתי דמשק", על חיסול בעזה. הכתבים מספרים לנו שהפיצוצים, החיסולים, מיוחסים לישראל, אבל בירושלים לא מגיבים. אדם מביט בפניו הקורנים של הכתב בטלוויזיה ומקבל רושם שהבחור יודע שאכן ישראל אחראית לפיצוצים ולמה שמכונה "חיסול", בעזה. הצופה אף הוא מרגיש איזה סיפוק על "ידה הארוכה" של ישראל. הוא נהנה לשמוע את שר הביטחון מעיר באיזו שבת-תרבות שעלינו לנהוג באחריות ובזהירות, ולשמור על האינטרסים הביטחוניים שלנו. הכתבים הנ"ל יודעים גם לספר לנו שההתקפה בסוריה הייתה על מחסן נשק או על שיירת אספקת נשק לחיזבאלה, ואילו ראש הממשלה, לעולם לא באופן ישיר, מספר לציבור הישראלי בקולו העבה שישראל תדע לשמור על ביטחונה.

לאחרונה בעיקבות ירי טילים נגד מטוסים בסוריה, ובעקבותיו ירי טיל חץ נגד הטיל נגד מטוסים הסורי, אף הודתה ישראל בתקיפה בסוריה. 

שאלנו את עצמנו, כמה ביטחון אנו מקבלים תמורת המעשים המלחמתיים האלה, שבשנים האחרונות עברו ללא תגובה סורית, ואפילו החמס לא הצליח לבצע פיגוע גדול וקשה בתגובה לשורת ה"חיסולים". 

בכתבה מ2015, מספר הכתב הצבאי של וואלה, אמיר בוחבוט, שלחיזבאלה יש יותר ממאה אלף טילים לטווחים שונים. רובם לטווחים קצרים, אבל מעל ל5000 לטווחים ארוכים ובינוניים. (http://news.walla.co.il/item/2839981).

בואו נניח, שידה הארוכה של ישראל הפועלת בזהירות ואחריות, ויודעת לשמור על ביטחונה, השמידה בפעולות האלה 20000 טילים לטווחים ארוכים ובינוניים, שהיו מגדילים את המאגר של חיזבלה ב20 אחוזים. זה מספר אופטימי ביותר. על כל פנים, חיזבאלה מגדיל את מערכי הציוד שלו גם בייצור עצמי ובהעברות שישראל לא מסוגלת לפגוע בהן, ואם המספרים שדיווח עליהם בוחבוט ב2015 נכונים, היום יש להגדילם מאוד. 

עכשיו אנו חוזרים לניסיון לברר, כמה ביטחון נוצר לישראל כתוצאה מההפצצות בסוריה. 

כדי לענות על שאלה זאת, כדאי לענות קודם על השאלות, כמה ביטחון הביאו לישראל הפלישה ללבנון ב1982, כמה ביטחון הקנתה לישראל הנפלאה בכל מלחמותינו, מלחמת ששת הימים.

התשובות לשאלות אלו מצויות בסיכומים בוויקיפדיה ובספרות הסטוריה מלחמתית של ישראל. כאן מספיק שנכתוב שמלחמת לבנון 1982 התארכה ל18 שנות לחימה שגרמו להרג של יותר מאלף ישראלים ולכניסתה המסיבית של איראן לזירה המקומית באמצעות הקמת צבא חיזבאלה, שלפני המלחמה היה אירגון קטן. 

מלחמת ששת הימים, מאידך, שהייתה אמורה ללמד את כל הערבים לקח בל יישכח, לא הצליחה ככל הנראה ללמדם אפילו לא אות אחת של לקח. בגבול ירדן החדש, לא חדלה הלחימה כמעט ונמשכה אומנם על ידי אירגונים פלסטינים ולא ישירות על ידי צבא ירדן, עם כ600 הרוגים ישראלים.

בגבול מצריים החלה כשנה וחצי אחרי ששת הימים מלחמת ההתשה, שגרמה לישראל כ370 הרוגים ומאות פצועים, ושלוש שנים מאוחר יותר מלחמת יום הכיפורים עם כ2500 הרוגים. 

עתה נשאל, למה מאז מלחמת יום הכיפורים לא ירה צבא מצריים אף לא כדור אחד לכיוון ישראל?

למה חדלה ירדן מלהוות אוייבת לישראל? 

העניין המוזר הזה, שכאשר ישראל מפסיקה לשלוח יד ארוכה ולפוצץ בזהירות ובאחריות במדינות ערב, היא יוצרת הרבה יותר ביטחון נשמע אבסורדי. מפסיקים לירות ונוצר ביטחון?

הנסיון המדיני הזה, האבסורדי, המוזר, שביטחון נוצר על ידי שלום, ולא על ידי מלחמה. שמלחמה מערערת לחלוטין את הביטחון של מדינה, ממשלות ישראל לא רוצות ללמוד אותו. ההפצצות בסוריה יוצרות אשליות של ביטחון.

נדרשה מלחמת יום כיפור כדי להביא את ישראל להכרה שביטחון מושג על ידי שלום, ולא כמו שחושב נתניהו, קודם ביטחון אחר כך שלום, כלומר מתכון בטוח למלחמות נוספות.

אנחנו יכולים להיות בטוחים שפעולות ישראל בסוריה ולצידן פעולות הרצח בעזה, יביאו מלחמות והרוגים רבים.