כותרות TheMarker >
    ';

    תרומתי הצנועה למאבק הנכים - לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה

    19 תגובות   יום חמישי, 30/3/17, 17:34

    20.8.10

     

       אתמול התעוררתי במפתיע בעשר בבוקר, אחרי לילה של שינה שטוחה ומקוטעת, למרות שהייתי צריכה להתחיל לעבוד רק בשלוש וחצי אחר הצהריים. חשבתי לעצמי שתמיד זה ככה, שדווקא כשאני לא צריכה אז אני מתעוררת מוקדם, ובכל זאת לא ניסיתי לחזור לישון, מפני שחשבתי שכדאי לנצל את הזמן הזה, בו השותף שלי נמצא בעבודה, על מנת להתגנב למחשב שלו ולבדוק מה התחדש אצלי בתיבת האימייל. וכך עשיתי. הכנתי לעצמי כוס קפה וניגשתי אל המחשב.

     

       פתחתי את התיבה שלי ועיני החלו לסרוק במהירות את ההודעות, מחפשות ביניהן מכתב מ-ט. לשווא. לא היה שום מכתב. ליבי נצבט בכאב. ביני לבין ט. נוצרה שגרת התכתבות בה ט. עונה על מכתביי מיד ואילו אני עונה לו אחרי חודש. חשבתי לעצמי שזה שהוא לא עונה מעיד על כך שמכתביי, שבשבועיים האחרונים החלו להגיע בתדירות של פעם ביומיים במקום פעם בחודש, החלו להעיק עליו, ושכבר נמאס לו מהנפש הגועשת שלי ומכל הטירוף וחוסר האיזון הזה שאני משתפת אותו בו באופן חופשי, אולי חופשי מדי. ואז נכנסתי מכח האינרציה לקפה, לחפש ניחומים, וגם הוא נראה בעיני לפתע שומם, קר ועגום. לא חיכתה לי שם שום הודעה מ-ד., שהייתה יכולה להוות רטיה חמה לליבי שקפא והתכווץ מרוב בדידות. ישבתי שם עוד כמה דקות, בוהה במסך, עד שהבנתי שאין לי יותר מה לעשות שם ושהדבר המועיל ביותר שאפשר לעשות בנסיבות שכאלו זה ללכת ולקחת כדור הרגעה.

     

       נזכרתי בסצנה מתוך אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, הסרט "החיים על פי אגפא" של אסי דיין, סצנה שבה אביטל דיקר הדיכאונית יושבת עם הפסיכיאטר שלה על ספסל בפארק והוא נותן לה קופסה של כדורים ואומר לה "כל פעם שתרגישי בדידות תבלעי אחד מאלה". ולאחר מכן הוא אומר לה שהוא חושב לכתוב ספר שיקרא "אנליזות בפארק – הבדידות כמחלה". ואני חושבת לעצמי שאני צריכה פעם לכתוב תזה הפוכה – "המחלה כבדידות", שהרי אני כבר מנוסה וותיקה בכל העסק, ויודעת שהבדידות שאני מרגישה עכשיו זו לא בדידות רגילה, אלא בדידות של מישהי שירדה מהפסים, בדידות שהיא סימפטום למשהו הרבה יותר עמוק שהשתבש, בדידות תהומית ועמוקה פי כמה מזו שמרגיש בנאדם רגיל, בדידות שמתלווה אליה פחד קמאי מהעתיד, אותה תקופה נוראית שמתי שהוא בוא תבוא ותתרגש עלי, תקופה בה הבית במושב לא יהיה יותר, והורי לא יהיו עוד בין החיים, ואני אשאר לבדי בעולם, אשה מבוגרת, גלמודה וערירית, ללא בן זוג, ללא ילדים, כשרק הבעיות שלי מארחות לי לחברה.

     

       אני בולעת את הכדור ונכנסת למיטה, בעודי חושבת לעצמי שהוא משפיע בדיוק ארבע שעות, כך שאים ארדם, וזה קרוב לוודאי מה שיקרה, הרי שאספיק לקום בדיוק בזמן כדי להתארגן בזריזות ולהגיע במונית לעבודה. למרות שחם אימים אני מתכסה בשמיכה, מבקשת בה חום נפשי ומקלט. רע לי מר לי ולא טוב לי, ובעיקר מאוד מאוד בודד לי. ואני חושבת לעצמי עד כמה היה עוזר לי עכשיו אים ש. היה איתי, אלא ש-ש. נמצא עכשיו בגיהינום פרטי משלו, אליו אין לי כל גישה. ואני מדמיינת את עצמי שוכבת חבוקה עמו, חזק חזק. ואחרי שהתמונה הדימיונית מתפוגגת אני מדמיינת את עצמי מחובקת עם י., הסטוץ.

     

       הגישה שלי היא שאים אין אף ציפור אחת ביד אז מוטב שתהיינה כמה על העץ. וברוך השם יש, ואני מנווטת לי את הקשרים-לא קשרים עם הציפורים שלי, רובן ציפורים נדירות, את היחסים-לא יחסים שלי, שרק אשה משונה כמוני מסוגלת להפיק מהם אושר. ואכן, אני מפיקה מהם אושר לא מבוטל, אבל תמיד זה ככה, לפי איזה חוק מרפי לא כתוב, שכשמגיע הרגע בו אני נזקקת לתמיכה גברית אני תמיד לבד. לבד פיזית ולבד אפילו וירטואלית. ואני אומרת לעצמי "חכי רק עוד קצת, עוד מעט כבר הכדור יתחיל להשפיע", ואכן, תוך זמן קצר משתלט עלי קהיון מתוק, הכאב מתפוגג ואני שוקעת בנמנום.

     

       כשמגיע הזמן לקום אני קורעת את עצמי בכוח מהמיטה, למרות שמה זה מתחשק לי להישאר שם. אני מתארגנת במהירות, לוקחת מונית, ותוך עשר דקות אני כבר בבית של יפעת – דירה חדשה, נאה ונקיה באחד האזורים המרכזיים והשקטים של העיר. יפעת עובדת בג'ויינט, במחקר, וכל פעם שאני מגיעה לנקות אני מוצאת על השולחן בסלון מאמרים מדעיים שהיא נמצאת באמצע קריאתם. וכל פעם כשאני רואה את המאמרים הללו אני חושבת לעצמי שאים הייתי בריאה אז רוב הסיכויים הם שגם אני הייתי עובדת בסוג כזה של עבודה, אבל על מה כבר אפשר לדבר אים כל פעם כשהייתי מנסה לחזור לאוניברסיטה כדי להשלים את התואר השני הייתי חוטפת דיכאון ולא מסוגלת לסיים את השנה? ומילא לימודים, כאילו שלעבוד כמו בנאדם אני מסוגלת. בשנה האחרונה אפילו עם הניקיון אני לא מסתדרת. כל המעסיקים שלי, אלו שנותרו לי אחרי כל התהפוכות של השנה האחרונה, כבר יודעים על הבעיות שלי ומתחשבים באופן שאין כדוגמתו, אבל עדיין כל פעם שאני צריכה לשלוח אס.אם.אס ששוב אינני מרגישה טוב ולא מסוגלת לבוא לעבוד, זה גורם לי להתפתל באי נוחות ולהתייסר. והנה, עכשיו סיפרתי גם ליפעת, וגם היא אמרה שתהיה מוכנה להתגמש בשבילי.

     

       יפעת מאוד סקרנית לשמוע על הבעיות שלי, למרות שהיא אומרת שאים לא נוח לי לדבר על זה אז זה בסדר. אני חושבת לעצמי שזה באמת קצת לא נוח ואף על פי כן אני מעוניינת לדבר איתה על זה. תמיד אני מרגישה שככל שאנשים יותר ידעו מה עובר עלי ומה אני מרגישה כך יהיה לי יותר נוח ואני ארגיש פחות לבד. אינני רוצה לשאת עמי את צער השתיקה. זהו צער שאין כדוגמתו. אני רואה כיצד הוא מייסר את אמא שלי ומקצר את חייה. לי מספיק שאני נושאת את צער המחלה. אז אני עונה על שאלותיה של יפעת ומספרת לה על הוויות חיי – על הדיכאון, על פניו השונות והמשתנות תדיר, על המאניות, ועד כמה הן מתישות, ועל החיים ב"גיטו" חברתי, דבר שבמקרים רבים בא יד ביד עם המחלה.

     

      אני עושה את השיחה הזו תוך כדי הזזת חפצים קטנים וניגוב אבק, בעודי מקפידה על כך שהשיחה לא תבוא על חשבון הדיוק והזריזות בעבודה. ואז יפעת הולכת לעבוד בחדר העבודה, ולאחר מכן יוצאת מהבית, ואני נשארת לבד עם העבודה וחושבת לעצמי שכאשר אני סוף סוף מסוגלת לעבוד אז היא דווקא עושה לי טוב, העבודה הפיזית הזו – ממקדת אותי ומסיחה את דעתי מהמחשבות הלא סימפטיות שגודשות את המוח. וחושבת גם שאני עוזרת בית לא רעה בכלל, אחת כזו שמסוגלת להסתדר גם עם בעלות בית קפריזיות במיוחד, ושבתקופה כמו התקופה שלנו, בה כלכך קשה למצוא עוזרת בית טובה, הייתי יכולה לעשות הרבה כסף בניקיון, לו הייתי בריאה. אבל במחשבה שניה, לו הייתי בריאה, מן הסתם הייתי עובדת בעבודה הרבה יותר מאתגרת ומספקת וגם יותר מכניסה.

     

       כשאני מסיימת את העבודה בתום ארבע שעות אני סחוטה מעייפות ומורעבת ברמות קשות, שהרי לא היה לי זמן להכין לעצמי צהריים כי ישנתי עד הרגע האחרון. כדי להשקיט קצת את הרעב אני קונה במעדניה סמוכה שתי פרוסות בשר בקר מבושל ושתי לביבות תפוחי אדמה, ובזמן שאני יושבת ומחכה לאוטובוס אני אוכלת מהם במהירות, מוכנה תוך שניה לקפל הכל לתוך התיק ולקפוץ להקביל את פניו של האוטובוס, שאחרת יסע לדרכו אפילו בלי לעצור וישאיר אותי לבדי בתחנה. האוטובוס מגיע לאחר חצי שעה, ואני עוד צריכה להחליף באמצע לאחר. זוהי "גדולתה" של מערכת התחבורה הציבורית של ירושלים, שעל מנת להגיע ממקום אחד למקום אחר, ממש לא רחוק ממנו, מה שבאוטו יקח לא יותר מעשר דקות, צריך להסחב שעה בתחבורה הציבורית.

     

       אני מגיעה הביתה. בבית חום אימים, בתוך האמבטיה מקפצצים להם ג'וקים קטנים ורצפת המטבח מלאה כתמים שחורים. באמת שאני מבסוטה מהשותפים שלי, לא הייתי יכולה למצוא לעצמי שותפים יותר נוחים מהם, ובכל זאת, אחד מהם כזה רשלן ועצלן שלפעמים, ברגעים כמו אלו, אני מרגישה דחף בלתי נשלט להתפרץ עליו בעצבים.

     

       אני נכנסת לחדרי ופותחת את החלון, בתקוה שיכנס משם איזה משבון זעיר של אוויר, אלא שכל מה שעולה משם זה רק הרעש הנוראי של המכוניות שחולפות בציר התנועה הראשי אליו פונה החלון שלי. אני מנסה להתנחם במחשבה שלפחות החלונות של השכנים לא תקועים לי מול הפרצוף, כך שאינני חייבת לסגור את התריס כל אימת שאני צריכה להחליף בגדים. אני מדליקה את המאוורר ומשתרעת על המיטה, בבגדי, באמצע כל החום והרעש ושוקעת בנמנום.

     

       אני מתעוררת בסביבות עשר וחצי. הטלוויזיה דולקת, כמו תמיד, על ערוץ הקבלה. אני מתחילה לצפות בו ותוהה לעצמי איך זה שערוץ הקבלה, שבדרך כלל מרתק אותי ברמות על, פשוט מעצבן אותי. ואז אני מתחילה לזפזפ עם השלט ומגלה שהערוצים האחרים מעצבנים אפילו הרבה יותר, ואני מבינה ששוב אני צריכה לקחת כדור הרגעה. אין טעם לסבול סתם. צריך לעצור את ההתקף הזה בעודנו באיבו, כי אחר כך זה רק נעשה יותר ויותר קשה. אני מתקשרת להורים, בתקווה לדבר עם "כדור ההרגעה" האנושי שלי – אחותי, אלא שאמא שלי אומרת שאחותי גם היא לא מרגישה טוב. ואמא עצמה כבר מבוגרת מדי. פעם היא הייתה עושה את זה, אבל היום כבר אין לה כוחות על מנת לתמוך בנו בשיחות.

     

       אני לוקחת כדור, ובזמן שאני מחכה שהוא יתחיל להשפיע אני לוקחת את הפלאפון ומחפשת בין כל הדואר מספר הודעות מ-ש. ששמרתי. אני מגלה ששוב לא תחזקתי את הפלאפון שלי כמו שצריך, ושהצטבר אצלי ים של הודעות שצריך למחוק, ומתחילה לעסוק במחיקה, בעודי חושבת לעצמי שהעיסוק המונוטוני הזה בא לי ממש בזמן, מין סוג כזה של ריפוי בעיסוק. ואז אני מגיעה להודעות של ש. ומתחילה לקרוא את ההודעה הראשונה, שהיא למעשה האחרונה שנשלחה: "הלוואי ויכולתי להיות איתך כמו שהייתי רוצה. תהיי חזקה." קוראת את ההודעה הבאה: "את הדבר הטוב ביותר שקרה לי לאחרונה". את ההודעה הזו הוא כתב לי לפני כמה ימים לאחר ששאלתי אותו האים הרגשתו הרעה קשורה איכשהו אלי. שאלתי זאת כי כבר הייתי בטוחה שאיכשהו הוא מצא את דרכו לבלוג שלי והתעצבן על כך שאני כותבת עליו. וגם אז, כשההודעה הזו התקבלה, הרגשתי על הפנים, אולי אפילו יותר מעכשיו, וההודעה הזו הייתה כצורי לכאבי ולבדידותי. ואני מדפדפת להודעה הבאה: "הנפש כלכך קפואה שכבר לא אכפת מהחום". בעיני עולות דמעות, וזו הפעם הראשונה שלא עלי, האגואיסטית, השקועה בכאב שלה ולא רואה אף אחד ממטר, אלא על מישהו אחר, שיתכן שסובל הרבה יותר ממני. נשמתי-האחות סובלת ומתייסרת לה ממש לא רחוק מכאן, במרחק כמה בלוקים בסך הכל, לגמרי לבד, וידי קצרה מלהושיע. אני, כשרע לי, רוצה להיות עם אהוביי, עם האנשים היקרים לי ביותר, ואילו הוא בדיוק כמו אחותי. כשרע להם הם מסתגרים, מתכנסים, מתחבאים, כמו חיות פצועות המלקקות לבד את את פצעיהן במקום המסתור שלהן. אים זה היה קורה פעם, כשעדיין האמנתי בכוחה של תפילה, הייתי מתפללת בשבילם בכל הכוח, ממלמלת פסוקי תהילים בדבקות, זועקת וקורעת שערי שמים, אלא שכיום אני כבר יודעת שבמילא אין בכך כל תועלת ושהכל במילא כבר נקבע מראש, כך שכל מה שנותר לי לעשות זה רק לחכות – בטווח הקצר שהכדור יתחיל להשפיע ובטווח הארוך שיבואו ימים טובים יותר, עלי ועל היקרים לי, ובכלל על כל העולם הזה, ההולך מדחי אל דחי, בדיוק כמו חיי הפרטיים.

     

     

    תם אך לא נשלם

    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/4/17 13:32:

      כותבת לב את...

       

      חיבוק לנשמה ♥

        16/4/17 10:40:
      אחרי שחווים קירבה הבדידות מודגשת

      .

      את מתארת נושא כואב.

      נימשכתי ותומך.

      כתיבתך מעולה. תודה.

        11/4/17 11:36:
      ממתין להמשך....
        11/4/17 11:00:
      וואי תקשיבי, הכתיבה שלך מעלפת. את מצליחה לשאוב אותי לתוך המילים. כמה מזור יכולים למצוא ה"נורמליים" כשאת מספרת בשיגעון. אני חושבת וכבר מזמן אמרתי שאת צריכה לכתוב ולחלק את מה שיש לך ליותר קוראים, הרבה קוראים. אולי זו השליחות שלך, אני לא יודעת. חג שמח דאגניט !!
        10/4/17 19:41:

      צטט: איציק אביב 2017-04-10 12:04:27

      רהוט, קולח, מרתק (רק אם לא אים). תמשיכי לכתוב.

      :))) איציק, חבריקו, אני כבר יודעת שה"אים" שלי מעצבן אותך
         ועדיין אין לי כוח לעשות בדיקת איות ודקדוק
      מקווה להמשיך לכתוב, או לכל הפחות לשכתב.
      חג שמייח.
        10/4/17 12:04:
      רהוט, קולח, מרתק (רק אם לא אים). תמשיכי לכתוב.
        2/4/17 09:48:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-04-02 00:48:44

      אני בעדך, היי חזקה, ימים טובים באים למי שמאמינים בכך.

      תודה יקירתי. אני מאוד מעריכה את זה.
      ימים טובים אכן הגיעו, והתחזקתי פלאים - אחרי שעזבתי את עיר הקודש הדוחה, וחזרתי להסתתר מאחורי הגב של ההורים שלי :)))
      אני בעדך, היי חזקה, ימים טובים באים למי שמאמינים בכך.
        1/4/17 20:53:

      צטט: רוח האדם 2017-04-01 17:04:22

      ש י ב ו א ו !!!

       

      :))) העיקר שאתה באת, גדעון ידידי (להציל את הכבוד האבוד של הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים...)

        1/4/17 17:04:
      ש י ב ו א ו !!!
        1/4/17 09:42:

      צטט: n1free 2017-03-31 18:04:22

      דאגניט, את כותבת מעולה.

      תודה שאת משתפת במאבק שלך.

      חיבוק של הזדהות לאימך.

       

      יקירה, מסרתי לאימא. הלוואי שגם היא הייתה מסוגלת, כמוך, להעזר בכל מי שרק אפשר.

        1/4/17 09:35:

      צטט: שושנה13 2017-03-31 17:55:42

      כתיבה מצוינת.

      :)) תודה, יקירה.
      שתדעי לך שאני מה זה מחזיקה ממך על כך ששרדת את בית הספר לספרנות של אוניברסיטת ירושליים :))
        31/3/17 18:04:

      דאגניט, את כותבת מעולה.

      תודה שאת משתפת במאבק שלך.

      חיבוק של הזדהות לאימך.

        31/3/17 17:55:
      כתיבה מצוינת.
        31/3/17 00:08:
      זונות פוליטיות, מתגובתכם אני למדה שאני לא היחידה כאן שנפלה על הראש, ושאתם מתנדבים לשאת איתי בגאון את הדגל. אהובה ודו-קוטבי היקרים, רוב תודות על התמיכה - "לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי". ליל מנוחה.
        30/3/17 23:24:

       

       

       

      ברוטוס:   שובב לא ניתן להעלות וידאו בקפה

       

       

      נטוס:      תדליק את המכונה, אחי

       

       

      ..

       

       


       

       

        30/3/17 20:25:

       דאגניט היקרה.נשיקה


       את כותבת ממש בחן וכישרון רב.

       אני אוהבת את כתיבתך.

      סוף שבוע נעים ומאושר.

       


       בברכה

       אהובה.

        30/3/17 18:03:
      כתבת נהדר כמו תמיד, חבל שחולף לא מעט זמן בין פוסט לפוסט שלך. סופשבוע נעים דאגניט!

      ארכיון

      פרופיל

      דאגניט.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין