2001 יומיים תמימים שכב כמו מת על ספת העור בופלו שבביתו. אחר כך קם, וקרצף את גופו שעה ארוכה כדי לשטוף גם את חלקיק האוויר האחרון שדבק בו בבית החולים, ונסע לנוינדורף. הוא נסע בכביש A 115, כמו תמיד. הביט אל העולם שבחוץ. בחן אם משהו בו השתנה. ו…? הוא השתנה? המכוניות נראו לו נקיות יותר. נקיות יותר? אולי איכשהו צבעוניות יותר. ילדותיות יותר. השמיים היו כחולים, אלא מה. הסתיו התגנב לו מאחור. הותיר על העצים כתמים צהובים קטנים. בינתיים הגיע ספטמבר. ואם הוא שוחרר ביום שבת, היום אמור להיות יום שלישי. התאריך נשכח ממנו עם חלוף הימים האחרונים. נוינדורף התחדשה לאחרונה ביציאה משלה בכביש המהיר - ב"לאחרונה״ אלכסנדר עדיין התכוון: לאחר נפילת החומה. היציאה הובילה היישר לרחוב טילמן (שם הרחוב לא הוחלף). כביש אספלט חלק, ובשני צדדיו פסים אדומים לאופניים; בתים שעברו לאחרונה שיפוץ, כולל בידוד תרמי בהתאם לאחד מתקני האיחוד האירופאי; וילות חדשות שנראו כמו אולמות שחייה: ׳שטאדט-וילן' קראו להן. אבל אם רק פונים שמאלה, ממשיכים כמה מטרים בעקבות שביל האבנים העקלקל ואז שוב פעם שמאלה - מגיעים אל מקום שבו הזמן כמו עמד מלכת: רחוב צר עם עצי תרזה. מדרכות מרוצפות בלבנים קטנות שניזוקו משורשי העצים שבקעו תחתן. גדרות עבשות, וחרקי חיפושית אדמוניים. בעמקי הגינות, מאחורי דשא גבוה, נמצאו חלונות חסרי חיים של וילות שהיו במוקד מאבקי בעלות שנידונו בלשכות עורכי דין מרוחקות. אחד מאחרוני הבתים פה שעדיין גרו בהם היה הבית באַם פוכְסבַאו 7. טחב על הגג. סדקים בחזית. שיחי הסמבוק כבר פלשו למרפסת הקדמית. וענפי עץ התפוח, שאותו קורט תמיד היה גוזם במו ידיו, הסתעפו שתי וערב והתנשאו לשמיים לסְבַךְ אחד. ה״ארוחה על גלגלים״ כבר חיכתה בחמגשית על אחד מעמודי הגדר. היום שלישי, סופקה לו גושפנקה על הקופסה. אלכסנדר לקח אותה ונכנס פנימה. אף על פי שהיה ברשותו מפתח, צלצל בפעמון. לבדוק אם קורט יפתח את הדלת - חסר ערך. בין כה וכה ידע שקורט לא היה פותח. אבל אז שמע את החריקות המוכרות של דלת המסדרון, וכשהציץ מבעד חריץ החלון שבדלת המרפסת הקדמית, הופיע קורט, כמו רוח רפאים, באפלולית חדר הכניסה.
קורט התקרב, עיניו פעורות.
אבל קורט נשאר במקומו. אלכסנדר פתח את המנעול, וחיבק את אביו אף שהחיבוק עם קורט לא נעם לו כבר זה זמן רב. קורט הדיף ריח. ריח הזקנה. ריח שתקע יתדו עמוק בנקבוביות העור. קורט גם הדיף ריח של חומרי רחצה ושל משחת שיניים.
אלכסנדר חימם אוכל לקורט. מיקרוגל, ללחוץ על מתג הביטחון. קורט עמד סביבו בעניין רב.
לארוחה היה גולש וכרוב אדום (קורט פעם כמעט נחנק למוות מחתיכת בשר-בקר, ומאז הוזמנו עבורו רק חתיכות בשר קטנות). אלכסנדר בישל לעצמו קפה. אחר כך הוציא את הגולש של קורט מהמיקרוגל, והניח אותו על השעוונית.
הארוחה החלה. זמן מה נשמעו בחדר רק נשימות האף המאומצת של קורט. אלכסנדר לגם מהקפה, שעדיין היה רותח מידי, והביט בקורט אוכל.
קורט עצר לרגע, הוא נראה מהורהר. והמשיך לאכול: הוא ניסה לשים חתיכה מהגולש על חוד הסכין עם ידית מזלג.
נימת קולו הייתה חד-גונית, ללא נימה מרומזת של תוכחה, משום שרצה לבדוק את ההשפעה של המשפטים כפשוטם על קורט. שום השפעה. כלום. מה התחולל בראשו? בחלל הגולגולת הזה שנותק משאר העולם, שעדיין הכיל ׳אני׳ כלשהו. מה הרגיש קורט, על מה הוא היה חושב כשהיה מתהלך הלוך-ושוב בחדר? כשהיה יושב כל יום לפני הצהריים מול שולחן הכתיבה שלו, על פי דיווחן של האחיות הסיעודיות, ובוהה בעיתון במשך שעות ארוכות. על מה הוא חשב? האם בכלל חשב על משהו? כיצד אפשרית חשיבה בלי מילים? קורט הצליח סוף סוף להעמיד את חתיכת הגולש על חוד הסכין. הוא ניסה עכשיו לשמור על יציבות, וכבר רעד משקיקה כשהוביל את הגולש אל פיו. התרסקות. ניסיון שני. ממש בדיחה, חשב אלכסנדר, שתהליך התנוונותו של קורט החל דווקא באובדן אחיזתו בַּשפה. קורט הנואם. מספר הסיפורים הגדול. איך ישב שם באותם הימים בכורסה המהוללת שלו - הכורסה של קורט! איך כולם חיכו למוצא פיו כשסיפר את סיפוריו, האדון פרופסור. האנקדוטות שלו. מצחיק גם שכל דבר שיצא מפיו של קורט סופר כאנקדוטה. לא משנה מה סיפר, אפילו אם סיפר איך כמעט נפל מת במחנה שהיה כלוא בו - תמיד הסתיימו סיפוריו בפואנטה, תמיד סיפר בדיחה. היֹה מספר. היסטוריה רחוקה. המשפט האחרון שקורט הצליח לומר בשלמותו היה: איבדתי את השפה. דווקא לא רע. יהלום שבכתר, בהשוואה לרפרטואר הנוכחי שלו. בכל אופן, היה זה לפני שנתיים: איבדתי את השפה. והאנשים אז באמת חשבו, תראה מה זה, הוא איבד את השפה, אבל חוץ מזה…, חוץ מזה, נראה שעדיין, יחסית, ראשו מחובר לכתפיו. הוא חייך, הוא נענע את ראשו. הוא עשה העוויות שאיכשהו עבדו. התחזה לפיקח. רק מפעם לפעם התנהגותו נטתה למוזרויות: כשמזג פעם יין אדום לספל הקפה שלו. או כשפעם עמד מלכת חסר ישע עם פקק שעם בידו - ולבסוף תקע אותו בין הספרים שעל המדף. נתון אומלל: חתיכה אחת קטנה מהגולש הגיעה בהצלחה לפיו של קורט עד כה. הפעם בדרך אחרת: עם הידיים. עיניו הביטו באלכסנדר מלמטה כילד הבוחן את תגובת הוריו. הוא תחב את החתיכה לפיו. ועוד אחת. ולעס. ותוך כדי לעיסתו החזיק את אצבעותיו המרוחות מעלה כמו לשבועה.
קורט לא הגיב. סוף סוף מצא לו שיטה: הפתרון לבעיית הגולש. הוא תחב, ולעס. הרוטב נזל במסלול צר מעל סנטרו. קורט לא היה מסוגל עוד לכלום. לא היה מסוגל לדבר, ולא לצחצח את שיניו. הוא לא היה מסוגל, ולו פעם אחת, לנגב את התחת שלו, היה צריך לשמוח אם בכלל התיישב על האסלה כשרצה לחרבן. הפעולה היחידה שקורט עוד היה מסוגל לה, שאותה עוד עשה מיוזמתו, שעוררה בו עניין אמיתי ושלמענה גייס את שארית התחכום המועטה שנותרה בו, הייתה אכילה. צריכת מזון. קורט לא אכל בהנאה. קורט לא אכל משהו משום שהיה לו טעים (בלוטות הטעם שלו, אלכסנדר היה משוכנע בכך, הושחתו כליל במהלך עשרות שנות עישון מקטרת). קורט אכל כדי לחיות. אוכל = חיים, את הנוסחה הזו, חשב אלכסנדר, הוא למד במחנה העבודה, וביסודיות מרובה. אחת ולתמיד. התאווה שבה קורט אכל, שבה תחב את חתיכות הגולש הקטנות לפיו, לא הייתה אלא יצר הישרדות. הדבר האחרון שנשאר מקורט. שהחזיק את הראש שלו מעל המים, שאיפשר את המשך תפקוד הגוף הזה, שהיה למכונת הנשמה שיצאה מכלל שליטה, הפועלת בכוחות עצמה - ושלבטח, למרבה החשש, עשויה להמשיך לתפעל את עצמה לעוד זמן מה. קורט שרד הכל. הוא שרד את אירינה. ועתה היה סיכוי אמיתי שגם אותו, את אלכסנדר, הוא עשוי לשרוד. טיפת רוטב שמנמנה התגבשה על סנטרו של קורט. אלכסנדר התגבר על הפיתוי הגדול להכאיב לקורט: לתלוש מהגליל מגבת נייר ולנגב לו בפראות את הרוטב מהפרצוף. הטיפה התנדנדה, והתרסקה מטה. מתי זה היה, אתמול? או היום? מתי שהוא במהלך היומיים האלו, שלאורכן שכב על ספת העור בופלו (ללא תנועה, ומסיבה כלשהי כשהוא נאבק כל הזמן לא לגעת במשטח העור), מתי שהוא עלתה בדעתו המחשבה: להמית את קורט. יותר מסתם מחשבה. הוא השתעשע עם הרעיון והרה שיטות הריגה שונות: לחנוק את קורט עם כרית, או - הרצח המושלם - להגיש לקורט סטייק בקר צמיגי. כמו הסטייק שממנו כמעט נחנק. ולולא אלכסנדר, כשפניו של קורט כבר הכחילו ורגליו כשלו ברחוב, ושם נפל מחוסר הכרה - לולא אלכסנדר היה מסובב באינסטינקטיביות את גופו לתנוחה בטוחה, ולולא אחר כך היה מוסיף ומוציא בתנועה סיבובית מגרונו של קורט, במקביל לנשיכה שלו, את כדור הבשר שקיבל את צורתו, צורה כדורית כמעט מושלמת, דרך לעיסות אינסופיות, אז קורט כבר לא היה בחיים, ומפלה זו (לפחות זו) הייתה נחסכת מאלכסנדר.
קורט כבר עבר לכרוב האדום - לפני זמן מה הוא רכש לעצמו את ההרגל הילדותי לאכול את המנה בחלקים: קודם כל הבשר, אחר כך הירקות, אחר כך תפוחי האדמה. למרבה הפליאה הוא שב ואחז במזלג - יתרה מכך, באופן הנכון. גֵּרֵף כרוב אדום. אלכסנדר חזר על שאלתו:
או שמא אמר: שנה?
אלכסנדר צחק. באמת הרגיש לו כאילו חלפה שנה. כאילו היו אלה חיים אחרים - לאחר שלחיים הקודמים שם קץ משפט אחד בנאלי:
היה המשפט.
רק כשהיה בחוץ, פתאום עלה בדעתו לשאול את האחות: אם זה אומר, שעדיף שהוא יביא איתו פיג׳מה ומברשת שיניים. והאחות נכנסה שוב פעם לחדר הרופא ושאלה, אם זה אומר שעדיף שהפציינט יביא איתו פיג׳מה ומברשת שיניים. והרופא אמר, עדיף שהפציינט יביא איתו פיג׳מה ומברשת שיניים. וזהו. ארבעה שבועות. עשרים ושבעה רופאים (הוא ספר בדיעבד). רפואה מודרנית. הרופא המתמחה שנראה כמו בוגר תיכון, שהסביר לו - בינות אולם קבלה תזזיתי שבו נאנקו מאחורי וילונות חולים כרונים כלשהם - את עיקרי הדיאגנוזה. הרופא עם הקוקו-פוני שאמר: אצני מרתון אינם סובלים ממחלות מסוכנות (אדם חביב ביותר). הרופאה הרדיולוגית ששאלה אותו אם בגילו הוא עדיין היה רוצה להביא ילדים לעולם. הרופא המנתח ששם משפחתו היה פליישהאור. וכמובן המאסטרו מחוטט הפנים: הרופא הראשי ד״ר קוך. ועשרים ושניים רופאים נוספים אחרים. וקרוב לוודאי עוד שני תריסר לבורנטים שמילאו מבחנות מעבדה בדגימות הדם שנלקחו ממנו, אבחנו את דגימות השתן שלו, בחנו את רקמות התאים שלו מבעד למיקרוסקופים כלשהם או הכניסו אותן לצנטריפוגות כלשהן. ובנוסף לכל הגיעה בסופו של דבר התוצאה האומללה, תוצאה כמעט מעליבה, שאותה תמצת ד״ר קוך לשלוש מילים:
אמר אז ד״ר קוך. בקולו הצורם. עם החטטים שלו. ותספורת המאסטרו שלו. לא ניתן לניתוח, אמר והתנענע הלוך ושוב על הכיסא המשרדי שלו, ובו זמנית זגוגיות משקפיו נצנצו על פי קצב תזוזתו. קורט עכשיו סיים לרוקן מהחמגשית גם את הכרוב. הוא עבר לתפוחי האדמה: תפוחי אדמה יבשים. אלכסנדר כבר ידע מה יהיה (אם לא יגיש מיד לקורט כוס מים). כן, תפוחי האדמה היבשים יישארו תקועים בגרונו של קורט, והוא יתחיל להשתנק בפראות, משל הייתה קיבתו עומדת להקיא את עצמה החוצה. מסתבר שאפשר לחנוק למוות את קורט גם באמצעות תפוח אדמה. אלכסנדר קם מכיסאו ומילא כוס מים. קורט, למרבה האירוניה, היה ״ניתן לניתוח״. שלושה רבעים מחיוניותו הוצאו החוצה. וקורט אכל באמצעות יתרת חיוניותו כאילו הגישו לו עם המנה שלושה רבעים נוספים. לא משנה מה היה לאכול: קורט תמיד סיים את כל מה שהיה בצלחת. גם לפני כן, הוא תמיד סיים את הצלחת כולה, חשב קורט. לא משנה מה אירינה הניחה מולו. הוא תמיד היה מסיים הכל עד הסוף ומהלל - מצוין! תמיד אותם דברי שבח, תמיד אותה "תודה" ואותו "מצויין". ורק לאחר שנים, לאחר מות אירינה, מאז שגם אלכסנדר החל מידי פעם לבשל לו - רק אז הבין אלכסנדר כמה מכבידים, כמה מבישים, בוודאי היו עבור אמו ה"תודה!" וה"מצויין!" החוזרים והנשנים האלה. אי אפשר היה להאשים את קורט. למעשה הוא מעולם לא דרש דבר מאירינה, אפילו לא פעם אחת. אם אף אחד לא טרח לבשל עבורו, הוא היה הולך למסעדה או אוכל כריך עם חמאה. וכשמישהו בישל לו, הוא הודה לו יפה. אחר כך היה ישן צהריים. אחר כך יוצא להליכה. אחר כך מסיים לטפל בדברי הדואר. מה כבר היה אפשר לומר נגד זה? כלום. בדיוק ככה. קורט מחה עם אצבעותיו את הפירורים האחרונים מתפוח האדמה. אלכסנדר הושיט לו מפית נייר. קורט אכן ניגב את פיו, קיפל חזרה את המפית כמו שצריך והניח אותה לצד הצלחת.
- תקשיב, אבא, אמר אלכסנדר. הייתי בבית החולים.
קורט הניד את ראשו. אלכסנדר תפס אותו מתחת לזרועו ובניסיון שני הטעים את דבריו.
- אני - הוא הצביע על עצמו - הייתי ב-בית ה-חו-לים! הבנת?
- כן, אמר קורט וקם על רגליו.
- עדין לא סיימתי, אמר אלכסנדר.
אבל קורט לא הגיב. הוא פסע לחדר שינה, עדיין עם רק נעל בית אחת, ופשט את מכנסיו. אלכסנדר הביט בו בציפייה.
- צהריים?
- כן, אמר קורט.
- טוב, אז שנחליף את החיתול?
קורט פסע לחדר האמבטיה, לרגע אלכסנדר כבר האמין שהוא מבין, אבל בחדר האמבטיה הפשיל מעט קורט את מכנסי החיתול והשתין בקשת גבוהה על הרצפה.
** המשך יבוא **
|