כבר סיפרתי לכם בעבר על עבודתי המיותרת עם העכברים באגף התברואה ועל ילדת המים המפגרת שטיפלתי בה ועל הבייביסיטר שעשיתי לילד הפוקימונים המעצבן...

נזכרתי בעוד עבודה דפוקה שהייתה לי :

בחופש הגדול בתיכון, מצאתי עבודה בתור מלצרית, במסעדה נידחת בכיכר אתרים.

המסעדה הייתה כל כך נכשלת שפשוט לא היה לי את מי לשרת שם!

אז הבוס מצא לי תפקיד אחר...

הוא נתן לי לשבת בשולחן הכי חיצוני, ולשחק אותה קליינטית במסעדה.

הוא חשב שאולי זה יעודד עוד אנשים להכנס פנימה ולהזמין לאכול.

בשביל האותנטיות הייתי צריכה כמובן לאכול משהו.

ובגלל שהבוס היה די קמצן, אז הדבר היחיד שהיה נותן לי לאכול בחינם זה סלט טונה.

אחרי כמה שעות שישבתי ולעסתי לי טונה, התחלתי להשתעמם כמובן, גם מהטונה וגם מחוסר המעש.

הבוס ביקש שאחייך קצת כי פרצוף מבואס כמו שלי לא מעודד קליינטים להכנס...

חייכתי חיוך מאולץ אבל גם זה לא עזר למשוך אפילו זבוב אחד פנימה.

אחרי יומיים כאלו של שיעמום ואכילת טונה במסעדה נטולת קליינטים, הבנתי שכסף אני כבר לא אראה מהמסעדה הזו ופרשתי.

מעניין כמה זמן לקח לבוס להגיע לאותה תובנה