כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוק

    בעידן שאחרי הקיבוצים, הציונות זקוקה לערים גדולות. והערים הגדולות זקוקות, בתורן, לעקרונות חשיבה של צפיפות מקיימת, דיאלוג בלתי פוסק עם רחשי לבו של התושב היצירתי ומרחב ציבורי המעודד יצירה תרבותית, אידיאליזם ומין. Urban blog, לא להמונים.

    "מיקרוגל זו ההמצאה הכי גדולה של המאה ה-20!"

    4 תגובות   יום שלישי, 11/4/17, 01:38

    1996. סבתא פותחת את דלת המקפיא ומוציאה משהו עטוף בשלושים שקיות ניילון, מבין עשרות דברים אחרים שעטופים כל אחד בשלושים שקיות ניילון שדחוסים זה על זה עד אפס מקום.

    בעצם השנה לא באמת משנה, סבתא פותחת את דלת המקפיא ומוציאה משהו עטוף בשלושים שקיות.

    כל שנה, כל ערב.

    ואז רישרוש של הפשטת השקיות, וקירקוש של כלי פלסטיק כתומים על השיש. כן, עם הגב אל השיש אני יודע שהקירקוש הוא של כלים כתומים. לפעמים הם אלה שמהמסוע של שטיפת הכלים בחדר האוכל הגיעו לסל של סבתא, אבל לא במתכוון, אלא כדי להחזיר בהמשך. ואז הדלת של המקרר נפתחת.

    ופורץ הריח הזה.

    הריח הזה של עוגה ישנה וקשה מקמח, קקאו, סוכר וקליפות תפוזים וחלקי עוף עטופים בנייר כסף ממוחזר והכל קפוא, כאילו זה יצא מהמקפיא - אבל זה לא המקפיא, זו פשוט הטמפרטורה של המקרר. סבתא חוצבת בקרח ביד מיומנת. הריח הזה הוא ריח אקטיבי, שמסתחרר ורוקד בין התמונות הממוסגרות של החייל היפה הנצחי בחלל הקטן של הסלון-מטבח, שנבנה לפני שנים בודדות במסגרת תוספת ההרחבה כדי לאפשר לסבתא ולסבא לא לישון באותה מיטה ולעשות לה בחדר מקום לַפּסנתר. והקור מהמקרר ממשיך ונושב, עד לרגע שהיא סוגרת את הדלת שלו כשבידה קופסת הפלסטיק המבוקשת, עטופה בשלושים שקיות ניילון.

    קירקוש כתום.

    אד של קומקום בעל רגל אחת,

    ציפצופים של מיקרוגל.

    "מיקרוגל זו ההמצאה הכי גדולה של המאה ה-20!" אומרת סבתא.

    היא שמחה כעת.

    במסדרון שמוביל לשאר חדרי הבית יש חושך. תמיד יש חושך, כי לא צריך אורות אם לא נמצאים במקום כלשהו אלא רק איפה שנמצאים באותו זמן.

    האור היחיד, בוקע ממש מן הקצה השני, המרוחק, מהחדר של סבא. זה אור רחוק, בוטח ועיקש, כמו אובליסק בפירנאים, שמסמן לשאר העולם שסבא פעיל בעולם שלו. סבא מתקתק על מכונת-הכתיבה, זיכרונות בפונט צפוף של מכונות-כתיבה. הוא שוכב על הגב במיטה הצרה שלו ומכווְנֵן לזווית אופטימלית את זרוע-הספרים המכאנית שבנה לעצמו כך שיוכל לדפדף בספרים במצב מנוחה ביד אחת. לסבא יש רק יד אחת, השנייה נקטעה במלחמה נגד פרנקו אבל סבתא אמרה שהוא איבד אותה כשקירב אותה למאוורר, כדי להזהיר אותי מלקרב את היד למאוורר כשהוא פועל. סבא מוגן בחדר שלו. רעמי המלחמה כבר רחוקים, המשפחה שהקים והקיבוץ שבנה ביד אחת את המִתקנים בו הם מקור גאוותו והאהבה והנחמה שלו ומה שמגן עליו מהקור, הריח והחושך שמחוץ לחדר.

    עוד דף, והוא נרדם.

    והאור דולק עדיין.

    היא לא יודעת.

    היא מתיישבת עכשיו, סוף סוף, בעצמה, לשולחן המטבח הקטן, על השרפרף המתנדנד, כשנדמה היה שלעולם רק תפשוט שקיות מאריזות פלסטיק וקליפות תפוזים משומרות בסוכר לבן, צלוחית מרק עוף מימי מהבילה מתחת לפנים הגרומים ומאירה לאבחת-רגע את עיניה היפות, הכחולות הזעירות שרואות כל צל חולף, הסנטר הצהבהב הנפול תמידית, הפה הדק, שנפתח כעת. היא מרוכזת. כף ועוד כף, ואז הצלוחית כולה בשלוק אחד נפלא ורועש. זה מסתיים מהר. אין זמן לתענוגות.

    היא נעלמת אל הכיור כדי להיפטר מהראיות תחת הברז, לנגב בסמרטוט מסריח את השיש, מהר מהר. כבר לילה.

    היא נעלמת, והדקות עוברות בלי נוע ברגע על-זמני שנמשך ומתהדהד מעצמו בשקט העצוב שנותר בתפר שבין הסלון-מטבח המורחב למסדרון החשוך עם התמונות של החייל מגולני כשהשקיות כבר לא מדברות ואף כלי לא מקרקש.

    ואז מחדר השינה שלה, מבקיעים פטישי הפסנתר.

    שופן, נוקטורן מס. 11.

     

    ''

    צילום: שאטרסטוק

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/4/17 09:06:
      כתוב באהבה
      מכמיר לב
        12/4/17 06:51:

       

       תיאור יפה ומעניין על חיי סבא וסבתא-

      שילוב נהדר של החיים אז עם חידושים של

      תקופתנו.

       יישר כוח!

       חג אביב שמח!

       

       בברכה

       אהובה.

      חיים שלמים בתמונה. ראיתי, הרחתי ושמעתי.