כותרות TheMarker >
    ';

    גילי חסקין

    גילי חסקין, מדריך טיולים בארץ ובעולם ודוקטור להיסטוריה. מתמחה בטיולי עומק, עם דגש היסטורי, נופי, דתי ואתני. מציע גם הרצאות בליווי מצגות מרהיבות וכתבות מצולמות. בבלוג שלפניכם תקציר של הכתבות, הטיולים, ההרצאות והפנייה לאתר האינטרנט שלי
    www.gilihaskin.com

    טיול לרוסיה, עם אנטון צ'כוב

    0 תגובות   יום שלישי, 11/4/17, 15:41

    אנטון צ'כוב

    ערך: גילי חסקין

    טיול ברוסיה, הוא במעדה רבה, טיול בעקבות הסופרים הידועים. כל מקום מעלה אסוציאציות של דוסטוייבסקי, גורקי, קרילוב, הרצן, טולסטוי ורבים אחרים. בפרק הסיבירי נקדיש תשומת לב מיוחדת לסולז'ניצ'ין, שנשלח לשם לגלות ולאנטון צ'כוב, ששוטט בסיביר והעלה על הכתב את מה שראה.

    אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (1905-1860 Chekhov, Anton Pavlovich)  היה סופר ומחזאי רוסי, הנחשב לאחד מכותבי הסיפורים הקצרים והמחזאים הטובים בהיסטוריה. צ'כוב שהיה שם נרדף, לסופר מופת, בפרט של סיפורים קצרים, בתכנית הלימודים לבגרות, הפך לאחרונה בשיח הישראלי, לשם נרדף לאליטיזם ולמשהו שמייצג בעיני שרת התרבות וחבריה, את התרבות "ההיא". הוא קסם לי, כבר לפני שנים, ביכולת שלו להכניס את הקורא, בקלות יחסית, לתוך ההתרחשויות שתיאר:

    צ'כוב לא כתב על מלכים, שליטים או לוחמים גדולים; הוא כתב על אנשים רגילים הנלחמים בנושאים אקטואליים,, שהקורא מזהה אותם בחייו האישיים. בקריאת ספריו של צ'כוב, הקורא אינו חש בצורך לגלות מאחורי הדמויות את הכותב, אלא דווקא אותו עצמו, את הקורא. קל לזהות בספריו עימותים  המוכרים כמעט לכל אחד, כגון הגשמה עצמית או חיים מבוזבזים, אהבה מול בדידות, פעולה לעומת חוסר תקווה.  צ'כוב חושף את הגאווה, את הפחד, את היהירות ואת חוסר הביטחון אשר מונעים מדמויותיו למצוא את אושרן הפנימי.

    ספק רב אם היה סופר שהשפיע יותר מצ'כוב על הספרות של המאה העשרים. הספרות העברית החדשה נולדה אמנם מהספרות הגרמנית של המאה ה-19, גם המורליזם שלה וגם ה"מערביות" שהעסיקה את אבותיה, יהודי אוקראינה ופולין. מצד שני, המקור הגדול

    כאשר הסופרת הצרפתייה אירן נמירובסקי הסתתרה מהנאצים, כתבה רומן ביוגרפי על אנטון צ'כוב ובו ניסתה  שרטט את דיוקנו של אחד מגדולי הסופרים בכל הזמנים.

    הוא ראה אור 60 שנה לאחר מכן. היא נספתה באושוויץ ב-1942 בהיותה בת 39 [1].

    לדברי נמירובסקי, הכול התחיל כאשר ביום חורף קר ומושלג בשנת 1882, נסעו שני עורכי עיתונים ברוסיה על גבי מזחלת שלג. הם שוחחו ביניהם על הקושי למצוא כותבים אינטליגנטים וצנועים. פתאום הבחינו בשני צעירים לבושים בדלות. "מי אלה?", שאל אחד מהם, ניקולאי אלכסנדרוביץ' לייקין, שהיה גם סופר מוכר למדי. "אלה האחים צ'כוב, ניקולאי ואנטון", ענה ידידו, "האחד מצייר והשני כותב סיפורים קצרים". "זה בדיוק מה שאני צריך", אמר לייקין. קודם לכן כתב צ'כוב סיפורים משעשעים. הוא פנה לכל כתבי העת והעיתונים, מדי פעם עלה בידו לפרסם דבר מה, אבל על פי רוב השיבו את פניו ריקם. המפגש עם לייקין היה אפוא שער הכניסה של צ'כוב אל עולם הכתיבה.

    אנטון צ'כוב נולד ב-29 בינואר 1860 למשפחה קשת יום, בעלת חנות קטנה לממכר מזון בעיר הנמל טאגאנרוג שבדרום-מערב רוסיה האירופית, לחופו של ים אזוב. נמירובסקי מתארת את צ'כוב כילד שמח וערני שגדל בסביבה קשה, ענייה ובעיקר גסה. אביו הנהיג במשפחה משטר קפדני ושלח את אנטון ואחיו ללמוד בגימנסיה – דבר שעורר בלבו של אנטון כמיהה לחופש. יתכן שזו הסיבה לכך שבסיפוריו שזר מחאה אילמת נגד אלימות ושיעבוד.

    כאמור, צ'כוב נהיה לסופר, כמעט במקרה. ב-1879 לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה ועבר ללמוד רפואה באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה, עבד לפרנסתו ככתב בעיתון. באותם בימים, בהם המשטר הצארי דיכא כל גילוי של מחשבה חברתית, שגשגו עיתונים הומוריסטיים זולים, שנאלצו להסתפק בתיאור ההווי הזעיר-בורגני. הוא פרסם רשימות וסיפורים קצרים, תחת הפסבדונים "אנטושה צ'כונטה" (המילה honte בצרפתית היא בושה), בהם הוכיח והוקיע את המשטר הרוסי המשעבד. באותם שנים, ראה צ'כוב בכתיבתו מקור פרנסה בלבד ולא ייעוד. אבל דווקא מעבודתו זו הגיח צ'כוב כסופר רוסי דגול. גיבורי סיפוריו היו בני המעמד הבינוני, ולאחר מכן גם בני הכפר. אף שרשימות קלילות אינן נחשבות מבחינת איכותן הספרותית – הן שהקנו לצ'כוב את מיומנותו בכתיבת הסיפור הקצר, שהשפיע על סופרים באותו ז'נר ברוב הארצות האחרות.

    צ'כוב לא היה בולשביק מושבע אבל גם לא היה ריאקציונר. הוא עמד בין הנטיות האלה. הוא לא קיבל עליו את תפקיד הנביא או המוכיח בשער, אלא פשוט תיאר את הסביבה שלו בצורה החדה והכנה ביותר". אף שהוא עצמו הגיע ממעמד נמוך הוא לא הפך את האיכרים לקדושים מעונים, כפי שעשה לב טולסטוי. האיכרים אצל צ'כוב אינם מלאכים. הוא לא ייפה את המציאות לטובת השקפות העולם שלו. הוא הכיר בעובדה שהעוני פעמים רבות מנוול את נפש האדם". במסעו אל מעבר להרי החושך של אוראל, בשנת 1890, כתב לאחותו: "בלילה, כשתיכנס לבית שישנים בו, לא יעלה באפך לא ריח של חיות ולא הריח הרוסי. אמת, אשה זקנה שהושיטה לי כפית ניגבה אותה על אחוריה, אך לעומת זאת לא יגישו לך תה ללא מפה. האנשים אינם מגהקים ואינם פולים כינים מראשם בנוכחותך. כשיכבדו אותך במים ובחלב, לא יתחבו אצבעותיהם לתוך הכוס"[2]. סיפוריו שופעים חמלה ואהבה, מלאי השראה לנדכאים, לצד הומור, סאטירה ובוז לגבירים הרוסיים, למושלי העם ולשכבת ההשכלה.

    כמו כן, סגנונו של צ'כוב מתבלט בתיאורי הנוף:. כך למשל, היטיב לתאר את הטייגה הסיבירית, כשכתב: רק העופות הנודדים", כתב צ'כוב, "יודעים היכן נגמרים העצים". מאידך גיסא, צ'כוב, שמעולם לא הוגלה, שיבח את יופיין של חלק מהערים שראה והעיד כי האווירה בסיביר, למרות הפושעים הרבים, בטוחה הרבה יותר ממקומות אחרים.

    הוא נודע בזכות תיאור החיים בערים קטנות ברוסיה או בחשיבתם הפרובינציאלית של עירונים וולגריים. כל פרט בסיפוריו חשוב: גדר אפורה וגבוהה או תיקן במרק, יש להם ערך שאינו סימבולי בלבד, אלא ריאליסטי. הוא טען שהסופר אינו מהפכן ואינו אידיאולוג, אלא רק מתאר: "לדעתי אין זה מתפקידו של הסופר לפתור בעיות כגון אלוהים, פסימיזם וכו'; תפקידו הוא אך ורק לתעד מי, תחת אילו תנאים, אמר או חשב מה על אלוהים או פסימיות. האמן לא נועד להיות שופט לדמויותיו ולדבריהם; תפקידו להיות עֵד נטול פניות. שמעתי שני רוסים בשיחה מבולבלת אודות פסימיות, שיחה שלא פתרה דבר; כל שעליי לעשות הוא לשחזר את אותה שיחה בדיוק כפי ששמעתיה. הסקת מסקנות היא מנת חלקם של חבר-המשובעים, משמע, הקוראים. תפקידי היחיד הוא להיות מוכשר, משמע, לדעת איך להבדיל עדות חשובה מאחת חסרת חשיבות, להציב את דמויותיי באור הנכון ולדבר את שפתם". (מתוך מכתב לאלכסיי סובורין; -30 במאי, 1888).

    צ'כוב ידוע גם בזכות מחזותיו העושים שימוש בחיי היום-יום ובאירועים ושיחות זניחים לכאורה.  בעקבות מחזותיו הקצרים הראשונים נכתבו ארבע הדרמות החשובות, המהוות עדיין חלק מהרפרטואר הבינלאומי: בת-שחף (1896), הדוד וניה (1897), שלוש אחיות (1901) וגן הדובדבנים (1904). בימויו של סטניסלבסקי ופרשנות תיאטרון האמנות המוסקבאי תרמו ליצירת הרושם העז של ההופעות הראשונות. הוא נחשב כמחזאי בסגנון ריאליסטי, וגיבורי מחזותיו אינם קשורים לזמן מסוים או למקום מסוים, אלא הם נצחיים ואוניברסליים.

    מחזותיו הם בין המועלים ביותר על במות התיאטרון בעולם.

    ב-1890 נסע, למרות מחלתו, לסיביר ,על מנת לעמוד מקרוב על מצוקות האסירים שם, ועקב במשך כארבעה חודשים אחר חייהם של כ-10,000 אסירים ותושבי קבע במושבת העונשין הסיבירית. הספר "האי - מסע לסחלין" מתאר את אשר ראה שם, הוא קיווה שהמחקר שערך יוכל להיות עבודת דוקטורט, אך היא נדחתה בטענה שהיא סוציולוגית ולא רפואית.

    צ'כוב ביקר באירקוצק, הסמוכה ליימת בייקל , ששיקומה מה ארך כעשר שנים, והפך לגיבור תרבות מקומי. האביב היה עדיין קר ומסילת הרכבת הטרנס סיבירית טרם הונחה. הוא כתב מכאן לאחותו: "כשמתחילה לנשוב הרוח הקרה ומעלה אדווה על פני המים, שצבעם עכשיו, לאחר גאות הנהר, כצבע המים שהדיחו בהם קפה, אני נאחז גם צינה, גם שעמום גם חרדה...צלילי האקורדיון עולים מן החוף נוגים ועגמומיים, הערים על שפת הקאמה אפורות: דומה כי תושביהן עסוקים ביצור העננים, השעמום, הגדרות הלחות, הבוץ והרפש ברחובות, וכי זה עיסוקם היחידי"[3]. כשצ'כוב היה כאן, מסילת הברזל נגמרה בטומן. הרחק מערבה מאולאן אודה. משם התחילה סיביר, ומשם התגלגל בעגלה רתומה לשני סוסים מותקף על ידי הקור, מיטלטל על הדרכים הקשות. "וזהו, נוסעים, נוסעים, ציוני הדרך, השלולית וחורשי הלבנים הקטנים מרצדים מול העיניים".

    גם באולן אודה, בצד המזרחי של בייקל, ניתן לראות את פסלו כשהוא יושב על הספסל. משם התגלגל בעגלה רתומה לשני סוסים, בדרכים מטלטלות, באוויר צורב מקור:  כפי שהיטיב לתאר סופר אחר, סולז'ניצ'ין:  "וזהו, נוסעים, נוסעים, ציוני הדרך, השלולית וחורשי הלבנים הקטנים מרצדים מול העיניים. פגשנו בדרכנו נוודים, הנושאים את קדרותיהם על גבם. האדונים הללו משוטטים להם באין מפריע על דרך המלך של סיביר, פעם ישחטו איזו ישישונת כדי לקחת את חצאיתה ולגזור להם ממנה גרביים, פעם יעקרו את שלטי הפח מעל ציוני הדרך - אלה יסכנו לשימוש - פעם ירוצצו את גולגולתו של קבצן שנקרה בדרכם[4]."

    לא לחינם בחרה נמירובסקי דווקא בצ'כוב, בנקודה זו בחייה. עצמה צנחה אז ממעמד של סופרת מקובלת ונעשתה לאדם נרדף. היא הרגישה שכולם בגדו בה, וצ'כוב הוא דמות שמעוררת תקווה והשראה, אדם שהגיע מאשפתות לכזו גדולה. וגם האנושיות שמאפיינת את הכתיבה שלו. בנוסף הוא היה השראה מבחינת הפרקטיקה של החיים, הוא היה רופא ונסע לסיביר וסיכן את חייו כדי לראות את העוולות שנעשו שם.


    [1] במשך חייה הקצרים כתבה נמירובסקי לפחות 50 סיפורים קצרים ו-15 רומנים.

     

    [2] . מתוך "צ'כוב" בתרגום אביטל ענבר. תודתי לצור שיזף על ההפניה

    [3]  הציטוט מכתבות של צור שיזף, הטראנסיבירית.

    [4] . כמרבית יצירותיו של אלכסנדר סולז'ניצין, כך גם יצירתו הראשונה, "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ" מדווחת ישירות מן הנעשה בגולאג הסטליניסטי, בו בילה המחבר כעשור מחייו בטרם נשללה ממנו אזרחותו והוא נשלח לגלות. זוהי יצירה של הדברים הקטנים והפשוטים, של הרגעים הגדולים של השגרה, ובמקרה של הגולאג, של השגרה המוחלטת. על רקע הסיזיפיות האופיינית למחנות עבודה, מתאר סולז'ניצין את הניצחונות הקטנים של כל אסיר ואסיר ואת מיני התחבולות שעל כל אחד מהם לתחבל כדי לאכול, כדי לא לקפוא, כדי לשרוד – את בעל המקצוע ש"מפלח" כף בנאים, שומר עליה בקנאות ומקפיד בכל זאת, לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר למרות מאסרו ומתוך כבודו-המקצועי. בקצרה, רומן רוסי אמיתי

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      גילי חסקין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין