גיל ארבע בערך.

לאחר שבר מאוד לא מוצלח אני שוכבת במשך חדשים כמומיה מגובסת מכף רגל עד לבית השחי על הספה בסלון.

כמו בכל יום, שומעת את צהלות המשחק של האחים והחברים בחצר ומקנחת דמעות אילמות בשרוול.

הרופא הבטיח "רק עוד כמה שבועות"...כמו אמר לילדה בת ארבע "רק" עוד נצח, אילו יכלה להבין נצח מהו.

אמא טורחת במטבח. עוד מעט דודה חנה תגיע ואין לה זמן לשבת איתי עכשיו ולהקריא סיפור.

ואז - שעטת הרגלים הקטנות אל השער, דודה חנה הגיעה.

היא צולחת את ים השאלות החוקרות את פשר החבילה העטופה, נכנסת ומגישה לי חבילה ענקית ארוזה בנייר חום מרשרש.

קשה לי להתמודד עם חבילה בגודלי תוך שכיבה על הגב, ודודה חנה  שולחת יד מטופחת ומסייעת לחלץ ממנה בובה דקה ואלגנטית, עם כובע מלחים צהוב וגפיים כתומים.

קבלתי את החברה הטובה ביותר שליוותה אותי במשך השבועות הקשים בחיי. דודה חנה אמרה שהכינה את רותי סמרטוטי במיוחד בשבילי, ואין עוד אחת כמוה בכוווווווול העולם.

עבורי באמת לא הייתה.

אילו רק יכלה רותי לספר לי את כל סודות הכמוסים שלחשתי רק לה...

רותי יושבת כיום על הכורסא בחדרי הישן שבבית הורי, ממתינה לכמוס את סודות הילדה שאולי אף פעם לא תהיה לי.

כיום, כמה שנים אחרי שנכתב הקטע הנ"ל, משחקת ביתי בת השלוש עם רותי וחולקת עימה עולם דמיוני .