כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אחרי העליות באות הירידות

    1 תגובות   יום שני, 17/4/17, 14:46

    מאת: ליזה רוזובסקי

    פורסם ב"הארץ" 14.04.2017

     

    מדוע העולים החדשים יורדים בחזרה?
    רבים מיוצאי רוסיה שהיגרו לישראל בשנים האחרונות עזבו אותה. חלקם חזרו לרוסיה, אחרים המשיכו הלאה למדינות אחרות. ליזה רוזובסקי, שהגיעה ארצה בעלייה הגדולה של שנות ה–90, שוחחה עם כמה מ"אנשי עליית פוטין" כפי שמכנים אותם, בניסיון להבין מדוע עזבו, למה בעצם באו ובמה הם שונים מעולי הגל הקודם

     

    ''

    יבגני קוגן (בתמונה עם לנה צגדינובה): "יש מי שבא בשביל המסמכים ולא מסתיר זאת. יש מי שמסתיר. יש מי שבא, חי חצי שנה על סל הקליטה, הכסף נגמר, עיסוק אין ואפשר לנסוע. יש אנשים שתפסו את ישראל כתחנת מעבר, ויש כאלה שבאו ורצו לחיות פה, אבל לא הצליחו. גם אנחנו היינו פה פעמים רבות. אבל תיירות וחיים קבועים אלה שני דברים שונים"

     

    אני עוקבת אחריהם כבר כמה שנים. זה לא מעקב צמוד, אלא הצצה מרחוק. בפעמים הנדירות שמזדמן לי לפגוש אותם ולשוחח עמם, אני לא מצליחה להיפטר מהתחושה שהם לבושים טוב יותר ממני, שהם משכילים ממני, שהגינונים שלהם טבעיים יותר. אני נתקפת חרדה חברתית טיפוסית לפרובינציאלית וסנובית חסרת תקנה שכמותי אל מול אנשי העולם הגדול. ובאנשי העולם הגדול אני מתכוונת לאנשי "עליית פוטין" — כינוי שהשתרש זה מכבר ומתייחס לאנשי מעמד הביניים המשכיל שעזבו את רוסיה בשנים האחרונות, נוכח התהדקות חגורתו של ולדימיר פוטין סביב צווארם. לרבים מהם — יהודים או בעלי שורשים יהודיים — ישראל היתה ברירת המחדל מסיבות רבות, העיקרית שבהן היא קבלת האזרחות האוטומטית. גם מבחינתנו, אנשי העלייה הגדולה, זה היה המצב, בהבדל משמעותי אחד: בין אם בשל כורח הנסיבות האובייקטיביות או בשל הלך רוח שעוצב בתקופת המלחמה הקרה ומסך הברזל, עבורנו, ההגירה היתה החלטה שאין ממנה דרך חזרה. לעומת זאת, עולי שנות ה–2000 ,בעיקר אלה שהגיעו אחרי המחאה הכושלת שפרצה בעקבות הבחירות לפרלמנט ולנשיאות ב–2011 וב–2012 וביתר שאת לאחר סיפוח קרים ותחילת המלחמה במזרח אוקראינה — מלכתחילה ראו את עצמם אחרת. רבים מהם, אלה שיכלו להרשות לעצמם, לא נפטרו מהנדל"ן המוסקבאי והפטרבורגי, לא ויתרו על המשרות והעסקים שניתן היה לנהל בשלט רחוק ולמעשה, מעולם לא הגדירו את עצמם כישראלים לנצח, בכל מחיר. כעת, כשגל העלייה המיניאטורי הזה כבר קיבל את שמו ואת תיוגו וכמה מנציגיו הספיקו לחטוף מקלחת קרה מהוותיקים החדשים (הרשתות החברתיות היו לזירת ההתכתשות העיקרית), רבים הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הרוסי־ישראלי. אבל כמה מהם מימשו את האפשרויות הרחבות שהיו פתוחות בפניהם ועזבו. חלק שבו לרוסיה. אחרים המשיכו הלאה למדינות אחרות. בתור ישראלית כפייתית, האנשים האלה לא נותנים לי מנוח. ריאיינתי שבעה מהם בטלפון או בסקייפ, בניסיון להבין את המניעים שהביאו אותם לעלות לישראל, ואת אלה שהובילו אותם לעזוב אותה. וגם בניסיון לפענח מדוע השאלות הללו מטרידות אותי ועולים אחרים מהגל של שנות ה–90. נפגשתי עם בני הזוג ילנה (לנה צגדינובה) ויבגני (ז'ניה) קוגן, בחנות "בבל" שפתחו לפני שנתיים במרכז תל אביב. זו חנות לספרים ברוסית (הקרויה על שם הסופר הסובייטי איסאק בּאבּל), שהפכה למוקד עלייה לרגל לדוברי רוסית בני כל העליות בזכות הרצאות וערבי הקראה של מיטב האינטלקטואלים הרוסים שמתארחים כאן. בני הזוג עלו לישראל בשנת 2015 ,ולמרות שהם דווקא אינם נמנים עם העולים שעזבו או שמתכוונים לעזוב, קיוויתי שהיכרותם עם רבים מבני עליית פוטין תסייע לשפוך אור על השאלות שמעסיקות אותי. "יש אנשים שפשוט לא הצליח להם", אומר קוגן בניסיון להשיב לשאלה מדוע מכריו עוזבים את ישראל. "יש מי שבא בשביל המסמכים ולא מסתיר זאת. יש מי שמסתיר. יש מי שבא, חי חצי שנה על סל הקליטה, הכסף נגמר, עיסוק אין ואפשר לנסוע. יש אנשים שתפסו את ישראל כתחנת מעבר, ויש כאלה שבאו ורצו לחיות פה, אבל לא הצליחו. גם אנחנו היינו פה פעמים רבות. אבל תיירות וחיים קבועים אלה שני דברים שונים". ילנה קוגן דווקא מרגישה שהיא חיה כאן בחופשה מתמשכת. "מלכתחילה לא באנו לפה בשביל המסמכים ולא בשביל לפתוח חנות ספרים ולא בשביל להחליף את האווירה הפוליטית. באנו לכאן כדי לחיות. ובינתיים אנחנו חיים". קוגן, סופר ועורך במקצועו, מדבר על הרצון לבנות ולהיבנות כאן, ורומז שראוי היה שעיריית תל אביב תכיר במוקדי תרבות עירונית קטנים כמו "בבל", שאמנם אינם מוגדרים כארגון ללא מטרת רווח, אך בפועל דומים להם, ותקל עליהם בארנונה. אבל הוא אומר גם דברים אחרים, שנשמעים סותרים. "לא עזבנו את רוסיה", הוא אומר. "עזבנו את רוסיה שקיימת עכשיו בארצנו. לא עזבנו את התרבות הרוסית. אנחנו אנשי התרבות הרוסית, השפה הרוסית ואנשים שמופיעים אצלנו הם אנשים שקרובים אלינו. זה הכל. לנה רצתה לעזוב שנים רבות. אני רוצה לחיות ברוסיה, כי אני לא יודע לעשות שום דבר חוץ משפה, וזה מה שמעניין אותי ומה שאני אוהב. ללא ספק, אני רוצה לחיות במדינה שבה מדברים רוסית וקוראים רוסית. אבל אני לא רואה שבעתיד הנראה לעין תיווצר שם מדינה שבה אני רוצה לחיות".

     

    אין מה לעשות עם הילדים

    "בתור יהודי שגדל ברוסיה, אני רגיל לחוש זר. בישראל, הזהות הדי ברורה הזאת התחילה להתפצל. הרגשתי יותר אירופאי. היה לי הרבה יותר במשותף עם פרופסור באוניברסיטת תל אביב שהוא ספרדי מאשר עם חבַרי הישראלים דוברי הרוסית", אומר בוריס (שמו המלא שמור במערכת), בן 48 ,מלחין שעלה לישראל עם אשתו ושלושת ילדיהם מסנט פטרבורג בשנת 2012 ומאז 2013 גר בברלין. "בגרמניה אני מרגיש לא בדיוק ישראלי ולא ממש יהודי. אני בבית כאן, אבל לעולם לא אהיה בן המקום במובן החברתי, האתני, הנפשי וגם התרבותי. וזה לגמרי בסדר מבחינתי. ישראל דורשת איזשהו איחוד תרבותי עם עצמה. אתה יהודי, אתה מדבר עברית — אז הנה ישראל ותרבותה. בישראל הפכתי לאתאיסט באופן סופי. השלת הזהות היהודית קרתה דווקא בישראל". מעבר ללחץ הדתי שחש בישראל ולסלידתו מפולחן החגים, בוריס מעיד כי חש בארץ מחסור בפרטיות. גם האקלים החם, התיקנים המזרח־תיכוניים והקושי להגיע ממקום למקום בתחבורה הציבורית לא הוסיפו להתלהבותו מהמדינה. כשקיבל מלגה בברלין, הבעיות הללו וקשיי הפרנסה של מלחין שכותב מוזיקה אקדמית מודרנית, שאינו מוכן להתפשר על הקריירה שלו, נפתרו מעצמן. בית הספר ברמת גן שבו למד בנו הבכור היה דווקא מצוין, לדבריו, אבל בשעות הפנאי, "אין איפה לשים את הילדים, אין מה לעשות איתם. קשה לצאת איתם מהבית". מה, אין מספיק גינות? "לא חסר, אבל זה משעמם. משעמם להם. בברלין יש מספר אדיר של מקומות שבהם אפשר לטייל ולמצוא חברה — למשל, לנסוע לחנות ספרים ענקית, או לשוק פשפשים ענק, או סתם לטייל על גדות הנהר, או לנסוע סביב הטבעת של Bahn–S ,או לנסוע למצודת שפנדאו, יש רכבת לילדים". כלומר, יש מבחר גדול יותר של אפשרויות בילוי? "לא רק זה. זו גם שאלה של רובד תרבותי — התרבות שאליה אנחנו רגילים. ידענו את כל זה מראש, פחות או יותר, אבל זה התברר כמפרך הרבה יותר מבחינה פיזית מכפי שחשבנו".

     

    הבנתי שאני מתנוונת

    יוליה פטרקובה הגיעה לישראל בשנת 1999 עם הוריה ובתה הקטנה. כעבור שנה היא כבר לימדה עברית — שפה שזה עתה למדה באולפן (לדבריה, בזכות מורה גאון). ב–2004 היא חזרה לסנט פטרבורג וכעבור זמן קצר החלה לעבוד כמורה לעברית בסוכנות היהודית ולאחר מכן היתה לאחראית תחום הזהות היהודית בסניף הפטרבורגי של הארגון. כיום היא מורה לעברית ומרצה עצמאית בנושא התרבות הישראלית. פטרקובה אינה נציגה של עליית פוטין, אלא מעין מבשרת שלה. הסיבות לבואה היו המשבר הכלכלי החריף שפקד את רוסיה לקראת סוף שלטונו של בוריס ילצין והתחזקות הימין הקיצוני. "כל הזמן חשבתי שמתישהו הקבלה צריכה להתרחש", היא אומרת. "תכף אלמד את השפה ויהיה לי קל יותר להתקבל. תכף תהיה לי עבודה ויהיה לי קל יותר להתקבל. תכף יהיה לי רומן ויהיה לי קל יותר להתקבל. הבת שלי תלך לבית ספר טוב וסוף־סוף הכל יהיה טוב. אבל הקבלה לא קרתה. קשה להסביר את המקרה שלי באופן רציונלי. הכל אצלי היה טוב, אבל היה חסר לי האפור, היו חסרים לי המים הקרים, היתה חסרה לי סנט פטרבורג הארורה. היו חסרים לי הטיולים האינסופיים האלה. בישראל לא יכולתי לטייל ברגל". וכך היא מתארת את הרגע שבו נפלה ההחלטה: "זה היה יום מסוים, יצאתי לעבודה, היתה לנו שלולית ליד הבית. ירושלים, שלולית. ובשלולית צף עלה של מייפל ירושלמי, עם זנב חסר תוחלת שאי אפשר אפילו לקלוע ממנו זר. הסתכלתי על העלה הצף במים וראיתי עלה שצף במים. לא היו לי שום אסוציאציות. לא כלי השיט שמניתי בחלקיות מושלמת (ציטטה מתוך שיר של אוסיפ מנדלשטם. מרוסית: ריטה קוגן). הבנתי שאני מתנוונת. אני רואה את מה שרואות עיַני. המוח שלי רואה את מה שרואות עיַני. זה הבהיל אותי מאוד. חזרתי מהעבודה ואמרתי לאמא: אני נוסעת הביתה. לקחתי את הבת שלי ושלושה תיקים וחזרתי". פטרקובה לא רואה סתירה בין עזיבת ישראל לבין עבודתה בסוכנות ופעילותה כסוכנת התרבות הישראלית. "אני מלמדת את השפה ומספרת על התרבות, שהיא נהדרת, מגוונת ורבת־רבדים. מעולם לא עסקתי בתעמולה, תמיד אמרתי שהבחירה אם לנסוע או לא לנסוע היא כמו אמונה באלוהים — אתם אלה שמקבלים את ההחלטה. המטרה שלי היא להפוך אותה לכמה שפחות כואבת. לתת לכם את השפה, שתאפשר לכם להגן על עצמכם. זוהי המטרה — לעזור לאנשים. אני עוסקת באימון לשוני. זה התפקיד שלי, זו העזרה שאני מעניקה. איני עוסקת באגיטציה, אני לא קומיסרית". פטרקובה אומרת שעזבה את ישראל כדי לגלות ישראל אחרת — אינטלקטואלית, אירופית, יהודית ופתוחה — ולהתחבר עם ישראלים שאל המיליה שלהם לא היתה חודרת אילו היתה נשארת בירושלים וממשיכה ללמד באולפן. לפני כמה שנים הוציאה ספר על האל"ף־בי"ת העברי עם איורים מתוך אוסף מוזיאון הארמיטאז'. "זה שילוב של שני הדברים האהובים עלי בעולם — עברית וסנט פטרבורג", היא אומרת.

    ''

    יוליה פטרקובה: "היתה לנו שלולית ליד הבית ובשלולית צף עלה של מייפל ירושלמי עם זנב חסר תוחלת שאי אפשר אפילו לקלוע ממנו זר. הסתכלתי על העלה הצף במים וראיתי עלה שצף במים. לא היו לי שום אסוציאציות. הבנתי שאני מתנוונת. חזרתי מהעבודה ואמרתי לאמא: אני נוסעת הביתה"

     

    מן הפח אל הפחת

    בשונה מפטרקובה, שאוהבת את ישראל, אבל מרגישה שאינה יכולה לחיות בה, אנטון (שם בדוי), סולד ממדינת ישראל מבחינה אידיאולוגית. הוא עיתונאי לשעבר וכיום איש יחסי ציבור, בן 39 ,שהגיע לישראל בשנת 2015 עם אשתו וארבעת ילדיהם ועזב כעבור כשנה. "הגעתי למסקנה שישראל היא מדינה פשיסטית", הוא אומר. "איני רוצה לחיות במדינה כזאת. הבנתי ששום דבר לא ישתנה כאן לטובה. גורם חשוב בהחלטתי לעזוב את רוסיה היה הרצון להגיע עם ילַדי למדינה חופשית. ולא, ישראל היא לא מדינה חופשית. איני רוצה להשתתף במה שקורה כאן ולשאת באחריות המוסרית על כך. ובכלל, לא ממש מעניין אותי לעבור מן הפח אל הפחת. ללא ספק, רוסיה היא מדינה אוטוריטרית, אבל היא לא מדינה פשיסטית. ברוסיה לא חשוב מה שם המשפחה שלך, מה צורת האף שלך ומה שמך, כל עוד אתה מדבר רוסית ברמה סבירה. בחוגים שבהם אני מסתובב — מעמד הביניים — לאנשים בכלל לא אכפת מזה. לא משנה אם אני יהודי, טטארי, קלמיקי, דגסטני, ערבי. בישראל זה כן משנה". לצד הסיבות האידיאולוגיות לעזיבת ישראל מונה אנטון גם סיבות גשמיות יותר: משפחתו הגיעה לאריאל וניסיונותיו למצוא עבודה בתחום התמחותו — יחסי ציבור וכתיבת טקסטים — לא עלו יפה. הוא עבד במפעל ובעבודות פיזיות נוספות, אשתו לא עבדה והמשפחה נידונה לחיי צנע, בעוד שברוסיה חיכו לאנטון עבודות פוטנציאליות בתחומו, עם שכר גבוה בהרבה מהממוצע. והוא אכן החל לעבוד באחת העבודות הללו כחודש לאחר שובו לרוסיה. אנטון לא מסתיר את מרירותו כלפי היחס שבו נתקל מצד חבריו הוותיקים לקהילה הרוסית: "בצבא הרוסי, אם מתברר שאתה מוסקבאי, ישר נותנים לך בוקס בפרצוף. בישראל היחס הוא דומה. אם אנשים מגלים שאתה מוסקבאי, מתייחסים אליך בקרירות מסוימת. בעיקרון יכולים גם להכניס לך בוקס — זו לא בעיה מבחינתם. הם חושבים משום מה שאנחנו מין מעמד פריווילגי של אנשי־על, שעכשיו, כשהם בישראל, צריכים יחד איתם ללגום קצת חרא. והם לא יהססו לקרב את הכוס עם המשקה הזה אל פיך". דבריו של אנטון הם ביטוי אחד מני רבים לדם הרע שזורם בשנים האחרונות בין כמה מנציגיה הבולטים והקולניים של עליית פוטין לבין חלק מהברנז'ה האינטלקטואלית הרוסית "הישנה", בעלת ותק של שני עשורים ויותר בישראל. הוויכוחים המרים נסובים על ציר ימין־שמאל. הגוורדיה הישנה מציגה חזית שמרנית־פטריוטית, בעוד הבורחים מאימת פוטין מציבים מנגד אלטרנטיבה ספקנית־ליברלית. אבל העימות האידיאולוגי נכרך באופן אמיץ גם בעניינים אישיים: הפוזיציה ה"לא־מהגרית" של עולי פוטין, מעמדם ברוסיה (שחלקם כאמור לא ויתרו עליו בהגיעם לישראל) ודרישותיהם בנוגע לאיכות החיים בארץ החדשה — כל אלה התנגשו בעוצמה של פטיש מאה קילו בתמונת העולם שסיגלנו לעצמנו בעשורי חיינו כאן, שחלק מאבני היסוד שלהם הם הצורך להוריד את הראש, לא להתלונן ולעבוד קשה.

     

    מאבק ביורוקרטי מתיש

    אלכסנדר גברילוב, בן 46 ,מבקר ספרות ומפיק של אירועים ספרותיים, עלה לישראל בסוף שנת 2014 ושב למוסקבה ב–2016 ,לאחר שהבין שלא הצליח להעביר לכאן את "מרכז חייו", כהגדרת הדרישה של משרד הפנים ממבקשי הדרכונים. "אני חושב — ואולי זו טעות — שבינתיים הלחץ הפוליטי ברוסיה ירד במקצת", הוא אומר, "מתחושת גועל ובחילה יומיומית עברתי לתחושת גועל ובחילה פעם בשבוע. זה מה שאיפשר לי לבחון את האופציה של חזרה". במבט לאחור נראה שעזיבתו של גברילוב היתה בלתי נמנעת. מה יש ליזם בתחום הספרות, שעובד, לדבריו, עם יוצרים ומרצים הפונים לחוגי האינטליגנציה, לחפש הרחק ממוקד החיים האינטלקטואליים המתנהלים ברוסית? לדבריו, כדי לשרוד בישראל מבחינה כלכלית היה עליו להוריד את רמת האמנים והסופרים שהוא מייצג כדי לענות לביקוש של חלק גדול יותר מדוברי הרוסית כאן — והוא לא היה מוכן לזה. "פונקתי בחיים השבעים של תחילת שנות ה–2000 ,"הוא אומר, "ואני מאמין שכאשר אני מארגן הופעה של אירינה בוגושבסקיה (משוררת, מלחינה וזמרת ג'אז וקברט, ל"ר) בכל מקום על פני כדור הארץ — אני עושה טוב לעולם, והתחושה הזאת מאוד חשובה לי. איני רואה כיצד לעשות את העולם טוב יותר באמצעות ארגון הופעות של שורה שלמה של אמנים פופולריים". גברילוב, שמצהיר ללא לאות על אהבתו לתל אביב בכלל ולדרום יפו בפרט, מעולם לא עזב את עסקיו ברוסיה ולא ויתר על משרדו במוסקבה. לדבריו, הנסיעות התכופות בין ישראל, שבה גר אביו, לבין רוסיה, עייפו אותו, ובסופו של דבר הוא ואשתו, אזרחית בלארוס, החליטו לקבוע את מקום מושבם העיקרי במוסקבה. חלק ניכר משהייתו של גברילוב בישראל לווה במאבק ביורוקרטי מתיש: רשות האוכלוסין מנעה מאשתו אשרת כניסה וחסמה בפני בני הזוג את האפשרות להיפגש בישראל. הבעיה נפתרה מעצמה כשהסכם ביטול האשרות בין ישראל ובלארוס נכנס לתוקף. "מצבי אנקדוטלי — אני גרוש באושר בפעם השלישית ונשוי באושר בפעם הרביעית", מספר גברילוב. "נכנסתי לישראל כרווק, ואת הוויזות עם בלארוס ביטלו רק בסוף שנת 2015 .כלומר, לאורך רוב תקופת שהותי כאן לא יכולנו להתראות. הפעם היחידה שבה אשתי הורשתה להיכנס היתה כשהיא באה לכנס במכון ויצמן. היא גנטיקאית במקצועה". גברילוב נזכר בדיאלוגים האבסורדיים שניהל עם פקידי משרד הפנים: "שאלו אותי שאלות כגון: 'האם היא סתם אורחת או לא סתם אורחת'", ומסכם את הצדדים הפחות נעימים של ישראל במילים שנבחרו בקפידה. "היעדר נישואים אזרחיים ומאפיינים מסוימים של השירות הבנקאי היו עבורי למקור אדיר של ניסיון חיים. אין לי שום כוונה למתוח ביקורת על הנהלים בישראל באף אחד מההקשרים האלה, אבל לא מצאתי את עצמי בהם". הפטריוטיזם הישראלי הוא נושא שעובר כחוט השני בדבריהם של העולים והעוזבים החדשים, וגם בדבריו של גברילוב. "דבר חשוב שהיה עבורי חוויה תרבותית משמעותית בישראל הוא רמה בלתי ניתנת לתיאור ברוסיה של פטריוטיזם יומיומי", הוא אומר. "אנשים שחיים בישראל עושים את זה כי הם אוהבים את ישראל. יש לכך תופעות לוואי שונות — אנשים שגדלים כאן ואוהבים את ישראל פחות מהוריהם עוזבים לפעמים את המדינה, אנשים שמגיעים ולא מצליחים להכות שורש בקרקע הזאת נעים הלאה. אבל אנשים שחיים בישראל אוהבים את ישראל". גברילוב נמנע במופגן ממתיחת ביקורת על ישראל, אך לקראת סוף השיחה, כשהוא נשאל ישירות אם עזיבתו ועזיבות אחרות אינן מעידות על פספוס כלשהו ביחסים בין ישראל לגל העלייה החדש, הוא משיב: "אני בטוח שהזדמנות מסוימת פוספסה. בערך באותו הרגע שבו דרכו של דוד בן־גוריון גברה על דרכו של חיים ויצמן. באותו רגע שבו אלברט איינשטיין ויתר על הנשיאות. מאותו רגע ההזדמנות הזאת מתפספסת באופן סיסטמטי. אין ספק שאם ישראל היתה פועלת אחרת, היא היתה יכולה להפוך לאליטה האינטלקטואלית היהודית של כדור הארץ, ולקבל מכך רווחים רבים. התהליך המורכב הזה דורש, בין השאר, אחדות פוליטית שאי אפשר כמעט לדמיין". לסיכום, אומר גברילוב, "ישראל היום אינה מדינה של לוחמים, אנשי קולחוז ומתמטיקאים, אלא מדינה של לוחמים ואנשי קולחוז. המתמטיקאים ממשיכים לשבת בברוקלין ועדיין לובשים את חולצותיהם המשובצות".

    ''

    אלכסנדר גברילוב: "ישראל היום אינה מדינה של לוחמים, אנשי קולחוז ומתמטיקאים, אלא מדינה של לוחמים ואנשי קולחוז. המתמטיקאים ממשיכים לשבת בברוקלין ועדיין לובשים את חולצותיהם המשובצות"

     

    כולם פה די אותו הדבר

     ניטיקה פבלוב, בן 34 ,במאי וצלם, גר בברלין מאז 2011 ,לאחר שחי בישראל ארבע שנים. לדבריו, מלכתחילה לא התכוון להישאר בישראל זמן רב ועשה עלייה כדי לקבל דרכון ישראלי, המאפשר, בניגוד לזה הרוסי, תנועה חופשית יחסית ברחבי העולם. בהגיעו לכאן כבר היה צלם מוכר ברוסיה. עם הגיעו הוא התקבל למחלקה לצילום בבית הספר מוסררה וסיים שם את לימודיו. פבלוב גם התחתן עם ישראלית יוצאת אוקראינה ולבני הזוג נולדה בת. השניים התגרשו, אך שניהם חיים כעת בברלין, ולדבריו, הם לא מתכוונים לזוז משם בזמן הקרוב — הן בשל יתרונותיה המוכרים של העיר והן בגלל אי הרצון לטרטר את בתם שלומדת בבית ספר. סרט הביכורים הדוקומנטרי של פבלוב, "כשהנובי גוד מגיע בשבת", מוקדש, בין היתר, לנדודיו בין מוסקבה לירושלים ולהשוואה בין הפרפורמנס המחאתי של "החייל הלבן" (מיצג של האמן יהודה בראון) לבין פעילותה של תנועת המחאה האמנותית הרוסית "ווֹינה" (מלחמה), שפעלה עד לפני כמה שנים. אף שהוא מודה בפה מלא שניצל את ישראל כתחנת מעבר מטעמי נוחות, פבלוב מוסיף שהוא מתגעגע למדינה, לאנשיה ולרחובותיה. ועם זאת, הוא מוסיף, "ישראל קטנה. בארבע שנים הספקתי להקיף את כולה, לראות הכל. נהיה לי משעמם. לא רק מבחינת השטח, לא רק בגלל גודל העיר שבה חייתי וגובה המשכורת, אלא גם מבחינת המגוון האנושי. היה לי ברור די מהר עם מי יש לי עסק וזה הפך לחד־גוני. יש את המעגל הקרוב, שתמיד נשאר אותו דבר, לא משנה איפה אתה חי. ויש את המעגל החיצוני, שאיתו אתה מצטלב לעתים רחוקות יותר. במעגל החיצוני, גם הישראלים וגם הרוסים־הישראלים — כולם די אותו דבר. עד כדי כך שבישראל אני יודע מראש שלאשה הזאת, בגיל המעבר, יהיה גון קול מסוים". פבלוב מתאר כיצד עבד בישראל כצלם חתונות ולא הצליח להתפרנס מצילומי פורטרטים למגזינים שונים. "שילמתי בכספי על נסיעותי מירושלים לכפרים עשירים באזור המרכז. הייתי לוקח אופניים, שם אותם בתא המטען של האוטובוס ואז רוכב עליהם עם תרמיל ענק ששקל 15 קילו, בחום. בסופו של דבר קיבלתי בסביבות 500 שקל על 20 פורטרטים", הוא מספר על אחד הפרויקטים שעשה למגזין מוכר. "הסוכנות היתה מרוצה מאוד, המגזין היה מרוצה מאוד, הסדרה זכתה בתחרות. מאז המגזין לא הזמין אותי אף פעם. הסוכנות מצאה לי עבודה נוספת אחרי שנה — בחינם. אמרו: זו תהיה חשיפה אדירה בשבילך".

    ''

    ניטיקה פבלוב: "ישראל קטנה. בארבע שנים הספקתי להקיף את כולה, לראות הכל. נהיה לי משעמם. לא רק מבחינת השטח, לא רק בגלל גודל העיר שבה חייתי וגודל המשכורת. אלא גם מבחינת המגוון האנושי"

     

    כמו בעיירה איטלקית, כמעט

    איכות החיים ויוקר המחיה בישראל עולים כמעט בכל השיחות עם העוזבים. אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין עליית שנות ה–90 לבין עליית פוטין הוא שנציגי העלייה האחרונה הספיקו לטעום את טעם חיי השובע. למעשה, חלק ניכר מחייהם הבוגרים עבר בתנאי שגשוג וחופש כלכלי רב יותר מזה שממנו נהנה מעמד הביניים בישראל. קטיה פראוברז'נסקי, ארכיטקטית בת 31 ,הגיעה לישראל בסוף 2015 עם בעלה, ובימים אלה היא עומדת לטוס ללימודי בישול בבית הספר קורדון בלו בתאילנד ומקווה להמשיך משם ללונדון. "כשגרנו במוסקבה, שנינו עבדנו בחברות גדולות וחיינו בתוך הקופסאות של הדירות שלנו. בישראל רצינו משהו אחר לגמרי: שהציפורים יצייצו והשמש תאיר את המרפסת או את הגינה שלנו, ושיבואו אנשים. מצאנו את המקום הטוב ביותר בתל אביב, ליד נמל יפו, בדירה עם נוף לים", מספרת פראוברז'נסקי על הרומן הקצר עם ישראל. "יש שם מצב רוח מאוד לא תל־אביבי, דומה יותר לעיירות איטלקיות. המחירים, כמובן, תל־אביביים במובן הקשה ביותר של המילה, אבל האווירה היא של ערי חוף קטנות, ים־תיכוניות, כמו באיטליה. שכרנו בית עם שלושה מפלסים ועשינו עבורו מותג, הוא נקרא 'פורט־האוס'". ביתה של פראוברז'נסקי אירח ליין מסיבות של BeInIsrael ,מגזין אינטרנט בשפה הרוסית לתרבות, פנאי ולייף סטייל. היא גם פתחה בביתה חדר תצוגה של מעצבים רוסים צעירים, שלדבריה הצליח מאוד, השכירה את הבית לאירועים ועשתה עבורם קייטרינג. "פילוסופיית החיים שלי היא לחיות את הרצון הרגעי ככל שאפשר ולתפוס את הרגע", היא מסבירה את רצונה לעזוב את ישראל למרות הצלחת מיזמיה. "אגיד לך בכנות: אני ובעלי תמיד חלמנו לחיות בלונדון. יכול להיות שבאמת ניסע ללונדון ואולי בכל זאת נחזור לכאן בסוף. בכנות, אני לא יודעת". בהמשך השיחה מתברר שלצד ההישגים וחיי החברה התוססים של בני הזוג, הם נחלו גם אכזבות: "כשעברנו לכאן זו היתה הפעם הראשונה שבכלל ראינו את ישראל. לא ביקרנו כאן לפני כן. היו לי ציפיות אחרות מבחינת האסתטיקה של המקום. הצורה שבה אנחנו חיים — עם נוף לים וליפו העתיקה — חשבתי שככה חיים פחות או יותר כולם בתל אביב. בפועל, כולם חיים בבתים עבשים בני שלוש קומות, סטנדרטיים, עם חלונות קטנים, וטוב אם הנוף הוא לא איזו מזבלה. ומשלמים על כך המון כסף. זה, כמובן, קצת דיכדך אותי", מודה פראוברז'נסקי. עם זאת, היא קובעת, הקהל הישראלי, שאינו רגיל לשירות טוב או למוצרים זולים ואיכותיים, היה פתוח מאוד כלפי מה שהיה לה להציע — מה שלדבריה מגדיל את הסיכוי לכך שעוד תשוב לכאן.

    ''

    קטיה פראוברז'נסקי: "היו לי ציפיות אחרות מבחינת האסתטיקה של המקום. כולם חיים בבתים עבשים בני שלוש קומות, סטנדרטיים, עם חלונות קטנים, וטוב אם הנוף הוא לא איזו מזבלה. ועוד משלמים על כך המון כסף. זה דיכדך אותי"

     

    לא ברחנו מחאלב

    העיתונאי והמחזאי מיכאיל קלוז'סקי, בן 49 ,עבר לישראל ממוסקבה ביחד עם אשתו, בנו ובתו החורגת, בספטמבר 2014 ,ומאז אוקטובר 2015 המשפחה גרה בברלין. לאשתו של קלוז'סקי, חוקרת תרבות במקצועה, הוצעה עבודה באוניברסיטה החופשית של ברלין והמשפחה לא התלבטה לרגע בנוגע לעזיבה המהירה. בשהותו הקצרה בישראל הספיק קלוז'סקי להשתתף בכמה פרויקטים, בהם הקראה, ברוסית ובעברית, של מחזהו הדוקומנטרי "כמה שיטות לאבד חברים", המוקדש לקטיעת יחסים על רקע עימותים אידיאולוגיים. קלוז'סקי מודה שכפי שלא היה לו פנאי ללמוד עברית בישראל, כך אין לו פנאי, או צורך, ללמוד גרמנית בגרמניה. העבודה בשלט רחוק, בתוספת ידיעת האנגלית — עוד הבדל משמעותי בין אנשי עליית פוטין לחלק ניכר מעליית שנות ה–90 — מייתרות עבור המהגרים החדשים את הצורך בלמידת השפות המקומיות, לטוב ולרע. "מערכת הקליטה הישראלית, כפי שנבנתה מהכרזת המדינה וקיימת עד היום, מניחה שבבואך לישראל אתה מאפס את עברך — הלשוני, המקצועי והחברתי — משאיר לעצמך רק את חייך הפרטיים", אומר קלוז'סקי. "לאחר מכן, אתה הולך לאולפן חצי שנה, מקבל סל קליטה, יוצא אל החיים החדשים ומתחיל אותם מהתחלה. כך קרה לאמא שלי, שהגיעה ב–1991 ,ולעוד רבים. אצלנו זה שונה. אנחנו יכולים לנסוע לישראל, לגרמניה או לכל מקום אחר, והחיים המקצועיים שלנו אינם מתחילים מחדש. הם תמיד איתנו". אפשר לומר שזו הגירה עם פריווילגיות? "אני לא אוהב את השיח השמאלני הזה על פריווילגיות", משיב קלוז'סקי. "נכון, לא ברחנו מההפצצות בחאלב. אנחנו בעלי פריווילגיות במובן זה שקנינו בגרמניה דירה ואנחנו משלמים מסים, למרות שאיננו יכולים להצביע כאן. אמנם אתה נמצא באמצע הסולם החברתי, אבל מלבד עבודה וחיים אינך מקבל דבר. כך זה לפחות בגרמניה".

    ''

    מיכאיל קלוז'סקי: "מערכת הקליטה הישראלית מניחה שבבואך לישראל אתה מאפס את עברך — הלשוני, המקצועי והחברתי. אצלנו זה שונה. אנחנו יכולים לנסוע לישראל, לגרמניה או לכל מקום אחר, והחיים המקצועיים שלנו אינם מתחילים מחדש. הם תמיד איתנו"


    ***

    הייתכן שמה שמטריד אותי במפגש עם אנשי עליית פוטין הוא למעשה קנאה צרופה? מעבר למעמדם הכלכלי־חברתי הגבוה יחסית, מעבר להשכלתם ולרצון שמתעורר בי לפתע להגן בפניהם על כל מה שמאסתי בו בעצמי בישראל (יוקר המחיה? בכי ונהי של מפונקים. כיבוש? הדיקטטורה של פוטין גרועה יותר. שכבה דקה מדי של תרבות? תלמדו עברית!) — מעבר לכל אלה קיים אלמנט נוסף, שנוגע לאפשרות שלא ידעתי שפתוחה לפני. שהרי גם אם חופש הבחירה הוא אשליה, בשונה מאנשי עליית פוטין, האשליה הזאת הופקעה ממני כשהובאתי לישראל בגיל 10 .הניתור הקליל של המהגרים החדשים בין ארצות ויבשות, חוסר הנכונות שלהם להתחייב — כל אלה הם בבחינת אתגר, שאני עוד עשויה להיענות לו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/4/17 18:17:
      המשותף לכל העולים שהוצגו כאן הוא שהם לא עלו כדי להיות ישראלים. הם באו לנצל את ישראל ולהמשיך הלאה, לארץ אחרת, נוחה להם יותר. אני מבינה את מה שהם ביקשו לעצמם ולמשפחתם, עבורי הם נצלני מדינת ישראל, ויהדותם - מוטלת בספק. אנשים שעלו לארץ ישראל כדי לחזור למולדת ההיסטורית, התנהגו לגמרי אחרת. בזכותם יכולים עולי רוסיה, שמופיעים ברשימה, לנצל את המדינה. יהודי רוסיה שהגיעו בשעתו לארץ ישראל, בנו אותה, נלחמו עליה וגם שלמו בחייהם. רק בוז אפשר לחוש כלפי הרוסים, המתקראים "יהודים" המופיעים ברשימה לעיל.

      ארכיון

      פרופיל

      דני נאמן מצטט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין