זה היה עלבון גדול בשבילי כשאמי קראה בנשימה אחת בשמות כל אחיי עד שהגיעה לשמי. פעם כשלא דייקה קראתי לה בת זונה והיא הכתה אותי עם ידי ברזל וציפורניים חדות כמו כידונים של אמא חורגת. בזמן הזה הבנתי מהו לב ניצול אחרי שטבע בבור חשוך ועמוק. וכשאני נזכרת בזמנים ההם אני מבינה למה לא שיחקתי לפי הציוויים החברתיים השמרניים, למה לא נשטפתי בצינור הגורל בזרם החינוך לעשות את מה שצריך. לא העמדתי דור שלישי של הורשת הפגמים, המומים והקלקולים בין אם לבת, הבנתי את חוסר הרצון להיעלם מאחורי סורגי קטיפה, ואת גורלי הבלתי נמנע לברוח מאהבות חיי. כל הדברים שמספרים עליי המון ומקורם בך. את היית הפצע את היית התרופה את היית המלח.

זכיתי לחינוך הדורש ציות שמדכא מחשבה חופשית ומבטל את העצמיות. הפכתי לאגרסיבית פרועה ופראית כדי שכלבי האדם לא יריחו את החולשה והשריטות ושקרתי שקרים גדולים וקטנים. הייתי צריכה להאמין שיש טוב בעולם ובאדם כדי שאוכל להציל את עצמי, והמצאתי פייה טובה שתשלוף אותי כמו פנינה מערמה של חרא. הדמיון היה מפלט כי את לא יכלת לרפא אותי.

כל מהלך החיים שלי היה יכול להיות שונה אם כתינוקת הייתי מקבלת אהבה, חיבוק, מגע. לו הייתי חווה את המגע של הליטוף הרך של אם את בטן תינוקה, לא הייתי מתחפרת בתוך עקשנות מלאת תרעומת. הייתי איבר בגוף חולה וצריכה הייתי למצוא עצמי כל בוקר, להזכיר לי איך להיות ילדה ולמצוא את עצמי. לברוח מהתמודדות היה אוטומט כי קעקעו בי את התחושה שעל הנשמה שלי להרכין ראשה. "תוותרי, תבקשי סליחה, כי את קטנה", אמרה מעת לעת. הטיפה לי שעלי לכבד את המבוגרים שמצדם אינם מחויבים לכבד אותי.  קיפלה באמירתה שההתכופפות החד צדדית וויתור הם בגלל שאני חלשה. היא הנמיכה וקיצרה אותי כמו מכפלת של חצאית לאורך מיני במכונת ה"זינגר" שלה.

כשאני מחטטת עם המילים בזיכרונות וחוזרת אחורה לדברים ששנים לא חשבתי עליהם, אני מזקקת את הצורך באהבת אם, ומבינה שהקשיים שלה היו גבוהים כמו גלים. אני קוראת לה אמא ומרגישה יתומה, ורואה את דמותי בה. היו לה טעויות לשונית, מילים שגרמו לתחושה מלגלגת להתפשט בתוכי: "נוסעים כמו משוגעים עם האופניימות שלהם" "נמאס לי מהקירות המחורבנות האלה".  לא פעם מצאתי עצמי חושבת מדוע לא פתחה את הדלת שבקיר, הכניסה את מרחבי הנוף לתוכה ורואה שהשמיים הם לא הגבול. וכשהקרקע צעקה מתחת לפרסות הסוסים הייתה מדברת אל עצמה וקוראת לאלוהים שלה "יא חודה" ומפטירה "וייסה".  חבל שהחיבור שלה למשהו גדול ממנה שאחראי על הכל  והיכולת שלה לשרוד ולשמוע את מוזיקת הטבע הפנימי שלה,  לא המציאו לה חלון כדי שתראה פיסת שמיים נושרת לתוכה, שהיא יכולה לאכול אותם כמו פלח תפוז, שהיא השראה של נתינה ונדיבות. והיא מתה כשהמוזיקה כלואה בחלל בטנה הרעבה.  

 אמא בשבילי הייתה הרבה עליבות על הכתפיים, זקנה שמכאיבה כמו הלבן של השלג, שמלות חסרות חן שמסתירות גוף ובטן נפוחה מלאת חלודה. לא היו לי עיניים לראות את האדם שמעבר לאמא, ולא היה לי מושג מי היא. לא ראיתי אותה כאדם, לא העליתי על הדעת שלזקנה הזאת יש חלומות, שפה, תשוקות, כיסופים. הצלחתי לראות אותה רק כהורה עייף שמשלים עם הקשיים ולכוד בשגרה שמפוגגת את דמותה, עד שנפרדתי והפכתי לבנאדם שלם. התגלגלתי הלאה פצועת ברכיים וחלומות אך נושמת כשהיא יושבת אצלי בלב, ואני מתנצלת על שמחקתי אותה כמו שורה משיר.

כל כך הרבה הספקתי מאז, והעבודה שלי היא הנס שלי. האמפטיה והיכולת שלי לאהוב משנות לעומק חיים של ילדים אחרים ומעניקות לי נחמה. גם כשילד חווה הצלחה כדבר שבשגרה  הוא לפעמים לא יודע להתמודד, וגם לילד שקשה עם הגיהינום שלו יש ימים בהם הוא מרגיש שהחיים יפים. ילדים מרימים כל פיסה של אהבה ואמון. הם כמו בלון שיתרוקן אם לא ננשוף לתוכו אוויר חם של מלאות שהופכת את החיים לשלמים. לכל ילד יש רצון לעוף אל השמיים כמו איקרוס למרות כוח המשיכה, כי אנחנו נמצאים במרחק מחשבה מהכנפיים שלנו. כי כל אחד מאתנו, היינו ועודנו הילדים מחיים קודמים שלא יחזרו.

הכתפיים של הילדה שהייתי לא חובקו בידיים שהציתו את החום שנשאר בלב. זה קשה לחבק כתפיים שלא ידעו חיבוק, ואני חולמת שבתוך החיבוק טמונה התשובה. וכשאני מקיצה אני לעד פרי בתהליך ההבשלה האינסופי.