כותרות TheMarker >
    ';

    שחרור מחינוך עדרי והפיכת העדר לחלק מהאני האותנטי

    ברצוני לשתף אתכם בחלום שלי להקים בית ספר ברוח הומניסטית המיועד לשכבה הסוציו אקונומית נמוכה. איני צופה שמשרד החינוך יצמצם פערים חברתיים-כלכליים על ידי הנגשת חינוך מיטבי לשכבות החלשות.
    לכן היעד שלי לרתום את הקוראים שרוח החזון מדברת אליהם להצטרף למעגלי ההשפעה כדי לבנות חינוך ערכי חדש.

    חיבוק הוא ידיים רכות כמו פודינג

    47 תגובות   יום שלישי, 18/4/17, 14:49

     

     זה היה עלבון גדול בשבילי כשאמי קראה בנשימה אחת בשמות כל אחיי עד שהגיעה לשמי. פעם כשלא דייקה קראתי לה בת זונה והיא הכתה אותי עם ידי ברזל וציפורניים חדות כמו כידונים של אמא חורגת. בזמן הזה הבנתי מהו לב ניצול אחרי שטבע בבור חשוך ועמוק. וכשאני נזכרת בזמנים ההם אני מבינה למה לא שיחקתי לפי הציוויים החברתיים השמרניים, למה לא נשטפתי בצינור הגורל בזרם החינוך לעשות את מה שצריך. לא העמדתי דור שלישי של הורשת הפגמים, המומים והקלקולים בין אם לבת, הבנתי את חוסר הרצון להיעלם מאחורי סורגי קטיפה, ואת גורלי הבלתי נמנע לברוח מאהבות חיי. כל הדברים שמספרים עליי המון ומקורם בך. את היית הפצע את היית התרופה את היית המלח.

    זכיתי לחינוך הדורש ציות שמדכא מחשבה חופשית ומבטל את העצמיות. הפכתי לאגרסיבית פרועה ופראית כדי שכלבי האדם לא יריחו את החולשה והשריטות ושקרתי שקרים גדולים וקטנים. הייתי צריכה להאמין שיש טוב בעולם ובאדם כדי שאוכל להציל את עצמי, והמצאתי פייה טובה שתשלוף אותי כמו פנינה מערמה של חרא. הדמיון היה מפלט כי את לא יכלת לרפא אותי.

    כל מהלך החיים שלי היה יכול להיות שונה אם כתינוקת הייתי מקבלת אהבה, חיבוק, מגע. לו הייתי חווה את המגע של הליטוף הרך של אם את בטן תינוקה, לא הייתי מתחפרת בתוך עקשנות מלאת תרעומת. הייתי איבר בגוף חולה וצריכה הייתי למצוא עצמי כל בוקר, להזכיר לי איך להיות ילדה ולמצוא את עצמי. לברוח מהתמודדות היה אוטומט כי קעקעו בי את התחושה שעל הנשמה שלי להרכין ראשה. "תוותרי, תבקשי סליחה, כי את קטנה", אמרה מעת לעת. הטיפה לי שעלי לכבד את המבוגרים שמצדם אינם מחויבים לכבד אותי.  קיפלה באמירתה שההתכופפות החד צדדית וויתור הם בגלל שאני חלשה. היא הנמיכה וקיצרה אותי כמו מכפלת של חצאית לאורך מיני במכונת ה"זינגר" שלה.

    כשאני מחטטת עם המילים בזיכרונות וחוזרת אחורה לדברים ששנים לא חשבתי עליהם, אני מזקקת את הצורך באהבת אם, ומבינה שהקשיים שלה היו גבוהים כמו גלים. אני קוראת לה אמא ומרגישה יתומה, ורואה את דמותי בה. היו לה טעויות לשונית, מילים שגרמו לתחושה מלגלגת להתפשט בתוכי: "נוסעים כמו משוגעים עם האופניימות שלהם" "נמאס לי מהקירות המחורבנות האלה".  לא פעם מצאתי עצמי חושבת מדוע לא פתחה את הדלת שבקיר, הכניסה את מרחבי הנוף לתוכה ורואה שהשמיים הם לא הגבול. וכשהקרקע צעקה מתחת לפרסות הסוסים הייתה מדברת אל עצמה וקוראת לאלוהים שלה "יא חודה" ומפטירה "וייסה".  חבל שהחיבור שלה למשהו גדול ממנה שאחראי על הכל  והיכולת שלה לשרוד ולשמוע את מוזיקת הטבע הפנימי שלה,  לא המציאו לה חלון כדי שתראה פיסת שמיים נושרת לתוכה, שהיא יכולה לאכול אותם כמו פלח תפוז, שהיא השראה של נתינה ונדיבות. והיא מתה כשהמוזיקה כלואה בחלל בטנה הרעבה.  

     אמא בשבילי הייתה הרבה עליבות על הכתפיים, זקנה שמכאיבה כמו הלבן של השלג, שמלות חסרות חן שמסתירות גוף ובטן נפוחה מלאת חלודה. לא היו לי עיניים לראות את האדם שמעבר לאמא, ולא היה לי מושג מי היא. לא ראיתי אותה כאדם, לא העליתי על הדעת שלזקנה הזאת יש חלומות, שפה, תשוקות, כיסופים. הצלחתי לראות אותה רק כהורה עייף שמשלים עם הקשיים ולכוד בשגרה שמפוגגת את דמותה, עד שנפרדתי והפכתי לבנאדם שלם. התגלגלתי הלאה פצועת ברכיים וחלומות אך נושמת כשהיא יושבת אצלי בלב, ואני מתנצלת על שמחקתי אותה כמו שורה משיר.

    כל כך הרבה הספקתי מאז, והעבודה שלי היא הנס שלי. האמפטיה והיכולת שלי לאהוב משנות לעומק חיים של ילדים אחרים ומעניקות לי נחמה. גם כשילד חווה הצלחה כדבר שבשגרה  הוא לפעמים לא יודע להתמודד, וגם לילד שקשה עם הגיהינום שלו יש ימים בהם הוא מרגיש שהחיים יפים. ילדים מרימים כל פיסה של אהבה ואמון. הם כמו בלון שיתרוקן אם לא ננשוף לתוכו אוויר חם של מלאות שהופכת את החיים לשלמים. לכל ילד יש רצון לעוף אל השמיים כמו איקרוס למרות כוח המשיכה, כי אנחנו נמצאים במרחק מחשבה מהכנפיים שלנו. כי כל אחד מאתנו, היינו ועודנו הילדים מחיים קודמים שלא יחזרו.

    הכתפיים של הילדה שהייתי לא חובקו בידיים שהציתו את החום שנשאר בלב. זה קשה לחבק כתפיים שלא ידעו חיבוק, ואני חולמת שבתוך החיבוק טמונה התשובה. וכשאני מקיצה אני לעד פרי בתהליך ההבשלה האינסופי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (47)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/4/17 14:53:
      צבע השרב. תודה. אני עפה על כנפי החיבוק שלך וחוזרת משם לפה.
        23/4/17 04:41:
      ח י ב ו ק
        22/4/17 16:55:
      קנולר. תודה רבה קנולר יקרה על פתיחות הלב שלך. היה פצע שהגליד, הוא לא ייפתח שוב אפילו אם אני מגרדת אותו קצת. אמנם הפצע החלים והוא לא כואב, אבל זה הזיכרון שתוקף ומרעיד לי קלות את הלב ובה בעת משחרר אותו.
        22/4/17 16:52:
      רק "רגע". תודה על מילותייך המרגשות שמעוררות בי את השאלה המפילוסופית: האם זה מוסרי להביא ילדים לעולם (של מבוגרים לא שלמים?). או האם לעשות ילדים זה פרקטי? (מעשה מחושב על פי התוצאה). וכן, ההורה בעיני הוא הקרש שקושרים לגזע העץ הרך כדי לייצבו וליישרו בזמן שהוא נקלט באדמה. הורה הוא הדברים הקטנים שמעניקים את הבטחון שתמיד יהיה בשבילנו ללא תנאי. ותודה לך.
        22/4/17 13:15:

      קראתי דברים שלך בעבר אבל אין ספק כי זה המושלם שבהם ובו ירדת לשורשי הכאב. נראה לי שהיכולת הזו נדירה.

        22/4/17 10:29:
      וואו גילה !! הקטע הזה כל כך שלם, כל כך חוצב, שיש בי רצון עז לשכפל אותו ושיקראו אותו, בסמינרים להוראה, בבבתי ספר להורים באסיפות הורים בצהרונים בכל מקום בו יש מקום להבין את גודל האחריות שלנו על נשמת ילדינו ועל כיוון צמיחתם.
        21/4/17 15:11:
      הילה ר. אני חוזרת אל העבר ומשוטטת בין הזיכרונות והחוויות ששכחתי מהן, ורק עכשיו אני מזהה שההגשמה העצמית שלי היא בזכות הסיפורים של אז. והחיבוק שלך שנשלח מהבטנה הרכה שלך - הוא בדרך אלי. תודה יקרה.
        20/4/17 23:25:
      כאב בי מאוד לקרוא את זה. אפשר לשלוח חיבוק? את חזקה ומדהימה, קשה לי לשים עצמי בנעלייך ומרגישים את הכאב בין המילים.
        20/4/17 17:02:
      יורם.אל-קמינו. תודה על המבט המיוחד שלך, על שאתה רואה בי חלקים מהתפאורה. נכון, יצאתי מהרקע ועדיין הרקע נותר בתוכי. אצטט טקסט בשפת המקור בה זה נשמע טוב יותר ("לתרגם שיר זה כמו להכנס למקלחת עם מעיל גשם"). So many broken children, Living in grown bodies, Mimicking adult lives
        20/4/17 16:57:
      remei. בכל מסע טמונה הגאולה והשנים המקולקלות מרפות את אחיזת הציפורניים הנעוצות בגרון, עד שזוכרים גם את הטוב.
        20/4/17 16:55:
      שולה ניסים. כשילד אומר ביצות במקום ביצים, עפרונים ולא עפרונות, אנחנו צוחקים. כילדה התביישתי בשיבושים הלשוניים של אמי. היום אני נזכרת ומחייכת במתיקות.
        20/4/17 16:54:
      אסנת אלון (אינציגר). תודה רבה אסנת.
        20/4/17 15:59:

      יש בך איכויות ועצמה, שלא מוצאים סתם כך.

      ולאט לאט את חושפת לנו את הרקע לכל העוצמה הזו.  

      מכאן ברור שהאיכות היא כל כולה שלך.

      העוצמה היא תוצאת הרקע.
      Kepp on your good job

        20/4/17 14:53:
      מעטות השנים היוצרות קלקול. מסע לתיקון חיים שלמים.
        20/4/17 14:29:
      לא אהבתי פעם שיבושי לשון אך כיום אני יודעת שיש בהם חן.
      יפה הבעת עצמך
        20/4/17 07:44:
      ת ה י ל ה. פעם אמר לי מטפל אחד שאני מושכת לחיי לא מה שאני רוצה, אלא מה שאני. השינוי חל כשהבנתי שאני יכולה לתת ולעזור. וכן, אמון ואהבה הן נקודות החוזקה והחולשה שלי בה בעת.
        20/4/17 07:42:
      א ח א ב. הבשלה זה חיפוש, זה לחזור למקום ממנו באתי, לחיות על פי הטבע הפנימי שלי ולא על פי מה שלא מגדיר אותי, ולמצוא את המטרה בחיים. החיפוש לא הסתיים כי עדיין בפנים אני מרגישה שיש לי עוד כמה דברים לעשות.
        19/4/17 22:40:

      כנראה שלא בכדי פנית אל חינוך ילדים.

      וזה רק מוכיח שלמרות כל מה שעברת, עודך מאמינה באדם.

        19/4/17 15:43:
      הרבה כאב את נושאת. אהבתי את תהליך ההבשלה כדרך אל האינסוף :-)
        19/4/17 12:32:
      עט סופר. תודה. אין חיבוק שאומר לא לפצוע. יש חיבוק שלא יודע לקחת כאב.
        19/4/17 12:31:
      שיח אחר. תודה. כשאדם נכה נמצא בקהל אנשים הוא תמיד יזהה את האיש עם הנכות שדומה לשלו. הילדים בגנים אני נותנת שירות באים אליי לחיבוק ולמילה מחזקת כמו נחלים שזורמים לים. ילדים יודעים כמו שבעלי חיים יודעים מי ילטף אותם.
        19/4/17 12:28:
      esty.d. אני חושבת איך את מצליחה לגעת מתחת לעור. יכולתי לשקוע במחשבות ביקורתיות ובשיפוטיות חסרת רחמים. אבל תמיד הצלחתי לאסוף את עצמי ולמצוא את הכוח לשנות. הבנתי שאני לבדי ושאין מבוגר אחראי שיקח אותי ביד לעבר סוף מאושר כמו באגדות. הבנתי שאני אחראית לגורלי ושכל שינוי ותיקון כדי להיות אדם שלם, מפותח, טוב והרמוני דורשים ממני להסיר את הבגד שהלבישו עלי כילדה ועכשיו הוא לוחץ ולא מתאים למידותיי. הדרך עדיין לא הסתיימה כי זו משימה שדורשת מאמץ עד לקו הסיום. וכפי שציינת הגנטיקה מציידת אותנו בזרעים שתמיד נוכל לצמוח ולהזקיף את הגב.
        19/4/17 12:19:
      ברוךהלוי-סגל. צודק, אני כותבת ממרתף הפצע. אני הכותבת ואני הרופאה שמסירה את מנעולי השתיקה החלודים משפתיי שפחדו לספר.
        19/4/17 12:17:
      שלויימה. להסתכל על הכאב ולשתוק. להתמקד במקומות החלשים ולחבק. תודה מותק.
        19/4/17 12:16:
      שחר י. נעלת את נעלי המילים שלי, הלכת בדרך השורות שלי, נפלת וקמת אתי. אז כל מה שתרגיש, שתכתוב, שתדע, הוא נכון.
        19/4/17 12:14:
      יורם גרוסר. תודה איש יקר. טביעת האצבע שלך נוגעת בפריחה אחרת (כי אין פריחה מאוחרת), דבר שמזכיר לי:"וקדשתם את שנתכם החמישים וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".הפסח הזה הוא שנתי החמישים ואני מרגישה שזו העת שלי להצמיח פרחים באדמת הכלא הפנימי, ולעורר חלומות שכוסו בשכחה.
        19/4/17 12:11:
      HagitFriedlander. עד היום אני מחפשת משהו שאני לא מוצאת, אבל מצאתי בדרך דברים אחרים, ועדיין לפעמים אני מביטה אחורנית (בלי להפוך לנציב מלח).
        19/4/17 12:10:
      תכשיט. אפשר להרגיש גם את הבטנה הרכה של האגרוף הזה. תודה על שאת מתמקדת בחיבוק.
        19/4/17 12:09:
      דוקטורלאה. הכתיבה שלי היא תוצאה של הדחקה. אי אפשר למחוק זכרונות קשים במטלית לחה, לשכוח את טראומות העבר ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. כן הסתייעתי באנשי מקצוע כדי לצאת מהעבר, כדי שיישאר נחלת העבר, וכדי להתפייס עם אמי.
        19/4/17 12:04:
      debie30. נכון. לעתים גם ההורים קורבן, אבל זו עדיין האחריות שלהם לא להמשיך את קלקולי העבר שלהם.
        19/4/17 12:02:
      רחלי בן-צור. כילדה היתה לי פחות תבונה ופחות רגישות. לא תמיד בחרתי נכון בהתאם לסיטואציה, לא ידעתי מהו הדבר הנכון לעשות או להגיד. לו הייתה לי הבינה של היום..
        19/4/17 12:01:
      יצחק. ב. מסכימה אתך. בחירה זו מילת המפתח. הבחירה היא שלי אם לחיות בהווה את העבר ולייבב שאני הקרבן של הוריי, או לבחור שהעבר לא יכבול אותי. בחרתי להיות חזקה ולקבוע את גורלי.
        19/4/17 09:17:

      כוחו של חיבוק...!!
      בלי מילים ..
      רק חיבוק ...
      שולח ..!!

        19/4/17 08:54:
      לו יכולת לצרוח אז בגלוי בלי להירתע ובלי להרגיש בלתי שפויה את מבטא את כאבך בתיאורים עמוקים הכתיבה החושפנית לא מעידה על חולשה ההיפך הוא הנכון .. רק איך מתמודדים עם כאבם של אחרים? ליבי איתך גילה
        19/4/17 07:43:

      גילה יקרה,

      נגעת בהארד קור של כאב חסר אונים. של צמא קיומי מול באר יבשה.
       יש בי צער גדול על ילדותך שנגזלה. צער על אמך שחייתה בדרך ללא מוצא ולא היה לה שום מוצא להעניק לך, בתה.
      ואחרי כל זאת – את יודעת לחבק, להעניק לאהוב ולהבשיל בכל יום מחדש. ובתוך כך את יודעת גם לקבל את החיבוקים שנשלחים אלייך באהבה גדולה ואמיתית.
      וזה כל כך נותן תקווה לידיעה שבני אדם נולדים עם אהבה, שמובנית בהם ויכולה להבשיל גם בתנאים שאינם תנאים של חיבה

        19/4/17 01:51:

      גילה היקרה, עמוס עוז אמר, שסופר ללא פצע אינו שקול באיכותו

      כנגד סופר פצוע, הזועק מתוך פצעו. כידוע עמוס עוז הפך לסופר

      ידוע בזכות פצעו. הוא כתב מתוך כאבו על אמו שהתאבדה.

      גם את כותבת מתוך פצעך והכתיבה היא המזור לפצע המדמם.

      גם ביאליק, שהוכתר למשורר הלאומי קונן על הנעורים המחוקים -

      "אומרים ישנם בעולם נעורים, היכן נעורי?"

         המשך שבוע טוב ומבורך

                 בהןקרה

                   ברוך

        19/4/17 01:46:
      עצוב לקרוא אותך וכל מה שאני רוצה לעשות זה לחבק ולשתוק - לחבק ולשתוק - לחבק ולשתוק - לחבק ולשתוק....
        18/4/17 22:56:

      לא יודע איך להגיב לך בלי להישמע אדיוט כי 'וואו' זה לא לעניין ומרגש זה ברור ואגרוף בבטן זה פי שניים.

      יכול להגיד לך רק שאם את מצליחה לחבק ילד רעב לחיבוק משהו בך נרפא בכל זאת.

      (והזדהיתי מאוד אם תאוריך את אמך)

        18/4/17 22:11:
      '...גם לילד שקשה עם הגיהינום שלו יש ימים בהם הוא מרגיש שהחיים יפים. ילדים מרימים כל פיסה של אהבה ואמון..' הניגודיות הזו שבין תשוקת הנעורים לפרוח מול מדבר התהום היוקד, הולך ומתכהה עם הזמן, עם הזמן, עם הזמן...אך לא מכהה את התשוקה לפריחה אבודה. אימצי יקרה, לקראת פריחה אחרת! אוהב.
        18/4/17 19:49:
      קשה לי לומר מה מצמרמר יותר הכתיבה העוצמתית והמדהימה שלך או החוויות שחרוטות בתוכך...חיבוק חם♥
        18/4/17 19:39:
      אגרוף לבטן.... את כותבת מדהים... :)) שולחת לך חיבוק חם....
        18/4/17 19:11:
      כתיבה היא תחילתו של הריפוי. המשיכי לכתוב כי ידייך הכותבות, מרפאות את הלב.
        18/4/17 16:02:
      אני מבינה היטב את המשא שאת נושאת על כתפיך.בעבור השנים, אין טעם לנתח את הנתונים המדוייקים. הסך הכל ברור, השפעתו עליך אינה זקוקה להוכחה, השאלה הקריטית היא: מה מתרחש לאחר מכן? כאשר את עומדת ברשות עצמך, כבוגרת? אפשר לשקוע בעולם הילדות המעוות והכואב, אפשר להיפרד מכל מה שהיה, להחליט על מערך חדש, עצמאי, שונה. כאן יש מספר אפשרויות, כדי לבחור את הטובה ביותר עבורך, דרוש סיוע מקצועי. לא לאורך זמן, אלא מספר שיחות - כיוון. אני חושבת שבחרת דרך שמסייעת לך, חבל שדרך זו כללה גם וויתורים. החשוב ביותר, לדעתי, היה עניין של שיכחה. באמצעות מה (עבודה, תחביב וכו') תגיע השיכחה הטובה ביותר. יש לך (ממה שקראתי כאן) נתונים מעולים, חייך יכולים להיות מספקים, והעיקר - שכחי את העבר. הוא לא ישוב עוד.
        18/4/17 15:55:
      גילה, הדברים שכתבת מאוד נגעו ללבי, כתבת את הכאב מהבטן. למדו אותנו להאמין שכל ההורים אוהבים את כל ילדיהם , וכמה כואב שלא כך הוא.
        18/4/17 15:18:
      פוסט יפה ונוגע ללב. אך אני חייבת לומר לך שגם אמי קוראת בשמות הילדים האחרים עד שמגיעה לשמי. אני לא נעלבת כי כך היא עושה גם להם. מה לעשות? - כאלה ההורים. אני מקווה שבצרת רבים תנוחמי.
        18/4/17 15:16:

      היטבת לכתוב.
      .
      עד מתי יאשים הנכה את מומו?
      עד מתי יאשים הנבגד את אהובתו?
      עד מתי יאשים הילד שבגר את הוריו?
      עד מתי יאשים אדם את אלהיו?
      -
      כל חייו של אדם ע"פ הארץ המיובלת הזאת,
      הם פרי בחירתו, תמצית רצונו.
      לבחור בעצב או בשמחה,
      לקום או להישאר שרוע על הרצפה,
      לבנות או להרוס,
      להמשיך או לחדול.
      -
      יישר כח על כתיבתך

      ארכיון

      פרופיל

      גילהסטחי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין