המשך מאתמול , סיפור מסכת חייו של אבא ז"ל , מפגשים של געגוע לאיש אמת ניצול שואה
פרק ב
=====
כל הדרך היססתי לעצור לנסות לקרוא מהדף, או להמתין עד שאכנס לביתי. בין כך ובין כך מצאתי עצמי על מפתן דלת ביתי, בני ביתי שקידמו פניי בצהלה השכיחו ממני את הדף, מנשק לזו, מלטף לזה, שואל לשלומה של הבוגרת, טופח על שכמו של הנער ומחבק. שעת כושר לבחון את הדף תגיע, כל היום לא ראיתים. זקוק הייתי להמולה סביבי, שואף מנה מזוקקת של חום ואהבה. רק לפני שעה קלה נפרדתי מאימא בנשיקה על שתי הלחיים והוספתי עוד נשיקה על מצחו של אבא ומשתדל לא להעירו. אותה נשיקה שלא קיבלתי ממנו חזרה שאבתי עתה מילדיי. כל כך הייתי זקוק לחיבוק ונשיקה.
אחת לאחד נשמטו ממני ילדיי ושבו לעיסוקיהם וניצלתי שעת כושר זו לעיין בדף המקופל. פתחתי אותו ונגלה לי כתב יד שאינו מוכר לי, ולמרבה אכזבתי אף שהיה כתוב באותיות עבריות כולו היה בשפת האידיש. מדי פעם הבליחה מילה או ביטוי בעברית, אך לא יכולתי לאמוד מתוכו את תוכן הדף.
ברגעים אלה תוהה הייתי על החלטתם של הורינו לא ללמדנו אידיש מחד גיסא וערבית מרוקאית מאידך גיסא. לא שאלתי זאת באופן ישיר אך שמעתי בין השיטין את כאבה של אימא, כאשר הייתה כלה צעירה והגיעה לביתה של דודה מגדה, אחות אבי . כל הנוכחים דיברו בינם לבין עצמם בבליל של הונגרית ואידיש והיא ישבה מרוחקת, אינה מבינה את שפתם, ואין מי שיקרב, ידבר. מתחילה לחוש שמדברים בה, בהופעתה, בלבושה, בצבע עורה. עד שגער בהם ר' בן ציון, ידיד המשפחה, כיצד הם יכולים ללהג בשפה שאינה נהירה לכלה הצעירה, ואיך אינם מתביישים כך להעליבה. מאותה עת הקפיד אבא לדבר רק בעברית, השפה היחידה שנשמעה בביתנו. למרות יכולתו ללמוד ולשלוט בשפות רבות, ביכר להשתמש בשפה המשותפת לו ולאימא, כך נמנעו שניהם להנחילנו שפת אימם. חסך זה שנמנע ממני שפת אימם פיצה עצמו בשלום שהנחילו זה לזו. הנחתי את גיליון הנייר ומצפה הייתי לשעת כושר בה אגייס אחד מידידיי דוברי השפה שיתרגמו לי פשרו.
כל אותו לילה הייתי מתהפך על מיטתי, מעלה השערות ומפריכן, שואל ומבקש, עד שאחזתני תנומה והנה דודה מגדה עולה בחלומי, ויושבת עם חברותיה למשחק רמי או קנסטה, והנה אבא מופיע וכהרגלו אינו מצטרף למשחק, בז הוא למשחק שמכלה את זמנן ומעותיהן ומעדיף לייגע מוחו במשחק שחמט עם ידידו ר' בן ציון. דודה מגדה מכבדת אותו בעוגת שמרים במילוי נדיב של פרג מסוכר, ואבא מתמסר לתאוותו למתוק, ויודע שיעלה לו הדבר בבקשה מאחותו, וכבר מסדר את תירוציו, בגנות משחק הרמי, ומופתע כשאחותו פורשת מכתב מאחותם מאמריקה, והנה כתב ידה של האחות, כתוב אידיש, מדוע אחי אינו כותב, ומה שלומו? ואני דואגת . ואבא נע באי נוחות לתוכחתן של אחיותיו, הכתובה והלא כתובה, ואינו יכול לשאת בעיניה של מגדה ומבטיח לכתוב. ולוקח את הדף וטומן בכיס החליפה. אני צועק לאבא תקיים! תכתוב!
יד חמה מלטפת את מצחי, ומרגיעה, חלמת חלום, חלמת חלום. ואני תוהה האם מותר לשנות בשביל השלום?
בבוקרו של אותו ליל חלומות, נחוש הייתי לפשר את אותו הדף, התקשרתי לאבא, תפסתי אותו באחד מרגעי הצלילות ההולכים ומתמעטים בחודשים האחרונים, שאלתיו לשלומו והצטער שלא פגש אותי, הוא לא הזכיר את הגמרא, ולא ידעתי אם אמא דיברה איתו בעניין והוא מתעלם או שכח, או שמא לא גילתה את אוזנו כלל על מבוקשי. לאט לאט ובסבלנות שאינה שמורה עמי בדרך כלל, צעקתי לתוך השפופרת, מנסה לחתוך את המילים בדייקנות שתערב לשמיעתו הכבדה, כבר שומע מעבר לשפופרת, את כעסה הגובר של אימא על חוסר יכולתו של בעלה להבין את דברי, שואל על אודות הדף הכתוב באידיש, בספר שלקחתי. בעבר הייתי יכול להתחיל משפט וכבר הבין אותי, עתה ניסיונות ההסבר עולים בתוהו, וכבר התייאשתי ונשאתי עם לבי להראותו את הדף בפגישתנו הבאה, האם תהיה הזדמנות כזו? וכשאני חושב על העניין כבר איני בטוח כי המסכת האבודה אינה אלא פרי דמיוני הקודח, לא פלא שאימא כלל לא ידעה ולא שמעה על מסכת זו, ההיית או היה זה חלום? האם הדמיון מתעתע בי? ומבקש אני לשזור חוטים דקים של חיבור אל אבי במחוזות שלא הצלחתי להגיע אליהם בפועל. לפתע ניעור באבא זיק של זיכרון, ולאט מסביר לי כי אותו דף הוא הספד שכתבה אחותו מרים מאמריקה על אביה, וביקשה ממנו לתרגם ולשאת דברים בשמה ביארצייט. והוסיף כי שמור עמו התרגום של דף זה, ובהזדמנות יראה לי.
הזדמנות כזו לא נקרה לי במהרה, ומדוע טמן את דף זה בתוככי אחד מכרכיו של עגנון, ומה עלה בגורלה של מסכת שבת? האם טמן את הדף מבלים משים? ואולי זהו דווקא דרכו של אבא לתקשר, להשאיר לנו רמזים, הן מעולם לא סיפר לנו קורותיו, קמעא קמעא שאבנו מסיפורי הדודות, שברי משפטים סתומים ולא פתורים, "חוייזק" , חוויות שהיו קשות עליו הגן עלינו בשתיקותיו, ואנו לא שאלנו, סיפורים ותמונות בשחור לבן שראינו בימי שואה עוררו בנו מדי פעם רצון לשאול, ואבא פעם אחת הפטיר, לנו היה טוב אנחנו שרדנו, כל אותם השנים, כל השתיקות נראה שהיו אף מנת חלקה של אמא, אף עמה לא סיפר, לא שיתף, וכעת מאוחר מדי .
פרק ג
=======
הבוקר מפציע, ואתו מנקרת במוחי חידת סיפור הדף, מאז מנסה להתחקות על אודותיו . לפיכך נטלתי את הדף ויצאתי לחפש מי ממכרי יכול לתרגם לי אותו. מרבית חבריי ומכרי צברים ילדי הארץ, מי מהם שולט בשפה האידיש? מראש לא עלו בדעתי בני גילי ומטה, צעירים הם מדי להנחלת השפה, ומהמבוגרים יותר הייתי צריך שוב לאמוד מי אשכנזי ומי ספרדי, ושוב אותה תחושת המבוכה שליוותה אותי בהגיע מי מקרובינו, לזכור למי ראוי לנשק על שתי הלחיים ולמי ראוי להסתפק בלחיצת יד, למי נכבד בתה ועוגיות לפני שנשב במחיצתו, ולמי להציע רק כוס מים, פעמים שהייתי טועה ונושק על שתי הלחיים ומקבל מהצד השני תנועה לא רצונית של הרחקה, אותה תנועה בלתי רצונית שכה אופיינית למשפחה של אבא, והניגוד המשווע בין החום האין-סופי המוקרן לבין חוסר היכולת לחבק ולנשק, האם אי פעם אדע לזהות האם הקרירות היא תולדה של טקס נטול גינוני נישוקים בצד האשכנזי, והאם אותם חיבוקים לבבים ונשיקות על שתי הלחיים מהצד של אמא, שפעמים בהם היית מרגיש את החום והאהבה העוטפת אותך ופעמים היית חש את הטקסיות שבהחזרת הלחי השני והחיכוך הגופני שאין בינו ובין חום ואהבה דבר, ומקנא הייתי בחבריי להם הכול פשוט וברור ונהיר. שנים שעברו חידדו במעט את יכולת ההבחנה, ועדיין הייתי ירא וחרד לתקרית מביכה.
בצהרים נכנס אלי לקוח למשרדי, אף שהיה בן גילי, עלה לארץ בגיל מאוחר ממזרח אירופה, גלגלתי עמו שיחה חולין, וסיפר לי שנוסע בקרוב לבקר במחוזות ילדותו, כמוצא שלל רב עטתי על המציאה והחלתי לחקור אותו אם הוא מבין באידיש, כששמע זאת אורו עיניו והחל מספר בנפלאות השפה ובעסיסיותה, גיליתי את אוזנו במבוקשי, והלה נאות בהתלהבות להפגין כישוריו בשפת אמו, דבר שאינו מזומן לו תדיר. פרשתי בפניו הדף המקופל, שניות מעטות לקח לו להתרגל לכתב המסולסל ולסגנון, והוא קורא באידיש מילה אחר מילה, ואני תולה עיניי בו ומחכה למוצא פיו. האצתי בו לתרגם לי פסקה אחר פסקה והכתוב על אודות סבא זיידי, על תמימותו ואהבת החסד שלו, סיפורים ששמעתי רבות עליהם ושאף זכיתי להכיר במעט בשנותיו האחרונות של סבא. ויותר ממה שהיה כתוב הייתי מחפש אחר מה שאינו כתוב, הרגשתי כי אבא שולח את המסר, שיפשר לי את השתיקות.
חלק האחרון של הפתק היו כתוב הונגרית, רשום בכתב מסודר, למגינת לבי, לא שלט חברי בשפה זו, אך הבטיח לי לחפש מי ממשפחתו הדובר את השפה שיתרגם לי קטעים אלה. |