כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    ארכיון

    0

    אדריכלות הזיכרון ל"שואה" – מוזיאון "יד ושם", ירושלים

    12 תגובות   יום חמישי, 20/4/17, 20:25

    18.4.2017

    ''

     

    לינק לפוסט באנגלית: 

    http://www.nomikan.com/?p=1312

     

    אדריכלות הזיכרון ל"שואה" – מוזיאון "יד ושם", ירושלים


    לאחרונה זכיתי להיות חלק מחוויה מרגשת, אחת המרגליות שמתי G. מניח למרגלותיי מפעם לפעם.
    זכיתי להציץ בניצוץ יצירה ראשוני, בראשיתי.
    במסגרת עבודתו עם הארכיטקט משה ספדיה הכין מתי G. פורטפוליו אמן לפרויקט - :  "יד ושם, מוזיאון השואה, ירושלים – רישומי הכנה".
     " YAD VASHEM HOLOCAUST HISTORY MUSEM, JERUSAELM-STUDY DRAWINGS".
    ספדיה הוא הארכיטקט שתכנן את מוזיאון השואה ב"יד ושם", וכן את "יד לילד", המבנה המופלא המנציח את זיכרון הילדים שנרצחו בשואה, ואת קרון ההנצחה המצמרר.  

     
    אני שואלת את עצמי איך ניגשים לתכנון מקום בו יאוחסן זיכרון של אסון נוראי שככל שאתה מעמיק בו הוא נתפס פחות ופחות. איזו צורה נותנים לאכסניה של זיכרון כזה?
    התשובה ניתנת בצורת רישומים ראשוניים של ספדיה אשר נשלחו למתי G. את הרישומים רשם ספדיה בשלב העובָּרי של התכנון לפני למעלה מעשרים שנים. מתי G. אינו מביט ברישומים כארכיטקט, הוא בוחן אותם בעין אמן.  מטרת הרישומים הייתה לשרת את תכנון הבניין, להבהיר לספדיה את החשיבה שלו עצמו. "הטיפול" שמתי G. מעניק לרישומים ב"סדנת ההדפס (הדיגיטלי) האמנותי" של יאיר מדינה בירושלים מעניק להם חיים חדשים, מחזיר להם את ניצוץ היצירה הראשוני איתו נולדו, ומעביר לצופה את העוצמה והחלטיות של היד הרושמת, עוד לפני שהדברים התבררו לבעל היד עצמו.
    מרגש מאד.

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    כאשר ספדיה ניצב מול עבודתו המוגמרת של מתי G. הוא מופתע, "וָואוּ" הוא אומר. 

     

    ואז לרגל יום הולדתו, מגיע ארצה מלונדון, דויד, בנו של מתי G. מלווה באחותו הבכורה, אלונה. חגיגה משפחתית קטנה. דויד הוא ארכיטקט, ליום הולדתו הוא מבקש מתנה  מוזרה – לבקר ב"יד ושם" בירושלים. אני מנסה להניא אותו מהבילוי המשונה, אבל לא מצליחה. וטוב שכך. אנחנו שמים פעמינו ירושלַיְמָה אל מוזיאון ההיסטוריה של השואה ב"יד ושם".

     
    גילוי נאות: אני דור שני לשואה, הורי, יוצאי הונגריה, מחנות עבודה ואושוויץ. כאישה צעירה חשבתי ש"השואה" לא השפיעה עלי. ככל שנוקפות השנים, ובעת האחרונה בה הטרוֹר, גלי ההגירה העצומים, והשנאה ל"אחר" –מציפים את העולם, אני מגלה כי בתוך תוכי רובצת הכרה מוחלטת כי כמעט בלתי נמנע ששואה עולמית כזו או אחרת תתרחש. הרי מעשי זוועה מתרחשים גם היום ברחבי  העולם, אחד הנוראים שבהם מתחולל מזה שנים בסוריה, שכנתנו. השוֹאה הפנימית הזו שלי גורמת לעצב עמוק, ייאוש. לכן גוברת הערכתי למי שמסוגל להתמודד עם הרוע והאכזריות האנושית בהתגלמותה הקיצונית, להנכיח אותה בהווה, ויחד עם זאת לפעול, להביא תקווה, אור גדול בקצה החושך.

     
    מוזיאון השואה "יד ושם". אני נבלעת במקלט אטומי קבור בבטן ההר. קירות הבטון, קירות הבטון העבים סוגרים על המבנה המשולש דמוי מנסרה ארוכה, מבנה שהעין אינה רגילה בו, ומתוך כך מתחדד מבטי הנבהל להביט סביב. אכסניית המוות מְפַכָּה חיים. מבקרים בודדים, זוגות, קבוצות. המלקט האטומי הומה רחש שקט, בליל שפות וּפָנים מכל העולם, עברית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יפנית, שוודית ... אזני קולטת הונגרית, שפת הוֹרַי מתלחשת, קבוצת תלמידי תיכון ערבים, קבוצת חיילות וחיילים – איש אינו מביט בסמארטפון.

    אני מתקשה להתעמק במוצגים, ומהלכת לאורך הפריזמה מגלריה לגלריה. הרצפה שבורה ומבוקעת, בתוך השברים מוצגים פריטים מהשואה.
    צועדת בזהירות לאורך ציר הזיכרון.  מבטי נמשך לאור הטבעי החודר מהתקרה, ובקצה מנסרת הבטון – אור גדול. באתר האינטרנט של "יד ושם" כתוב – "המוזיאון הוא מבנה משולש דמוי מנסרה החודר להר מצדו האחד ויוצא מצדו האחר, ושני קצותיה של המנסרה פורצים לאוויר הפתוח. הצורה המשולשת של המבנה נבחרה כדי לתמוך בלחץ האדמה מעל המנסרה תוך הכנסת אור יום מלמעלה דרך פס זכוכית של 200 מטרים לאורך הגג. פס הזכוכית בגג מאפשר לקרני אור יום להוות ניגוד לאזורים חשוכים יותר הדרושים למצגות במדיות אלקטרוניות". האור בגלריות נכנס דרך צוהרי גג - בכל גלריה מידת השקיפות של הזכוכית תואמת למידת האור הדרושה לכל מוצג."
    האור הטבעי "מציל" אותי במהלך המסע הזה, ומושך אותי אל סוף המסע ליציאה הדרמטית מהמוזיאון המתפרצת מתוך המורד הצפוני של ההר לנוף של ירושלים בת ימינו.

     

    ''


     

    ''

     

     

    ''

     

    ''

     

     

    ''

     

    אמר לי פעם חברי, הארכיטקט אורי שטרית – ככל שמתרחקים מהאירוע אופן ההנצחה שלו הופך אבסטרקטי יותר. את החפצים כבר ראו, כעת צריך להעביר את הרעיון. המוזיאון, כנדרש וכצפוי, גדוש חפצים ועדויות פיזיות, אבל המבנה עצמו הוא המסר. המבנה עובד על תחושת החוויה של המבקר. המקלט האטומי, שיש סיכוי לא מבוטל שהאנושות תזדקק לו, מביא ל"כאן ועכשיו" את תחושת החרדה, ה"אין מוצא", לא מאפשר להתייחס לשואה כאל כסיפור היסטורי מרוחק. אבל אור התקווה מלווה את הצופה כל הדרך, גם אם לא ביודעין.

     
    לתחושה שלי מתווספת גם פליאה גדולה על היכולת של משה ספדיה להוליד רישום קטן כזה ולהפוך אותו למבנה אדיר בעל קיום בפני עצמו בתוך המציאות הקונקרטית. 
    והבטה על הדרכים השונות של כל אחד מאיתנו לגעת בשואה.
    ספדיה – ביצירת המוזיאון המונומנטלי.
    מתי G. – ביצירות שיצר ומוצגות היום במוזיאון השואה בסקופיה, עיר הולדתו במקדוניה.
    http://www.matygrunberg.com/huanted-memories-exhibition.html
    וכן גם האלמנטים הפיסוליים המתוכננים לפארק הזיכרון ליהדות מקדוניה שנכחדה, בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה שבמקדוניה.
    http://www.matygrunberg.com/memory--eyes-on-the-future-2016.html
    ואנוכי, קטונתי מאד, בסרט שעשיתי "יהודי מהונגריה", על משפחתי כניצולי שואה.
    https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8

    כל אחד ו"השואה" שלו.

     

    ''

    מתי גרינברג, זיכרון רדוף, פסל קטן, נייר וענפי עצים


    ולסיום מזכירה את המעצבת דורית הראל ז"ל, שעשתה עבודה יוצאת מן הכלל בתכנון התערוכות והמוצגים.


    לינק לאתר של משה ספדיה אדריכלים 
    http://www.msafdie.com/projects/yadvashemholocausthistorymuseum

    http://www.msafdie.com/projects/yadvashemtransportmemorial

    http://www.msafdie.com/projects/yadvashemchildrensholocaustmemorial

     

    נוֹמִיקָן

    www.nomikan.com

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/6/17 19:55:
      סקירה נהדרת.
        30/4/17 09:27:
      מרשים.
      תודה רבה. (קשה להכיל. מוכר לי באופן פרטני. פעם כתבתי סיפורי-חיים של ניצולים. ואילו את סיפור הברגמנים -קרוביי איני יודעת, כי לא סיפרו).
        30/4/17 07:13:
      נומיקן הבאת כאן רשומה מרתקת..הנצחה מצמררת...הייתי במוזיאון כבר בזמן בנייתו עם אדם מתחום הבניה וכבר אז ניתן היה להרגיש את עוצמתו וכוחה של הנצחה עם פתח לאור ולתקוה. אמן. כולנו תפילה
        30/4/17 06:46:
      יוזמה מבורכת של העושים במלאכה למרות שאיני מבין באדריכלות, חשוב מאוד להנחיל את הנרטיב של השואה ( והקורבנות בעיקר) בכל דרך - כי המדינה בדרך כלל אינה מאפשרת ביטוי עמוק ויסודי של הנרטיב המגשר של ניצולי השואה (למעט בימי הזיכרון לשואה ולגבורה). היא אינה מנכיחה את סיפור גבורתם בבניה של חיים מחדש אלא מעדיפה להציגם כקורבנות. את השואה – לעומת זאת – אימצה לליבה ואף ניכסה אותה לעצמה כשהיא מחבקת אותה כמוטיב-על בניית האימה הקולקטיבית וכחלק מאמצעי המגננה הקולקטיבים...יישר כח לעושים במלאכה ולך תודה על שהבאת את הסיפור..
        29/4/17 23:23:
      יישר כח לכל העוסקים במלאכה וכן לסוקרת , בעלת הפוסט . להפיח אור חיים בין דפי ההיסטוריה של המוות השחור . להנציח נשמות אנשים רדופים שנקטפו על ידי אנשים חסרי נשמה , כדי שנזכור ולא יהיה כדבר הזה עוד .... הבאמת ? לא יהיה עוד ???!!!
        29/4/17 22:15:

      צטט: רחלי בן-צור 2017-04-29 22:08:20

      אם היה אפשר לככב פעם נוספת - הייתי מככבת. פוסט מעולה!
      תודה
        29/4/17 22:14:

      צטט: רונית אברהם 2017-04-29 21:50:00

      פוסט מרתק וחשוב. לדעתי ראוי לפרסום גם מחוץ לגבולות הדה-מרקר.

      תודה
      פרסמתי גם בפייסבוק. 
        29/4/17 22:08:
      אם היה אפשר לככב פעם נוספת - הייתי מככבת. פוסט מעולה!
        29/4/17 21:50:
      פוסט מרתק וחשוב. לדעתי ראוי לפרסום גם מחוץ לגבולות הדה-מרקר.
        29/4/17 20:14:

      צטט: דוקטורלאה 2017-04-22 09:09:39

      קראתי והתרגשתי. במקרה לגמרי הגיעה כל משפחתי לארץ לפני השואה באירופה. זה השפיע כמובן עלינו, הילדים .במשך השנים למדנו וראינו מוסדות שהזכירו את ימי השואה, והם מזעזעים. האם הם יהוו מוקד הרתעה בעתיד? מסופקתני. תודה על כל מה שהצגת כאן. מדוע זה לא הועבר כסדרו לחברים?

      מתנצלת, חליתי, זנחתי את המחשב, ואחר כך שכחתי, מיד מעבירה לחברים. תודה שהזכרת. 
        22/4/17 09:09:
      קראתי והתרגשתי. במקרה לגמרי הגיעה כל משפחתי לארץ לפני השואה באירופה. זה השפיע כמובן עלינו, הילדים .במשך השנים למדנו וראינו מוסדות שהזכירו את ימי השואה, והם מזעזעים. האם הם יהוו מוקד הרתעה בעתיד? מסופקתני. תודה על כל מה שהצגת כאן. מדוע זה לא הועבר כסדרו לחברים?