כותרות TheMarker >
    ';

    להכריח את בתי הספר להיות חופשיים

    3 תגובות   יום שבת, 29/4/17, 21:37

    מדברים ללא-הרף על אוטונומיה בחינוך. האוטונומיה החינוכית נתפסת כשלב מעבר הכרחי בין חינוך מסורתי, בלתי-רלוונטי אבל רווח – לבין חינוך חדשני, שמטרותיו ודרכו נכונים לתקופתנו. אוטונומיה חינוכית היא המצב, שבו בתי הספר וקהילותיהם קובעים את תכניות הלימוד, את צורת הלמידה ואת הערכתה, ואילו משרד החינוך מעורב בכל אלה באופן רופף. אז למה אין אוטונומיה לבתי הספר? מה כל כך קשה בהשגתה?


    תשובת-מה לשאלות הללו פגשנו בתכנית הטלוויזיה "המערכת", של מיקי חיימוביץ', שעסקה בחינוך מתקדם ברחבי עולם. במפגש של אנשי הטלוויזיה עם שר החינוך נפתלי בנט נחשפנו לדילמה: אוטונומיה בחינוך – מקבלים או לוקחים? "לוקחים" אמר השר; "צריכים לקבל" אמרה חיימוביץ', ושניהם צודקים חלקית. אם מערכת החינוך היא ריכוזית ואינה "משחררת", אין אוטונומיה ליחידות הקצה (בתי הספר); אם היא מבוזרת, יתכן שיש אוטונומיה, אבל יתכן גם שיש כאוס. אצלנו זה אכן כאוס. משרד החינוך משדר אוטונומיה, אבל ממשיך להחזיק את המערכת "קצר": באמצעות הבחינות הארציות הרבות – הבגרות והמיצ"ב – ובאמצעות הנחיות מדויקות לבתי הספר מה צריך ללמד. התלמידים מחויבים ל-12-10 מקצועות חובה שבועיים שלא הם בחרו.


    אבל שאלת האוטונומיה היא מורכבת יותר. האם מנהלי בתי הספר מעוניינים בכלל באוטונומיה? האם הם חותרים לסיים את תפקידם המרכזי כעושי-דברו של המשרד? חלקם כן וחלקם לא. המצב אליו התרגלו במשך עשרות שנים, שקובעים עבורם מה ואיך לעשות, הוא אמנם משפיל – אבל נוח. לנסיבות המיוחדות הללו ניתנו תשובות כבר בעבר, ובכדי להיזכר בהן ראוי לחזור אל הוגה דעות מוכר מן המאה ה-18 – ז'אן ז'ק רוסו. בספרו "על האמנה החברתית" הוא קובע, ש"כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא", הנה הפואנטה, "שיכריחוהו להיות חופשי". את הרעיון של "יכריחוהו להיות חופשי" אנחנו מוצאים עוד קודם, בניסוח מעשי יותר, בשמות כ"א בתנ"ך: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד 'אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא [ל]חָפְשִׁי', וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". עבד אשר מסרב בבוא זמנו להשתחרר מן השעבוד – משפילים אותו, אולי יחזור בו.


    ישנם בתי ספר לא מעטים שהיו שמחים להיפטר מתעודת הבגרות המעיקה ומגודש הנחיותיו המתישות של משרד החינוך; לעומתם ישנם בתי ספר רבים ש"המצב החופשי" מאיים עליהם, והם אינם ששים לשינוי. המשרד, גם אם מבין את מקומם של בתי הספר בהיווצרות האוטונומיה החינוכית, שוגה בתפיסתו את הדרך שבה יש להשיגה. בחשש רב הוא מציע תכניות אוטונומיה לבתי ספר בודדים, אבל "צעד כלל-מערכתי הוא נועז מדי" ויש לפסוע אט-אט ובזהירות. בישראל אין גורם לתכנון ארוך-טווח בחינוך, ושר החינוך, גם אם אינו בקיא כלל ברזי החינוך – וכך הם מרבית שרי ושרות החינוך – קובע דברים לפי ראות עיניו. בדרך-כלל "ראות עיניים" שגויה.


    בכדי שבתי ספר יבינו שאין להם ברירה ועליהם לצאת לחופשי, צריך לכפות זאת עליהם. חברה דמוקרטית מתוקנת מאפשרת להוביל את התהליך ללא השפלה; צריך פשוט "תכנית חומש". בתי הספר יידעו מראש, שבעוד חמש שנים לא תהיינה כמעט בחינות בגרות ומיצ"ב, ואת תכניות הלימודים הם יבנו ויעריכו בעצמם. לצורך זה יקבלו תמיכה, הדרכה ועידוד מן המדינה. את השינוי הגדול והחיוני הזה צריך לבצע בהדרגה, להעביר את בתי הספר משלב לשלב בתכנית מוגדרת ולהעניק להם תחושה של שותפות. באופן כזה ה"כפיה" תהיה נסבלת, ואולי אפילו מלווה בשמחה.


    די ברור שמערכת החינוך שלנו שרויה בתהליך של קריסה, אבל למרות זאת היא כמעט ואינה משתנה. בכדי שתשתנה דרושה – בנוסף לתהליך ארוך טווח – גם "נקודת הבקעה", שבה שינוי נקודתי משפיע על המערכת כולה.  נקודת ההבקעה הזו היא תעודת הבגרות. הביקורת כלפי הבחינות והתעודה היא מוכרת, והיא הולכת ומחריפה כל הזמן בשל השפעתה השלילית על כל הגילאים. הטענה המרכזית אומרת, שהתלמידים מבזבזים את זמנם על למידה לא רלוונטית, כזו שאינה עונה על צרכיהם, משעממת ונטולת יצירתיות. במקביל, המורים ממשיכים להיות בעיקר "טכנאים להעברת חומר" ללא אתגר של ממש. ובהיבט נוסף: תעודת הבגרות היא גורם מרכזי לאי-שוויון בחינוך, ויש להיפרד ממנה לטובת עידן חדש של צמצם פערים.


    שינוי רדיקלי של הבגרות יעביר את עיקר האחריות בחטיבה העליונה אל בתי הספר, גם על הערכת התלמידים, ויותיר מקצועות בודדים חיוניים בלבד לבחינה ארצית. פיילוט של התכנית חשוב שיתחיל כבר בשנת הלימודים תשע"ט ב-100-50 בתי ספר, החל משנתון י'. בתוך חמש שנים ייעשו המורים של כל בתי-ספר למי שיבנו בעצמם את מרבית תכנית הלימודים שלהם.


    למידה שהאוטונומיה בה היא מרכיב מרכזי ובית הספר הוא האחראי הבלעדי לה; למידה שעוסקת הרבה בחקר, פיתוח היצירתיות, פיתוח החשיבה וטיפוח הפרט – מצריכה מן המנהלים והמורים משאבים רבים של זמן וכוחות-נפש. במצב זה אין אפשרות שמספר התלמידים בכיתה יעלה על 25-20; מעבר לו תידרש מורה נוספת. עבודה מסוג זה גם מחייבת שכר גבוה בשליש מכפי שמקבלת המורה היום, במיוחד אצל המורים בשנותיהם הראשונות בחינוך.


    יש לנו אם-כן "נקודת הבקעה", יש לנו "תכנית חומש" ויש לנו בסיס מעשי לאכיפת אוטונומיה נרחבת על בתי הספר. אין למה לחכות עוד וצריך להתחיל. כבר אנחנו בפיגור ניכר.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/4/17 14:44:
      מובן מאליו כי תוכנית לימודים מובנית לפרטי פרטיה היא נוחה למורים. כך גם חינכו אותם במוסדות הלימוד שהכשירום להוראה. מורה עצמאי ויצירתי, צריך להכשיר. אי אפשר לקבלו מן המוכן. כדי לערוך שינויים במערכת החינוך צריך ראשית לכל לערוך שינוי רציני במוסדות להכשרת מורים.
        30/4/17 06:17:
      אפשר את המייל שלך? אל avrahamf10@gmail.com
        29/4/17 23:34:

      אמנם לא בקשר ישיר למה שכתבת

      אך תחת אותה אוטונומיה, איזה סוג של התפתחות מקצועית לדעתך

      היו מבקשים המנהלים לעצמם ולצוות החינוכי שלהם? 

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין