כותרות TheMarker >
    ';

    על חורבנם של בעלי החיים

    ארכיון

    הערצתנו לטכנולוגיה מול עייפותנו מהרוח האנושית

    0 תגובות   יום ראשון, 30/4/17, 14:28

    הערצתנו לטכנולוגיה מול עייפותנו מהרוח האנושית

     

    אני חושב שאת הקרע הכל כך עמוק בין ההערצה שלנו לטכנולוגיה ובין העייפות שלנו מהרוח האנושית אפשר לראות בקלות בשתי דרכים:

    הראשונה - מחשבותינו לגבי העתיד,
    השנייה -מחשבותינו לגבי ההסתגלות שלנו כבני אדם בעולם.


    הראשונה - אפשר לשים לב שבכל פעם שמבקשים לתאר את העתיד מבחינה טכנולוגית, הוא נראה לנו כל כך ידידותי, מבטיח ומפתה עד שנרצה להירדם לכמה עשרות שנים ולהתעורר בתקופה אותה מבטיחים כל אותם מספרי העתיד. שימו לב לאתר הבאמת יפה - futurism.com, שמתאר המצאות וגילויים, רובם מרהיבים, לגבי העתיד.

     
    אבל אין ולו אזכור אחד לגבי כל שאר השדות בהם העולם, שנשלט על ידינו, משתנה. מהו העתיד של המערכת השלטונית? מהו העתיד של הכלכלה? מהו העתיד של תורת המעמדות? מהו העתיד של המערכת האקולוגית? מהו העתיד של בעלי החיים? מהו העתיד של הספירה המחשבתית של כלל האוכלוסייה? מהו העתיד של הפערים האסטרונומיים בין בני אדם שיכולים לגור גם במרחק של 20 קילומטר אחד מהשני? על כל אלו אין תשובה, ולפחות לא תשובה אופטימית.

    אנחנו יכולים לשמוח על כך שהיום (30.4.17) פורסמה כתבה לגבי מציאת נוסחה עובדת (ברמה תאורטית, כמובן, למכונת זמן, אבל איננו מעסיקים את עצמנו בכך שלו הייתה בידנו מכונת זמן היום, סביר להניח שכדאי היה לנו להיזהר ולא לנוע לעתיד בעזרתה.


    כאן בא לידי ביטוי הסעיף השני. בעוד עבור כל בעלי החיים שאינם אנושיים, הטבע הוא מערכת נתונה, והאבולוציה, יחד עם כושר ההסתגלות, הם הכלי שיש לכל יצור על מנת לשרוד בתוך אותה המערכת, אנחנו החלפנו, לפחות מחשבתית, את הצורך לשרוד בטבע בצורך לשרוד בתרבות. אנחנו מתייחסים לשינויים התרבותיים (לאומיים, דתיים, כלכליים וכל שאר השינויים הפוליטיים) כאל משהו בלתי ניתן לערעור או לשינוי, אשר אל תוכו אנו צריכים להסתגל.


    דוגמה פשוטה לכך היא באופן בו נטשנו את הרצון לפרטיות שלנו, והפכנו את החשיפה המתמדת שלנו לגורמים חזקים מאיתנו לא רק למעלה, אלא גם לסמל סטטוס. לא רק שאנחנו חולמים להיות כוכבי ריאליטי, אנחנו גם חושדים בכל מי שמתנגד למאגר הביומטרי, לדוגמה, ככזה שיש לו מה להסתיר מאיתנו.

     
    דוגמה אחרת ניתן לראות בחלוקת המקצועות השונים בחברה. השוו את מעמדם החברתי והכלכלי של אנשים אשר עובדים מול אנשים אחרים (רופאות, מורים, עוזרות סוציאליות, מנקים וכו) מול אנשים שעובדים בבידור. מוסר ההשכל, במקרה הזה ברור. זהו לא מוסר השכל של שינוי ערכים, אלא של הבנה שעלינו להיות יותר כוכבי בידור ופחות לעזור לאחרים.


    ההומניזם עובד, אם כך, מתוך חסר, כלומר מתוך ייאוש מההבטחה של הרוח האנושית שתשנה את הכל לטובה. בכתבה שקראתי, אינני זוכר איפה, הוסבר שאנחנו אוהבים אנשים כמו טראמפ ואורן חזן בגלל שכבר התייאשנו מלחפש את המנהיג שיוביל אותנו לעתיד טוב יותר.

     

    אולי כאן אנחנו צריכים לשים לב שאותו חוסר בראייה ההומניסטית מוביל לנמק, ושעלינו להיזהר מכך ולעלות שוב על דרך אידאולוגית אשר דורשת מחדש ערכים מתוקנים של שיפור, ביסוס, שחרור ושגשוג של החי (האנושי, הלא אנושי והצומח) במקום של המת (המערכות אותן אנו מקדשים במקום להתחשב בחיים סביבנו).    


    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה