לפני תחילת המופע, אני ובתי חן (בת ה12) הסתקרנו לראות האם וכיצד ניתן להעביר במחול את מורשתו, סיפור חייו ומותו של יאנוש קורצ'אק. זהו האיש שמהווה עבורי ועבור הרבה אחרים, דמות מופת ומודל לחינוך, שעיצב תפיסה חינוכית ייחודית, שעליה מושתת החינוך הדמוקרטי שבו לומדים ילדיי.

לאחר המופע, לא היה לנו ספק בכלל: הדיאלוגים בין ריקוד המחול המודרני (רקדנים: אנטולי שנפלד, יוקו אימזייקה, קייטלין האפר, מאיה פופובה, ספיר דוד, אמיר מי-טל ולילך סגיר), לקטעי הקריאה של שחקן  התיאטרון (יונתן בן חיים),  למוסיקה  הקיצבית (מאת חנה אג'יאשוילי) ולקטעי הווידאו ארט (שאותן ערכה יהודית דרמון), דיאלוגים שלוא דווקא במילים, העבירו  בצורה יצירתית, מקורית ומרגשת את חייו, מותו ומורשתו של קורצ'אק.

זה התחיל עוד לפני המופע: בפתיח, שיתפה אותנו תמרה מיאלניק (כוריאוגרפית ומנהלת אמנותית) בסיפור חייה כבת לניצולי שואה, אשר ברוב חייה הייתה פליטה, יחד עם אחיה. לאחר מכן, במשך 12 תמונות  קצרות, תוארו חייו ומותו הטרגי של יאנוש קורצ'אק  והיותו איש חינוך דגול, האוהב את ילדי בית היתומים שאותו ניהל. לבסוף, המופע מסתיים באפילוג מרגש של תקווה ושחרור (או לפחות ככה אני וחן פירשנו זאת).

התחושה הכללית שלי לאורך כל המופע הייתה עצב בשילוב שמחת חיים ותקווה. גם חן הוסיפה: "חשבתי איזה יפה הם רוקדים. הייתה זרימה בתנועת הרקדנים. אני בהחלט ממליצה לילדים החל מגילי (גיל  12) לבוא לראות".

"ציפור הנפש" של קורצ'אק (שאותה רקדה יוקו אימזאיקה בעדינות וברוך), בשילוב דבריו של שחקן התיאטרון יונתן בן חיים, נתנו הרגשה של שני עולמות: המציאות והחלום, העצב והתקווה. גם התמונה "הקברט האירי" שבו הרקדנים היו לבושים כגרמנים, בבגדים בסגנון אותה תקופה (שעוצבו  על ידי נטליה זורובובה),  בתוספת תיאורה אדומה (שאותה עיצב דב מיאלניק), יצרו בי תחושת פחד וסימבוליות של רחובות שטופי דם. התפאורה (שאותה עיצב יורי סוכנוב), כללה כלוב בצורת פירמידה משולשת, כאשר בכל פאה אחת מהאותיות: א', ש', מ'.  זו הסתובבה ונעצרה באות אחרת מדי פעם, כאשר ציפור נפשו של קורצ'אק יצאה משם. נראה כי כלוב זה חיבר בין קורצ'אק האדם לעולם היהודי ובין נפשו הכלואה, שלעיתים השתחררה למחשבות של תקווה.  יחד עם כל זה, בתמונות מסוימות, התקשיתי למצוא את הקשר בין דברי השחקן לתנועות הרקדנים. לעיתים רחוקות אף תנועות הרקדנים חזרו על עצמן מספר פעמים ונתנו לי תחושה של אריכות יתר, ללא צורך בדבר.

לסיכום,  אין ספק שזהו מופע ייחודי, המעביר את תחושות העצב, הטרגיות והחלחלה של תקופת השואה, אך יחד עם זאת, את התקווה והיופי בדמותו של יאנוש קורצ'אק כמחנך  וכאוהב אדם.  גם אני וגם חן ממליצות להורים ולבני נוער (בעיקר) ללכת לצפות במופע. יתכן ובהתחלה ההרגשה היא מוזרה, אך היא מתחלפת מהר מאוד בעניין שהמופע מעורר, הן לגבי חייו ומחשבותיו של יאנוש קורצ'אק, והן לגבי המחשבה על הימים האפלים שהיו אז.

לצערנו, גם בהווה יש עדיין מקומות וימים אפלים (מקומות שגיאוגרפית אינם רחוקים מארצנו). כולי תקווה שאם הילדים יגדלו להיות קטנים ולא גדולים (בהשראת שם המופע), העולם יהיה מקום הרבה יותר טוב. אמן!