כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    ארכיון

    0

    האם אני "דוֹר שֵני"? טוּר לא אופטימי, ואולי כן?...

    15 תגובות   יום שני, 1/5/17, 15:05

    a link to the English version: http://www.nomikan.com/?p=1321

     

    ובעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות איבה, אני עדיין נדרשת ל"יום השואה... וכן, יש קשר בין הדברים. 

     


    30.4.2017


    האם אני "דוֹר שֵני"? טוּר לא אופטימי, ואולי כן?...

     

    ''

    הערה: בתחתית הדף, לינק לפוסט מתורגם לאנגלית, לבקשת חברים רבים


    אנחנו מסבים לשולחן ערוך למופת, יחד עם חברים של חברים, אוכל טעים ושיחה מרתקת. כולנו בעשור השביעי של חיינו. חברתי המארחת, שהניחה מאחוריה קריירה מוצלחת, היא אשת חברה מעשית, מלאת חיים וחייכנית. השיחה מתגלגלת לברלין. חברתי מספרת כי עמדה בפתח מוזיאון היהודי בברלין, ולפתע פרצה בבכי תמרורים בלתי נשלט. למוזיאון לא נכנסה. התופעה חזרה גם כשביקרה באנדרטת השואה בברלין. "ואז", היא אומרת "לתדהמתי, בפעם הראשונה בחיי הבנתי שאני "דור שני" ופניתי לעזרה ב"עמך". שתי חברות נוספות היושבות איתנו ליד השולחן הצטרפו אליה ל"עמך", גם הן גילו שהן "דור שני".
    אני מתבלבלת. ל"עמך" הולכים זקנים שהיו "שם", לא סבתות מטופחות בנות בלי גיל.
    סבא שלי למשל, יצחק איזידור רובינשטיין, לא הלך ל"עמך". הוא הסתפק בנישוק נכדיו על עיניהם ומלמול "זיסק'לה ודבש'לה" ו"הריבית שלי". אז סבא שלי היה זקן בן חמישים וארבע כשעלה ארצה עם אבי ושלוש אחיותיו בשנת 1946. ישיש מופלג ובא בימים שידע לקרוא עברית על בוריה, בניגון הונגרי כבד שרכש ב"חִֵידֶר" של ילדותו ובבית הכנסת של בגרותו. סבי לא הבין מילה ממה שקרא ואני לא הבנתי מילה ממה שהוא קרא באוזני  (הסיפור "כושי ונושי" מתוך ספר הילדים "גן – גני") אבל אהבתי את המנגינה. סבי, אגב, חבש כיפה, והניח תפילין כל בוקר למרות שכבר לא האמין באלוהים שבכלל לא התערב כשלקחו למשרפות את אשתו ושלושת ילדיו הקטנים. "ענין של הרגל" אמר, "אלוהים".
    אני "מסמנת" לעצמי את השיחה אצל חברתי, ומניחה אותה בצד. יודעת שהיא פועלת שם, בעומק.


    ביום השואה האחרון, בעקבות טור שפרסמתי – "אדריכלות הזיכרון לשואה", אני מתחילה לחשוב. זה קורה לי שקודם אני כותבת, ואחר כך חושבת.
    http://www.nomikan.com/?p=1187

    ומה שאני חושבת הוא – האם אני "דור שני"?
    הורי,  דודותיי, דודי, חבריהם, משפחתי המורחבת, כולם היו ניצולי שואה מהונגריה. חבורה שמחה ועליזה עם הומור מושחז, אוכל דשן, עוגות מתוקות, מסיבות וריקודים. גדלתי בבית שמח, השואה לא דוברה, אך גם לא הוסתרה. סיפורים לא סופרו, אבל בערב ליל הסדר אבי היה מספר על "יציאת מצריים של ימינו", מחנות העבודה, ההצלה והעליה ארצה.
    יותר מזה אמי לא הרשתה. 

     
    לפני כעשרים שנה, בשנות ארבעים לחיי, לחיי הפקתי וביימתי סרט דוקומנטרי על משפחתי כניצולי שואה - "יהודי מהונגריה".  https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8
    בארצות הברית שינו המפיצים את שמו של הסרט ל - Triumph of Survival""
    הסרט נפתח בסצנה יפהפייה של אבי לבן השיער, בן השבעים וחמש, רוכב על סוס. שזה כל העניין עצמו, להישאר על הסוס! חברי נדהמו כשצפו בסרט. הם הכירו את הורי, ואותי - עליזה וצחקנית כפי שהייתי - מעולם לא חשבו שמשפחתי קשורה ל"שואה". גם אני לא חשבתי שאני "דור שני". ובכל זאת, אחרי ה"שיחה ההיא" אני בודקת את עצמי, ותוהה אם כמה תפיסות יסוד שלי הן סימני "דור שני" או פשוט מפוכחות ריאליסטית.


    ברגע הנורא והאיום ההוא, כשעמדתי מול גופתו של המנוח שלי, שנטל חייו בידיו, אמרתי לעצמי – בחיים קורים אסונות כאלו, הרֵי אני יודעת, אנשים מאבדים את כל עולמם ברגע, בשבריר שניה. זה לא היה אמור לקרות בחיים שלי אבל הנה, זה קרה. המשפחה שלי שרדה את השואה וקיימה חיים מלאים ומאושרים, ילדי ואני נוכל לשרוד את האסון הזה ולמצוא את מקומנו הנכון בחיים.
    וכך היה.


    בשנים האחרונות כולי פליאה על הפליאה והתדהמה של העולם בשל מעשי הטבח האיומים והנוראים שנעשים במקומות שונים על פני כדור הארץ, כולל סוריה, שכנתנו האומללה. על מה המהומה? הרֵי מאז ומעולם ברור היה כי מעשים כאלו יתכנו. היו ויהיו. הטבע האנושי.

    מאז חוּבַּר לו העולם יחדיו ברשתות כבישים, רכבות, נתיבי אוויר, דרכי ים, ורשתות אינטרנט הסמויות מן העין, אני חרדה לגורלו יותר מתמיד. דווקא החיבור הזה מפחיד אותי, בגלל "אֵפֵקְט הַפַּרְפַּר" - ביטוי מתחום תורת הכאוס הממחיש מצב של "תלות רגישה בתנאי ההתחלה", לפיו שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית לא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הזמן הארוך. .. "מטאורולוג אחד העיר כי אם התאוריה נכונה, נפנוף אחד של כנפי פרפר עשוי לשנות את מהלך מזג האוויר לנצח". (ויקיפדיה).
    אני חושבת על משק כנפיהם האדירות של כמה פרפרי ענק העומדים בראש מעצמות גרעיניות בימינו... במקביל להשתכללות יכולתו של אדם אחד לגרום נזק אדיר, יחד עם עלייתה של תרבות השנאה בעולם... ואני מגלה כי בתוכי קיימת ידיעה ברורה שיום אחד קטסטרופה עולמית תתרחש, אדם יכול להישאר פתאום עירום, ללא כלום.

     

     

    ''

     

    ''

     

     

    ''

    בתמונות למעלה - כמה "פרפרי ענק של ימינו"

    (קריקטורה של נשיא צפון קוריאה  - הקריקטוריסט שלמה כהן).

     

    ומשאני מגלה את קיר "השואה" בתוכי אני מבינה את ההד הקשה שמכה בו מדי יום, מול מצעד האיוולת / רוע / אכזריות אנושית בלתי ניתנת לתפיסה. אני חשה את אוזלת היד שלי מול ה"רַע" העצום והנורא הזה. ומעריכה עד בלי די את אלו העושים במלאכת קודש נגד הרוע, אישה / איש כל אחד בדרכו.

     
    אִימִי נחנה בחוש הומור סרקסטי מלווה בפסימיות עמוקה. אבי היה טוען כנגדה: "את פסימית" והיא הייתה עונה: "אני לא פסימית, אני ריאלית". וכעת, אני, שתמיד נחשבתי דומה לאבי, תוהה, שמא אחרי מותה של אימי משתקף הלך רוחה הפנימי בתוך רוחי שלי. ופתאום אני חושבת, שעצם ההבטה שלי בפריזמה דרכה אני מתבוננת בעולם מעקרת אותה מעט מכוחה. שכן כאשר אני שוקעת בעצב קיומי על האנושות כולה, עדיין מפעם בי שביב תקווה ש"זה לא באמת ככה" זה רק "הדור שני" שלי רואה את זה "ככה" ולמעשה מתרחשים דברים נהדרים בעולם מדי יום, מעשים טובים, המצאות נפלאות, אמנות, אהבה .... אלא ש"דברים נהדרים" אלו לא תופסים כותרות ראשיות (אז זה אופטימי או פסימי?)


    אני חולמת חלום, ובחלומי מתרוממות המצבות בבית הקברות היהודי העתיק בעיר ביטולה אשר במקדוניה, וצועדות לעברי, בשקט, מתקרבות ומאיימות לקבור אותי תחתיהן, וכמעט אני נקברת חיים כאשר מתיG. , מבועת מצעקותיי החנוקות, מעיר אותי משנתי הטרופה, מחבק אותי ואומר: "הכל בסדר, זה רק חלום".
    רק חלום.

     

    ''


    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ועם כל זה, ולכל צרה שלא תבוא - לילדי אני מצווה – היה ותתרחש הקטסטרופה – הימלטו! הימלטו עם נשותיכם וילדיכם!  אל תחפשו אותי, אל תנסו להציל אותי, הצילו נפשותיכם ונפש משפחותיכם, לכו בלי להביט לאחור!

     

    ''

     

    לבקשת חברים רבים - הפוסט תורגם לאנגלית. תרגישו חופשי להעביר לקוראי אנגלית

    http://www.nomikan.com/?p=1312

     

     

    www.nomikan.com

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/6/17 21:45:

      אהובה היקרה

      גם אני נולדתי בארץ. מחר לפני 65 שנים... בבית לא דיברו הונגרית, תקופת "כור ההיתוך". בשנים האחרונות לחייהם של הורי למדתי קצת הונגרית מהטלנובלות בערוץ הדנובה, ומסרטים אמריקאיים בהם קרי גראנט, סטיב מקווין, סופיה לורן - כולם דברו הונגרית. כך שלא משנה אם הסרט היה טרגדיה או קומדיה - אני צחקתי....

       

       

      צטט: אהובהקליין 2017-05-17 13:18:39

       נומיקן היקרה.נשיקה


       מאד התרגשתי לקרוא את דברייך על כל מה שהיה בשואה, המשפחה הקרובה,

      המחשבות ,,,

      אני די מרגישה כי יש לנו  קווים משותפים:

       גם אני דור שני לניצולי השואה.

       הוריי ז"ל-עלו לארץ  מהונגריה בשנת 48  ואני כבר נולדתי פה.

      שפת האם שלי הונגרית- כי זו הייתה השפה המדוברת בבית.

      אני בע"ה אמצא זמן ואצפה בסרט שלך.

       ובינתיים אברכך בהמשך  שבוע טוב ובשורות טובות.

       

      בברכה

       אהובה.

       

        17/5/17 13:18:

       נומיקן היקרה.נשיקה


       מאד התרגשתי לקרוא את דברייך על כל מה שהיה בשואה, המשפחה הקרובה,

      המחשבות ,,,

      אני די מרגישה כי יש לנו  קווים משותפים:

       גם אני דור שני לניצולי השואה.

       הוריי ז"ל-עלו לארץ  מהונגריה בשנת 48  ואני כבר נולדתי פה.

      שפת האם שלי הונגרית- כי זו הייתה השפה המדוברת בבית.

      אני בע"ה אמצא זמן ואצפה בסרט שלך.

       ובינתיים אברכך בהמשך  שבוע טוב ובשורות טובות.

       

      בברכה

       אהובה.

       

        15/5/17 09:06:
      השואה ממשיכה עם הדורות, וזה יותר מ"סתם" זיכרון שנשאר.
        5/5/17 00:44:
      וואו..
        4/5/17 18:42:

      טכנית, אני בנם של ניצולי-שואה...
      אגב..., חלקם מתעקש שלא להיקרא ניצולים, אלא - שורדים.

      אבי ז"ל מעולם לא דיבר על שעבר עליו, שם.

      אמי-שתחיה מוכנה לספר בכול עת נתונה לכול מי שאוזנו

      כרויה, ואני רציתי לשמוע, תמיד. ואמי לא הסתירה ממני דבר

      וחצי-דבר, מיום שעמדתי על דעתי להקשיב לה.

      אחיי הגדולים, בשלב מסויים, לא רצו יותר לשמוע על "המחנות"

      של אמא, ועל ה"לאגר" שאחרי המלחמה, שהרי גם ב"לאגר"

      עברו הניצולים חוויות די טראומטיות ובהן היחסים בין היהודים

      לבין עצמם על רקע השתייכותם לפלגים דתיים כאלה ואחרים...

      האם אני חוויתי חוויות מודחות עקב היותי "דור שני"?

      אני לא בטוח..., לא יודע...

      אבל לבטח זה שוכן בי. זה חלק ממני. זה שייך לאותו חלק פנימי

      גרעיני שלי. לעיתים הוא צץ/צף ועולה ולפעמים לא..., אין לי על

      כך שליטה של ממש.

      חבר קרוב שלי, קעקע על זרועו השמאלית את המספר שהיה

      מקועקע על ידו של אביו. בהגיע בנו בכורו לגיל גיוס לצה"ל הוא

      עשה כמעשה אביו. בכך הוא הצהיר על היותו "דור שלישי"...

      לעניות-דעתי הבלתי-קובעת, ההגדרה - טכנית מעיקרה.

      אני מכיר רבים שאינם "דור שני" by definition, אולם הם חשים

      כך ולו רק משום שהם ישראלים-יהודים.
      איך אמרה הלן קלר? "את הדברים החשובים רואים דרך הלב".

      ואני אומר..., את כול הדברים כולם רואים דרך הלב, או שלא... 

      תודה, אף כי אני מוכרחה להודות שהיה לי ממש קשה לקרוא. לעתים הבריחה מהתמודדות היא הגנה הכרחית. (ויש מי שסיפרה לי שכל קשייה נולדו מכך שאיזה אידיוט/ית אמר/ה לה, כילדה בורשה , שמלחמת העולם ה 2 פרצה... כי אחרה להתארגן לביה"ס באותו יום מר).
        2/5/17 20:33:
      תודה רבה, אנחנו שתינו ועוד רבים כמונו, מאותו הכפר
        2/5/17 12:21:
      * העם הזה הוא כולו דור שני, שלישי, ורגישות לנושא תמיד תהיה קיימת בכולנו בצורה זו או אחרת.
        2/5/17 09:15:
      מעניין מאד, נומיקן, ומעורר מחשבות. השאלה היא אם המחשבות "הקיומיות" הן פרי ההיסטוריה המשפחתית הפרטית, או שמא, מעצם היותנו יהודים, ההיסטוריה הייחודית של עמנו היא שמעוררת בנו את המחשבות האלה. חג עצמאות שמח, עמוס.
        2/5/17 08:57:
      תודה על התגובות המרתקות והמעמיקות אשר מרחיבות את השיח.
        2/5/17 07:14:
      עם כל הכאב, זיכרון הוא דבר חשוב. בדיוק כפי שאדם בחושיו הטמירים זוכר איך קם בפעם הראשונה עשהיה תינוק ונפל מספר פעמים עד שלמד לעמוד על רגליו ולהתייצב - כך גם הזיכרון: הוא צריך להיות נוכח בחיינו אך לא לחבל בהם, לעצור אותם. זיכרון לאומי - על אחת כמה וכמה. כעם אנו למעלה מאלפיים שנה, בין היתר, בזכות הזיכרון הלאומי.
        1/5/17 22:16:
      הגדרת ה"דור השני" היא - ילדים של הורים שהיו בשואה באירופה. אם הוריך היו, את "דור שני", גם אם זה אינו מוצא חן בעיניך. אבל, זה אינו אומר שבעל כינוי זה חייב להתנהג כמו שמצפים מילדים שהוריהם היו בשואה. ההתנהגות היא אינדיבידואלית, ותלוייה במה שההורים שידרו לילדים ובמה שהילדים קלטו ולא דחו מעצמם. מחבריי קלטתי התנהגויות שונות של הורים שהיו בשואה. חלקם לא הפסיק לספר על חוויותיהם, וחלקם - קבר לעד את מה שהיה וחייו כאילו התחילו בישראל...בבית הספר היסודי, בו למדתי, לא ידעתי על יוצאי שואה. הורי הילדים עלו בילדותם או כצעירים מאד לארץ. הילדים לא שוחחו ביניהם על נושא זה והוא לא השפיע עלינו. אבל היו לנו מורים, יוצאי שואה. חלקם שתק, וחלקם סיפר לנו בפרטי פרטים מה עבר עליו, כמובן כילדים. הסיפורים היו מזעזעים, ואני מיהרתי לכתוב בעיקבותיהם, שירים וסיפורים. אבל מורים אינם הורים, וכמובן שזו היתה השפעה מזערית. אינני רואה דרך "לסלק" השפעת הורים, אם אכן היא היתה כתוצאה מחיים בשואה. החיים בישראל, יוצרים מציאות שונה, ההתמודדות איתה, היא כוח נגדי להשפעת חוויות ההורים. אני מאמינה שהיא מצליחה להתגבר על העבר, ולהציג מציאות נוכחית, איתה יש לחיות.
        1/5/17 18:19:
      תרבות השנאה בעולם לצערנו קיימת מימים דנן ובטח כלפי עמנו בעת העתיקה התבצעו רציחות המוניות שניתן להגדירן כרצח עם אמנם השואה הוא אחד האסונות הגדולים של האנושות והגדול ביותר לעם היהודי והנה את הדור השני של הניצולים ואני מצטט "מגלה את קיר "השואה" בתוכי אני מבינה את ההד הקשה שמכה בו מדי יום, מול מצעד האיוולת" וכמו הרבה דברים בחיינו "ההיסטוריה חוזרת " על עצמה ככל שלנושא תהיה "הנכחה" זה ירפא לא מעט אנשים גם מהדור השני שספגו את העול בתחושת האובדן, והכאב של הניצולים עצמם, אשר החריפו את התהליך של שתיקה והשתקה, שהשפיע עמוקות על משפחות ניצולים רבות. חלק מהעומס הרגשי הועבר לדור הבנים, ללא מילים, ושנים רבות היו צריכות לעבור, לרובם, כדי לפענח את סוד השתיקה ..חג עצמאות שמח
      היה לי יום קשה... עוד אשוב, אינשללה, אולי כאן אמצא מה לענות לנכדי (חמש וחצי) ששאל, יום השואה היה בשבוע שעבר, למה גם היום צפירות...
        1/5/17 17:35:
      השואה והתקומה, השכול והניצחון. תהליכים גדולים אותם חווים אנשים פשוטים ומתמודדים. כל אחד לפי כוחו ורוחו. "אל תביטו לאחור , הניחו להולכים".