חג העצמאות הוא החג היחיד בשנה שאני אוהב מעומק הלב, וחוגג על פי דרכי. אבל השנה, מערב יום הזיכרון, החל בנימין נתניהו, נראה לי שבכוונת מכוון ובתכנון ניצול התקשורת לטובתו, כפי שרק הוא יודע כאמן בשטח התעתועים ומצגות השווא, להופיע בכל ערוץ טלוויזיה אפשרי, בארץ אף בחוץ לארץ, ולהודיע ולהדגיש עשרות או יותר פעמים, שהוא אח שכול - דבר שהוא נכון זה ארבעים ואחת שנים, אין ישראלי מעל גיל 15 שאינו מודע לכך, אך השנה הוא החליט משום מה לחזור על זה עד זרא, וכנראה רק הוא עצמו יודע מדוע. כי מי שסובל, כמוני, את שלטונו מזה עשור, יודע גם שאין אצל השקרן הלאומי שום דבר מקרי שנעשה כמו אצל כל אדם באופן תמים. אצל בנימין נתניהו כל מילה היוצאת מפיו מכוונת להשיג מטרה אנוכית כלשהי, כפי שפעם נפלט לו: "כשאני רוצה משהו, אני משיג אותו". ולאהבל כמוני קשה להבין מדוע הוא החליט השנה להלעיט את כל קהל מאזיניו בתקשורת, שבימים כאלה אין להם מפלט ממנו בגלל תפקידו הממלכתי - ראש ממשלה - בכל טקס הוא מופיע לצד הנשיא, יו"ר הכנסת, נשיאת בית המשפט העליון, הרמטכ"ל, המפכ"ל, והוא והנשיא נואמים. 

אני מעולם לא ראיתי בן משפחה שכולה, שאומר אפילו פעם אחת - "אני (אב, אם, בן, בת, אח, אחות, גיס, גיסה וכו' ...) שכול/שכולה. פשוט אין דבר כזה. אבל אצל בנימין נתניהו, שבתוקף תפקידו נואם בתקשורת עשרות פעמים בחג העצמאות, יש גם יש. והשנה זה היה מאוס עד זרא בעיני. ומספר פעמים קמו אבות שכולים ונכנסו לתוך שברי נאומו והפסיקו אותו.

גם בטקס פרסי ישראל הוא מיהר להגיע אל אותו נכה שקיבל פרס ישראל ולמלמל כמה מילים. הניחוש העוין תמיד את ביבי שלי: הוא מרגיש שהמון כתבי אישום נוסעים אליו באוטובוסים והוא מבקש להציג עצמו בפני אזרחי ישראל כקרבן - למרות שהוא אח שכול, דבר הגובל בישראל לקדושה, וזו דרכו לבקש מראש רחמים על מעשיו, שהמשטרה והפרקליטות תגדיר, אם מר מנדלבליט יאפשר להם למרות שלפני זמן לא רב הוא היה פקיד של בנימין נתניהו.