צריך להתחיל לחשוב באופן יצירתי על השאלה איך ישראל קולטת עוד מיליון וחצי פלסטינים, אך נשארת מדינת העם היהודי ודמוקרטית. זה אפשרי.

יפה אמרה שלי יחימוביץ' בנאומה המדיני הרהוט: מספיק עם תרחישי האימה. לא הכחידו אותנו ב-67', ולא יכחידו אותנו גם היום. אנחנו מספיק חזקים כדי להתמודד עם משברים ואתגרים. אלא שאחר כך הטיחה בראש הממשלה ובליכוד: אתם המחנה הדו-לאומי, ואתם מוליכים אותנו אל סופו של החלום הציוני. וכאן הבן שואל - סליחה גברת יחימוביץ', לא הרגע ביקשת להפסיק עם תרחישי האימה?

באמת צריך להפסיק, ומשני הצדדים. מדינת ישראל לא תיכחד אם בין הים והירדן תהיינה שתי מדינות, והרעיון הציוני לא ימות אם מן הים עד הירדן תהיה פה מדינה אחת. גן של ורדים לא יהיה לא כך ולא כך, אבל כמו שאמרה ראשת האופוזיציה, אנחנו מספיק חזקים כדי להתמודד עם משברים.

ברוך השם, אנחנו אכן מספיק חזקים כדי להתמודד עם מדינה פלסטינית. היא לא תכחיד אותנו ולא תהרוס אותנו. היא רק תשגר מפעם לפעם גראדים על תל אביב, קטיושות על פתח תקווה, ולפעמים פה ושם כמה סקאדים בודדים על נתב"ג. אנחנו מספיק חזקים כדי שזה לא יכחיד אותנו.

מפעם לפעם, אחרי 300 הרוגים או אחרי שטיל כתף קטן יפיל מטוס נוסעים גדול, לא תהיה ברירה, וצה"ל ייאלץ לפלוש לתוך המדינה הפלסטינית לאיזה מבצע עופרת יצוקה או נחושת לטושה, כדי להביא שוב כמה חודשי שקט לאזרחי גוש דן. העולם יגנה אותנו בהיסטריה והקמפוסים יגעשו בהפגנות אנטי-ישראליות וגולדסטונים יחברו דוחות, ותיירים יפסיקו לבקר, והמשק ייכנס למיתון, אבל עקרונית צודקת שלי יחימוביץ', זה לא יכחיד אותנו ולא יחסל אותנו. אנחנו מספיק חזקים כדי לעמוד במשברים וגם בשפיכות דמים ואסונות כבדים.

השאלה היא אם אנחנו חייבים להשתוקק לאסונות האלה כי אחרת נמות, או שמותר כבר לצאת מהבונקר ולדון בלי היסטריה ובלי תרחישי אימה גם בחלופות האחרות ובמחירן, ובסוף לשקול בראש צלול את הסכנות והמחירים זה נגד זה.

בגדול יש שלוש אפשרויות. אפשרות קיצונית אחת היא מדינה פלסטינית חמושה ועוינת בגבולות 67'; אפשרות קיצונית שנייה היא סיפוח של יהודה ושומרון לישראל על מיליון וחצי תושביהן הערבים; האפשרות האמצעית היא המשך המצב הקיים לנצח. לכל אחת משלוש האפשרויות יש חסידים נלהבים שמנסים לשכנע אותנו שהחלופה שלהם לא עולה כלום בעוד לשתיים האחרות יש מחיר כבד מנשוא.

כולם משקרים. תומכי המדינה הפלסטינית אמנם נוהגים לשלם מס שפתיים ולומר שלמען השלום הם מוכנים לשלם מחיר כואב, אבל הם לא מתכוונים למחיר שכואב להם אלא לאחרים. מבחינתם, ויתור על חברון או על הר הבית לא רק לא כואב, הוא מתוק. מלבד המחיר המתוק הזה, הם משכנעים את עצמם ואותנו שנסיגה והקמת מדינה פלסטינית לא יעלו כלום, ואדרבה רק תעניק לישראל בונוסים נהדרים.

אבל האמת היא שעבור מי שמחפש פתרון לא כואב, כל שלוש האפשרויות הן מבוי סתום. מדינה פלסטינית היא סכנה כמעט ודאית של קטיושות על פתח תקווה ושפיכות דמים אין-סופית; המשך המצב הקיים לנצח הוא סכנה שישראל תהפוך למדינת אפרטהייד מוצהרת; וסיפוח של יהודה ושומרון עם מיליון וחצי פלסטינים לישראל הוא סכנה של מדינה דו-לאומית. עכשיו לך תבחר בין שלוש חלופות שבכל אחת מהן טמונה סכנה גדולה. אז מה עושים? בוחרים. אין ברירה, צריך לבחור אחת מהשלוש ולהתמודד עם מחירה. מה לא עושים? לא שוגים באשליות ולא מוכרים שקרים כאילו יש אחת מהשלוש שאין לה מחיר כבד.

אם לנסח את זה במונחים קונסטרוקטיביים, משימתם של תומכי המדינה הפלסטינית היא לתת תשובה לשאלה איך תקום מדינה כזאת ולא יעופו ממנה קטיושות על תל אביב. לתומכי המשך המצב הקיים המשימה היא להסביר איך אפשר להמשיך לשלוט לנצח על אוכלוסייה שאין לה זכויות אזרח, ובכל זאת להישאר מדינה דמוקרטית. תומכי הסיפוח צריכים להסביר איך אפשר לספח לישראל עוד מיליון וחצי ערבים, ולתת להם זכויות אזרח מלאות, בלי להפוך למדינה דו-לאומית.

כל שלוש המשימות קשות עד בלתי אפשריות, אבל במפתיע השלישית נראית הכי פחות בלתי אפשרית. קצין בכיר מאוד בצה"ל, שניתח את האפשרויות ונשאל איך לשמור על חוק השבות במדינה דמוקרטית שיש בה 35 או 40 אחוז ערבים, ניסח את זה כך: כשאני בוחן את השאלות שאין לי עליהן תשובה בתוכנית המדינה האחת מול השאלות שאין לי עליהן תשובה בתוכנית שתי המדינות, אני מעדיף להתמודד עם הקבוצה הראשונה. היא נראית הרבה יותר ניתנת לפתרון.

ברוח שלי יחימוביץ' נאמר זאת כך: זה לא יכחיד אותנו ולא יחסל אותנו. אם אנחנו מספיק חזקים כדי להתמודד עם מדינה פלסטינית ואסונותיה, אנחנו בוודאי מספיק חזקים כדי להתמודד עם 20 חברי כנסת ערבים פלסטינים. גם עם 30. זה לא יהיה קל ולא פשוט, אבל זה לא יחסל אותנו ולא יכחיד את הציונות.

סיפוח של מיליון וחצי ערבים פלסטינים לישראל, ואפילו שני מיליון, במהלך מדורג ומבוקר לאורך 30 שנה, לא מוכרח להפוך אותנו למדינה דו-לאומית. יש כמה וכמה צעדים שאפשר לעשות כדי למנוע את זה. הבעיה היא שבמשך 40 שנה התנהל פה ויכוח בין שתי האפשרויות האחרות - נסיגה לקווי '67 של השמאל מול המשך המצב הקיים של הימין. על האפשרות השלישית בכלל לא חשבנו ולא דיברנו. חייבים להתחיל.

היום גם נתניהו מדבר על נקודה שנמצאת קרוב מאוד לקצה הפלסטיני. הוא רואה בדמיונו מדינה פלסטינית מפורזת, ידידותית לישראל, ומשתרעת על קצת פחות מגבולות 67'. ההבדל בין זה ובין תוכנית שלי יחימוביץ', ציפי לבני ויוסי ביילין הוא מזערי ושולי, מה שאומר שכל הכאילו ויכוח נוקב בין הימין לשמאל הפוליטי הוא סתם הוצאת קיטור והרגלים ישנים. השמאל כבר מזמן ניצח וכבר אין באמת ויכוח.

אלא מה? הפלסטינים לא רוצים את זה. ציפי לבני משוכנעת שהם כבר הסכימו כמעט לכל דבר, ונשאר רק העניין הפעוט של זכות השיבה. איך היא יודעת? הם אמרו לה. על זה אומרים בערבית: נו, שוין. במו"מ מזרח-תיכוני אומרים כל מיני דברים, אבל כשזה מגיע לחתימה מתברר שכלאם פאדי. ברגע החתימה הפלסטינים לא יסכימו לשום גוש התיישבות. גם לא למעלה אדומים. הם גם לא יסכימו לפירוז ולא לקץ הסכסוך.

האפשרות המעשית היחידה היא נקודת הקצה: מדינה פלסטינית חמושה ועוינת בגבולות 67'. בלי גושי התיישבות, בלי מזרח ירושלים ובלי שלום. לזה בינתיים שום ישראלי לא מסכים. גם לא יוסי ביילין, וכך הגענו לראש בקיר.

במקום לדבר על "אלטרנטיבת הקץ", לשונו של יוסי שריד, או על מות החלום הציוני, לשונה של שלי יחימוביץ', צריך להפסיק עם תרחישי האימה ולהתחיל לחשוב באופן יצירתי על השאלה איך ישראל קולטת לתוכה עוד מיליון וחצי פלסטינים, ובכל זאת נשארת מדינת העם היהודי ודמוקרטית. זה אפשרי. ואולי אחרי שנתחיל לחשוב על זה בלי פאניקה, והוויכוח יתחיל להתנהל בתחום חדש לגמרי, בין תומכי הסיפוח ובין תומכי המצב הקיים, יתברר שדווקא על החצי הזה של הסקאלה יש נקודת אמצע אפשרית.

מאת: אורי אליצור

נלקח מ: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/478/135.html?hp=1&cat=479

היוזמה בידינו

נפתלי בנט חושף את תכניתו המדינית בלונדון וקירשנבאום