שליטה בגדה המערבית עברה לישראל לאחר מלחמת ששת הימים, ב- 1967, אשר היתה מלחמה של הגנה עצמית. במשך כרבע מאה לאחר מכן דחו הפלסטינים כל מהלך ישראלי, כשהם לא מחמיצים שוב ושוב שום הזדמנות לפתור את הסכסוך בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים בדרכי שלום.

חשוב לחזור ולהדגיש כי השליטה של ישראל בשטחי הפלסטינים היא תוצאה של מלחמת הגנה עצמית, אשר נכפתה על ישראל לאחר האיומים על עצם קיומה, ולא תוצאה של תוקפנות מצדה של מדינת ישראל. ישראל ממשיכה לשלוט בשטחים אלה בשל חוסר פשרנותם של שכניה הערבים, אשר חזרו ודחו הצעות שלום רבות מצדה של ישראל, לרבות המסרים ששיגרה לעולם הערבי לאחר מלחמת ששת הימים כי מדינת ישראל תהיה מוכנה להחזיר את השטחים בתמורה לשלום. רק מצרים, בשנת 1979, וירדן, בשנת 1994, נאותו לחתום על הסכמי שלום עם מדינת ישראל. עד היום הפלסטינים טרם הסכימו לחתום על הסכמי שלום עם מדינת ישראל. כל עוד שעתיד הגדה המערבית נתון למשא ומתן, תקפות תביעותיה של ישראל לגבי אזור שנוי במחלוקת זה לא פחות מתביעותיהם של הפלסטינים.

באזור זה מצוי ערש התרבות היהודית, מאז ימי התנ"ך, והתקיימו בו יישובים יהודיים במשך אלפי שנים. לישראל המודרנית יש קשרים עמוקים עם אתרים היסטוריים רבים אשר נמצאים בגדה המערבית. אולם תביעותיה של ישראל כלפי שטחים אלה אינן מבוססות רק על קשרים עתיקי יומין אלה, על אמונה דתית או על צורכי ביטחון; תביעותיה של ישראל מבוססות באופן מוצק גם על החוק והמנהג הבינלאומיים.
 
נוכחותה של ישראל באזור נקראת לעיתים קרובות באופן מוטעה "כיבוש". אולם, על פי המשפט הבינלאומי, מצב של כיבוש אמיתי מתקיים רק כאשר שטחים נלקחים מריבון מוכר. הריבון המוכר האחרון ששלט בגדה המערבית וברצועת עזה היתה האימפריה העותמנית, אשר חדלה להתקיים לאחר מלחמת העולם הראשונה. ירדן ומצרים שלטו בגדה המערבית וברצועת עזה, בהתאמה, לאחר שנת 1948, כתוצאה ממלחמה תוקפנית אשר כוונה להשמדת המדינה היהודית אשר הוקמה זה מקרוב. ההתקפות של ירדן ומצרים על ישראל נעשתה תוך הפרה ברורה של החלטת העצרת הכללית מס' ,181 משנת 1947 (אשר מוכרת גם בשם תוכנית החלוקה). לפיכך, השליטה של מצרים וירדן בשטחים אלה מעולם לא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית. זאת ועוד, מעולם לא התקיימה מדינה פלסטינית ריבונית, בגדה המערבית או בכל מקום אחר.

מאחר שבגדה המערבית לא היה ריבון חוקי קודם, הרי שלפי המשפט הבינלאומי, אי אפשר לראות שטחים אלה כאדמות ערביות או פלסטיניות "כבושות", והתיאור המדויק יותר שלהן הוא "שטחים שנויים במחלוקת". אולם, דוברי הפלסטינים טוענים לא רק כי שטחים אלה הם שטחים "כבושים", אלא גם כי כיבוש - על פי הגדרתו - הוא מעשה לא חוקי. אולם, המשפט הבינלאומי אינו אוסר על מצב של כיבוש. במקום זאת, מנסה המשפט הבינלאומי להסדיר מצבים של כיבוש באמצעות הסכמים ואמנות בינלאומיים. לכן, הטענות כאילו ה"כיבוש" הישראלי, כפי שהערבים מכנים אותו, הוא בלתי חוקי, מבלי להתייחס לסיבות או לגורמים שהביאו למצב הכיבוש או הובילו להמשכו, הן האשמות שאין להן כל בסיס או יסוד במשפט הבינלאומי.

המאמצים שעושים הפלסטינים להציג את הנוכחות הישראלית בשטח כסיבה העיקרית לסכסוך פשוט מתעלמת מן ההיסטוריה. הטרור הפלסטיני החל עוד לפני שהשליטה בשטחים עברה לידי ישראל (ועוד לפני הקמתה של מדינת ישראל). הארגון לשחרור פלסטין (PLO) הוקם בשנת ,1964 שלוש שנים לפני תחילת הנוכחות הישראלית בשטחים. זאת ועוד, פעמים רבות הגיע הטרור הפלסטיני לרמות שיא דווקא בתקופות שבהן משא ומתן על הסדר בין הצדדים היה הקרוב ביותר לסיום מוצלח, בין בשיאו של תהליך אוסלו באמצע שנות 1990, או לאחר הצעות השלום חסרות התקדים של מדינת ישראל בקמפ דיוויד ובטאבה בשנת 2000, שבעקבותיהם החלה האינתיפאדה השנייה.

לכן, הדרך הנכונה ביותר לראות את הגדה המערבית, היא כשטח שנוי במחלוקת, אשר לצדדים יש לגביו תביעות מתחרות, שאת הסכסוך אודותיהן יש לפתור במשא ומתן. מעמד הקבע של שטחים שנויים במחלוקת אלה ייקבע בשיחות בין הצדדים. ניסיונות לכפות פתרון באמצעות טרור אינן ניתנים להגנה מבחינה מוסרית ורק מעודדים אלימות וטרור נוספים. ישראל מקווה כי שיחות השלום עם שכניה הפלסטינים יותנעו ויתחדשו וכי ניתן יהיה להגיע להסדר של קבע אשר ייתן ביטוי לשאיפות של שני הצדדים במסגרת של שלום צודק.

נלקח מאתר משרד החוץ של מדינת ישראל: http://www.mfa.gov.il/MFAHeb/Israel_Policy/Israel_the_Conflict_and_Peace_+Answers_to_frequently_asked_questions.htm#Settlements

השטחים - למי הם שייכים?  

.

..