כותרות TheMarker >
    ';

    חי צומח דומם , מדבר .

    \"הכאב הזה קבוע\", ו \"התשוקה לכל כיוון אותי הורסת\" ,יהיו הפנסים לאורם אכתוב .

    לך תתמיין...

    1 תגובות   יום שישי , 5/5/17, 13:08


        למי שחושב שאין לו סיכוי להגיע יום אחד לחדר מיון – אין כלל צורך לקרוא את הרשומה (פוסט) הבאה. אני כותב אותו, מאחר ואמש חזרתי משהייה של 8 שעות בחדר מיון בבית חולים שערי צדק בירושלים, בשמירה וסיוע על מאושפזת ממשפחתי. (רקע: - ע"פ מה ששמעתי - שערי צדק הינו בית חולים מועדף בירושלים מסיבות רבות וטובות, ובין היתר, בגלל העדר חלופות. "ביקור חולים" (שנולדתי בו) נסגר, הדסה הר הצופים - משרת בעיקר תושבי מזרח העיר, והדסה עין כרם סובל מתחלואי ניהול שהשפעתם גדולה). למזלי, הגעתי ביום ללא פיגוע טרור, ולא בעומס בשל מגיפת שפעת.

     

    התמונה של ‏מני בן אריה‏.


        חדר המיון גדול מאוד, ויש בו אגפים לפי נושאים: פנימית, אורטופדיה, ועוד. אני נדחק פנימה עם מיטת חולה שהובא באמבולנס, כבול באזיקים, ומחפש במבט מישהו מהמשפחה. אני מוצא אותם, ומוזמן לשבת. ...לאט לאט אני קולט, שבעצם, אנחנו יושבים בלב המעבר. כל כמה דקות אנחנו נאלצים לקום ולפנות אתו לטובת התעבורה הסמיכה: עגלות אחיות, עגלות נקיון, מוניטורים, בלוני חמצן, כיסאות תגלגלים, אוכל (אוכל? נספר על זה אחר כך), והכי גרוע – מיטות חדשות שמובאות ע"י צוותי האמבולנסים. אם אתם רוצים לתרגל נהיגת שטח בתנאים קשים – זה המקום. המיטות רחבות, ויש מירווח של סנטימטר או שניים מכל צד. למה? כי כל המסדרונות הצרים מלאים מיטות, ואם יש מקום - אז מציבים מיטות משני הצדדים. (אם היו מדפים גדולים – גם עליהם היו מונחות מיטות). בסיבובים - כבר לא ניתן לשנע מיטות, אז מזיזים הצידה, מפנים ... ומחזירים. מסביב כל מיטה יש חולה, תיק ציוד אישי, שאריות אוכל, טישואים מגבונים, חמצן, קטטר, כוסות, ועוד ועוד. יער של חפצים. רק אל תעשו טעות ותפלשו למרכז המעבר. התעבורה של עגלות השירות תטטא הצידה את כל מה שמפריע. במקרה הטוב יש גם בן משפחה (שהולך אחרי כמה שעות). הבודדים – ממתינים לגורלם.


        המחשבה הראשונית שעולה אצל כל מי שנכנס היא, שעוד מעט... יקרה משהו. רופא יבוא, ייתן אבחנה... או משהו... אבל לאט לאט מחלחלת ההבנה, שכלום לא עומד לקרות.


        יש מי ש"גורלם שפר", ומצבם החמור מאפשר להם לשהות בווילה, כלומר במיטה הנמצאת בחדר המתנה תקני. במצב כזה – בני המשפחה יכולים לשבת על כסאות אמיתיים, וניתן להסיט את הווילון לשמירה על פרטיות. שוכני המערות, כלומר, אלו שנמצאים במסדרון – הם בעצם פליטים. חשופים לעין כל, צמודים מיטה אל מיטה. הכל גלוי וחשוף; השתן, המוגלה, הבכי, הצעקה. אם צריך חמצן, למשל – אין להם חיבור, אז מביאים בלון גדול. ואם צריך להעביר מיטה – מזיזים את הבלון הצידה... ומחזירים. קלי קלות. התמרונים במסדרונות מפתחים את תושיית הצוותים לדרגת אומנות. נניח שצריכים להחליף חיתול לאדם מבוגר - אין פשוט מזה. מביאים מיתלה נייד עם ווילון, סוגרים ומחליפים. איך יודעים שצריך להחליף חיתול? האמת? לא יודעים. אלא אם ... יש ריח חריף, או ... אם יש בן משפחה שעומד על המשמר.
     במיטה ממול שוכב שעות אדם מבוגר עם קטטר. הוא הובא לכאן - ליתר ביטחון - מבית אבות בגלל בעיות השתנה. עבר לאחרונה שבר בצוואר הירך. מידי פעם הוא רועד ומצטמרר. אנחנו מנסים לסייע לו. צריך לדבר אליו בקול רם, כי השמיעה שלו לקויה. אנחנו מנסים להרגיע אותו: "עוד מעט יטפלו בך...". אנחנו קוראים לאחות, וזו מביאה רופאה שמשאירה הנחיות, ושואלת: "...למה בכלל הביאו אותו?...תתקשרו אליהם...". בהמשך הערב הוא מבין שאין כיסוי להרגעות שלנו, והמחאות שלו הופכות לצעקות "אם הכל תקין למה בכלל אני נמצא פה? למה לא מטפלים בי... לאף אחד לא איכפת...". אנחנו אומרים לו: " צריך סבלנות... פה זה בית חולים..." והוא עונה בפיוטיות: "פה זה בית קברות לאנשים חיים".


        כפי הנראה, יותר מחצי מהרופאים הם ממזרח ירושלים. עיסוויאה שועאפט, העיר העתיקה, ג'אבל מוכבר, וכדומה. עושים עבודה טובה. הצוותים כוללים גם כוח עזר, סטודנטים, ועוד ועוד. עיר של נמלים פעלתניות. כולם מתרוצצים או טרודים. העומס לא תמיד מאפשר להם להרגיע את המוחים, להסביר... למה נחוצה המתנה כל כך ארוכה. (למה באמת?). פנים רציניות, טיפול ענייני. נדיר לראות חיוך. העומס שולט בכל.


     אשה ניגשת לדלפק האחיות, ומתפתח עימות. "יש לו דימום בעין כבר שעות, למה אתם לא עושים משהו? לא, אני לא יכולה לשבת בשקט". האחות מגיבה בנימוס, אבל בעויינות סמויה. מריחים אדי בנזין, הנה מגיע הפיצוץ ... אבל האשה תרבותית מדי, והיא מסתפקת בדיפלומטיה תקיפה. זה לא עוזר. יש קדימויות...


        אני ניגש אל אחת מהצוות ושואל אותה: למה באמת יש כל כך הרבה מיטות במסדרונות? אני לא יודע אם התשובה שלה מוסמכת, אבל... לדבריה, יש עומס במחלקות... ויש אנשים שהבירור לוקח זמן רב... וגם, אם יודעים שאחרי יום יומיים או יותר החולה ישוחרר – אז מראש משאירים אותו במיון. היא מסמנתלי ומראה - "זה שם בפינה – שלושה ימים כבר כאן. מחכה למקום במחלקה...". כדי לשקף את מראה המיטות ערכתי למענכם סקיצה, וצירפתי תמונה. כך נראה האגף שבו שהינו בחדר המיון.
        "אני רוצה חוקן - - תציל אותי - - אני רוצה חוקן", זועקת לאט לאט אשה מבוגרת במסדרון על הבן שלה. כולם שומעים אבל מסבים את העיניים בגלל הנימוס. הבן, שסובל מבעיות גב (רואים לפי חגורת הגב שהוא לובש), מרים אותה אל כסא גלגלים בקושי רב. לפי המיומנות שבה הוא משנה את זוויות המיטה - רואים שהוא ותיק כאן. חלק מגוף החולה מתערטל לעיני כולם - - - מתרגלים.


        לשוכני המערות, אלה שבמסדרון – אין פרטיות, ואין מקום לציוד האישי. פשוט, מניחים אותו על המיטה. בטח שאין להם לחצן מצוקה אישי. למה צריך לחצן מצוקה? הרי יודעים שהם במצוקה! אם אין להם קרוב משפחה – הם יצטרכו לבקש נדבות וסעד מקרובי השכנים: "תקרא בבקשה לאחות, אני צריכה כסא גלגלים...". הצוות לא תמיד שומע קריאות לעזרה, אולי בגלל ההמולה, אולי בגלל העומס, והפחד... שאם ייענו לכל קריאה – הם לעולם לא יגמרו את המטלות השוטפות (בדיקות, רישומים, הכנת תרופות, ועוד). אם אתה קרוב משפחה מלווה, והגעת לשעת לילה, ובכוונתך לישון או לנמנם במעבר - יהיה לך קשה.


        אשה מתחילה לבכות לידינו: "אני לא יכולה לשכב על הגב, אני צריכה שיסובבו אותי על הצד.... כואב לי נורא" אנחנו מתייעצים אם לעזור לה... ואז היא ממשיכה לבכות ואומרת " עברתי ניתוח גב לפני יומיים... התפרים עוד עלי...". אנחנו מבינים שאסור לנו בשום אופן להזיז אותה, כדי לא לגרום לאסון. קוראים לאחות, והיא עוזרת לה (ללא עדינות מיוחדת...). כולם מסביב משוחחים בפלפונים. למזלי – אין במקום אנטנות פנימיות של וויי-פיי. רמת קרינת הרקע – נמוכה. (הייתי לפני שבועיים בחדר המיון של בית חולים זיו. שם הקרינה גבוהה, ופשוט לא יכולתי לשהות שם. בטח שאכתוב על זה פוסט בנפרד).


       6 בערב. עוברת עגלת חלוקת אוכל. זה מה שנותנים לחולים: שקית ניילון סגורה עם  2 פרוסות חלה! (חיטה, ללא סיבים) ומשולש גבינה צהובה, כמדומני. שתיה חמה, דייסת סולת חמה (חיטה = חומציות), וגביע יוגורט. מנכ"ל משרד הבריאות מוזמן לעיין בויקיפדיה בערך "ויטמינים".


        השעות עוברות, וההמתנה הסמיכה מתערפלת לקהיון חושים. הותיקים (אלה שבאו לפני שעות וימים), מסתכלים באדישות על החדשים, שמתרוצצים, משתדלים, מחפשים כסא, שתייה, אחות... עד שלבסוף גם הם קמלים, ונשאבים מטה על ידי מערבולת מחוגי הזמן.


       בשנת 1999, בקמפיין הבחירות, דיבר אהוד ברק על ה"זקנה במסדרון", אולי הוא דיבר על זקנה אחת... אבל מאז התקדמנו, וכמו שציינו חלק מנואמי יום העצמאות האחרון, "הגענו להישגים עצומים". עברתי למענכם בכל חדר המיון, ובדקתי כמה מיטות תקניות (בתוך חדרים) מוצבות בחדר המיון. לפי השלטים יש 70. אחר כך, ספרתי כמה מיטות מוצבות במסדרונות. מצאתי 41 (!) אכן, הגענו להישגים עצומים. ... ולתפארת מדינת ישראל.
    אני יוצא החוצה ב-111 בלילה, וזעקת האישה אל בנה מהדהדת בראשי "תציל אותי... תציל אותי...".


     נ.ב. אחרי יום - קרובת משפחתי עברה לפנימית ג', באגף החדש. מצאנו שם יחס מסור, מקצועי, אנושי, ותנאים מעולים. ממש מעורר השתאות. בית החולים שערי צדק מבוקש מאוד בירושלים (בצדק רב), וזה מה שיוצר אצלו את העומס. צוותי חדר המיון, שאני בטוח שהם אנשים מצוינים - לא אשמים כלל שהסיטואציה האכזרית הזאת גורמת להם לתפקד בתנאי הישרדות.


    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/5/17 13:18:
      לגמרי עצוב...מנסיוני האישי לאחרונה הגעתי לוולפסון למיון טראומה וברצוני לציין לשבח את הזריזות והיעילות שבהן טופלתי (עוד בדרך האמבוללנס יידע אותם שיתכוננו לקבל אותי) ולאחר מכן במח טיפול נמרץ ...פשוט הצילו את חיי ואכן התמזל מזלי, כי זה לגמרי לא ברור מאליו אז תודה לאל ולכל צוות הרופאים שטיפלו בי כולל צוות האחים/האחיות ללא יוצא מן הכלל. העומס במיונים הוא באמת תופעה שמשרד הבריאות עדיין לא מצליח להתגבר עליה לצערינו ...רבות נכתב ועוד ידובר

      ארכיון

      פרופיל

      too many ideaes
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין