כותרות TheMarker >
    ';

    בלי נדר

    ארכיון

    סיפור העיזה

    7 תגובות   יום שבת, 6/5/17, 20:53

    אבי נולד וחי בילדותו בעיר ספרו במרוקו. פעם הוא אסף פרוטה לפרוטה וקנה לעצמו עיזה קטנה ונחמדה, שהייתה מקדמת את פניו בפעיות בחצר בכל יום כשחזר מבית הספר. הוא אהב אותה מאוד וטיפל בה במסירות רבה. יום אחד הוא חזר הביתה וראה את העיזה מוטלת שחוטה על האדמה, דמה ניגר ונספג בקרקע. הדוד שגר בעיר רחוקה הגיע לביקור נדיר, ואביו שחט לכבודו את העיזה הקטנה, בלי לבקש את רשותו של אבי, בעליה לפי החוק, או לפחות להכין אותו לפני העומד לבוא. ככה בהפתעה גמורה, הוא חוזר מבית הספר ובמקום לחבק את העיזה ולתת לה נשיקה, היא מוגשת כמנה עיקרית בארוחה חגיגית, כקרבן  שמעלים לפני האורח; עד כדי כך אנחנו אוהבים אותך ושמחים בביקורך.

    שמעתי את הסיפור הזה מאבי אין ספור פעמים. שוב ושוב הוא חפר ודן בו באופן אובססיבי מכל כיוון אפשרי, מהאטימות המרושעת, הסתומה, המטומטמת, הבלתי אנושית של סבי, ועד קיומו של אלוהים. 

    גיבוריו של הסיפור הזה, ובמיוחד הסוף שבו שוחטים את הקרבן החי ומעלים אותו קרבן, מזכירים את סיפור עקדת יצחק, אבל איזה הבדל, כאן אברהם מוכן להקריב את בנו היקר היחיד כדי להוכיח את אהבתו לאל, שלבסוף התרצה והסתפק באייל, ואילו סבא שלי הקריב את העיזה היקרה והאהובה של בנו לכבוד אחיו, בלי לב, כאילו אין אלוהים בשמיים. והוא עוד היה אדם דתי, זעק אבי בבוז, שהתפלל יום יום בבית הכנסת.

     

    מעולם לא ראיתי את אבי מתפלל בבית הכנסת, לא ביום חול, לא בשבת ולא ביום חג. ביום כיפור היה אוכל בגלוי ומלגלג על הצמים. לא יודע אם זה קשור לסיפור העז, אבל זה בטח השפיע על יחסו לדתיים. למשל כשהיינו עוברים בדרך הכורכר בשכונת הצריפים, ופוגשים חבורה של מתפללים בדרכם לבית הכנסת השכונתי בצריף הסמוך, עם הגלביות הארוכות, הנעליים הלבנות המחודדות והזקנים הארוכים, אבי נהג לאחוז בידנו, הילדים, ולהוביל אותנו לצד הדרך, הרחק מהם ככל האפשר, בגלל שהם נוהגים לירוק לצדדים, כפי שהסביר לנו. מזל שסבי מצד אמי, היה דתי אדוק שקרא בספר הזוהר שוב ושוב, ובכל פעם שסיים לקרוא אותו, היו עושים חגיגה גדולה בבית ומזמינים אורחים רבים. הוא איזן אותנו הילדים, אחרת היינו יוצאים אנטישמים.

    היום אבי חי אצל אחותי, בת הזקונים שחזרה בתשובה, בעלה רב מכובד בקהילה, עם זקן וכובע, בגדים כהים וכל ההצגה. הוא חי שם בשלום, בבית ששומרים בו על כל המצוות ומקפידים על קלה כחמורה, בשקט ושלווה כאילו התפייס עם אלוהים. אחותי מספרת שבנות השכנים, לפני שהן ניגשות למבחן קשה במיוחד, באות לאבי ומבקשות שיברך אותן, כי הוא בטח צדיק עם זכויות בשמיים, אם הגיע לגיל כזה מופלג. הוא מניח את ידו על ראשן ומברך אותן בברכה שהמציא על המקום, בלי להניד עפעף.


    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/5/17 16:55:
      תודה רבה לך רונית!
        16/5/17 18:03:
      סיפור עצוב. ומכיוון שחוויתי דבר דומה והתבגרתי מאז, ואני אמא בעצמי, אני מבינה כעת שאין לשפוט את ההורים שלנו, לפי אמות המידה שלנו. כל דור מטפס גבוה יותר, או סתם פונה לכיוון אחר. נהניתי לקרא את סיפוריך ואשוב לככב.
        7/5/17 11:12:

      תודה רבה!

       

      נירית אולי את צודקת לגבי הקשר לעקדת יצחק, אבל את יודעת, נגמלתי מהרצון לכתוב את הסיפור המושלם.

        7/5/17 05:33:

      סיפור נהדר עם סוף נפלא. לי נראה שאבא שלך לא התפייס עם אלוהים אלא ממשיך באותה אמונה אישית שלו שלא חייבים את כל הצרמוניה הדתית, אפשר פשוט לברך. אבל אין ספק שסגירת המעגל והמגורים בבית דתי למהדרין, עושים את ההרגשה הזאת.

      הפיסקה על עקדת יצחק מיותרת לי. היא מסבירה את המובן מאליו, לפחות לי. אם למשל היית קורא לסיפור "עקדת העיזה", אפשר היה בכלל לוותר עליה ועדיין לשלוח את הקורא הסביר לסיפור המקראי הידוע.

      .

      .

      ווהו, סיפור מדהים

      ברכות לאבא.

      פרופיל

      אריה עטיאס
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      מחזור קלמן