כותרות TheMarker >
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    אלמנטרי?..., אולי לא?

    11 תגובות   יום ראשון, 7/5/17, 10:08

     

     

    ''

    Thompson Twins, We Are Detective

     

    ואולי..., לפני עניין ה"שרלוק הולמס" כמה מילים על להקת Thompson Twins:

    למרות שמם, הם דווקא היו שבעה חברים בעת שהלהקה הוקמה בשנת 1977.

    שם הלהקה הוא מחווה לסדרת האנימציה The Adventures of Tintin בה הופיעו, בין היתר, דמויותיהם של צמד בלשים שלומיאלים ובלתי-יוצלחים בשם Thomson and Thompson.

    בתחילת דרכה הלהקה הייתה חלק מסוגת ה-New wave ובהמשך הם פנו לסוגת הפופ ולקראת סוף הקריירה שלהם הם יצרו שירים בסגנון chill-out.

    השיר We Are Detective כלול באלבום האולפן השלישי של הלהקה, שיצא בשנת 1983 בשם: Quick Step and Side Kick.


    ולא לחינם פתחתי בסקירה קצרה זאת, ולו רק כדי להגיע אל המושג, Side Kick.


    ה-Side Kick הוא בן-לוויה הנסמך אל הדמות הראשית בעלילה. הוא יכול להיות עוזר או שותף, חבר או אפילו בן-זוג.

     המונח החל את דרכו בספרי קומיקס (למשל, טינקרבל – הפיה של פיטר פן, או רובין – כשותפו של באטמן וכו'...) ואח"כ גלש ה-Side Kick גם אל מחוזות הקולנוע, טלוויזיה וכו'.

     גם בספרות מוצא Side Kick מקום של כבוד (סנשו פנסה, נושא כליו של דון-קישוט, לדוגמא...), וכך הוא המקרה המאוד מסויים ברשומה זאת:

     דר' ווטסון הוא ה-Side Kick של שרלוק הולמס.

    יש להבין של-Side Kick יש תפקיד חשוב מאוד במכלול היצירה, גם אם הוא נתפס כמי שנשרך אחרי הדמות הראשית הרי שיש לו אישיות משל עצמו ולעיתים הוא אף מצליח "לגנוב את ההצגה" מהדמות הראשית.


    בסדרת הספרים "שרלוק הולמס" משמש דר' ווטסון כמי שמספר בעצם את קורותיו של שרלוק הולמס ומתעד אותם. לעיתים הוא עוזר להולמס במעין סיעור-מוחות, אף שהבלש האקסנטרי שמוחו מלא כרימון אינו נזקק כול-כך לכישוריו המיקצועיים של ווטסון (רופא...) ואו לכושרו האינטלקטואלי...

    במרבית דרכם המשותפת משמש ווטסון כמי שמאזן ומרסן את נפשו הסוערת של הולמס וכמי שמנקה אחריו את התסבוכות וחוסר הנעימות שמשרה הולמס כמעט בכול אשר יפנה, שוב – עקב האקסנטריות והאגואיזם העצום שלו.


    ובאשר לשרלוק הולמס עצמו: הברנש מצליח להבין דבר מתוך דבר, במיוחד כאשר ה"דבר" אינו נגלה לעין ועבורו – הוא מובן מאליו...

    אז..., איך בשם שמיים הוא עושה זאת?


    סר ארתור קונן-דוייל, מי שכתב את סדרת הספרים אודות הבלש המהולל, ביסס את דמותו על דמות אמיתית לחלוטין.


    כאשר היה קונן-דוייל בן 18 הוא התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו, סקוטלנד.

    את תשומת לבו הכמעט מיידית של קונן-דוייל תפסה דמותו של אחד המרצים שלו: דר' ג'וזף בל.

    הרצאותיו של בל היו מבדרות-משהו אך גם מרתקות ומעניינות.

    ולדבריו של קונן-דוייל עצמו:

    החלק המעניין אצלו [אצל דר' בל...] היה הדיאגנוזה, לא רק של המחלה אלא גם של המקצוע של הפציינט...”.

    וקונן-דוייל נותן דוגמא מאלפת של כושר ההתבוננות הדיאגנוסטי של דר' בל.

    באחת מההרצאות העלו לבמה תלמידיו של בל אדם מסויים, שהיה זר לחלוטין עבור בל והוא נשאל על ידם באשר לאדם זה.

    דר' בל סקר ארוכות את האדם שעמד לפניו ואז פנה אליו ואמר:

    "ובכן, אדוני היקר, אתה שירתת בצבא..., שוחררת לא מזמן..., שירתת ברגימנט היילנד..., היית קצין זוטר ו..., את השירות שלך עשית באיי ברבדוס!”.

    האיש נדהם !!!

    אך לא כך תלמידיו של דר ג'וזף בל, ובהם קונן-דוייל. בל טעה לעיתים נדירות..., ובפרטים שוליים בלבד...

    וכך הסביר עצמו דר' בל, בכול האמור לגבי אותו ג'נטלמן:

    אתם מבינים, רבותיי..., האיש הוא אדם צעיר ומכובד אך הוא לא הסיר את כובעו, לפניי. כלומר – האיש השתחרר לא מזמן משירותו הצבאי ולמד את דרכי הנימוס האזרחיות, שהרי לא כך נוהגים בצבא, לגבי הכובע.

     יש סביב האיש אורה של סמכותיות והוא סקוטי על פי מוצאו.

     ובאשר לעניין ברבדוס:

     האיש מתלונן על תסמונת "פילנות" (elephantiasis) ממנה הוא סובל. ובכן..., המחלה הזאת נפוצה במערב-הודו, אפריקה ובעוד כמה אזורים טרופיים.

     רגימנט היילנד מוצב בתקופה הזאת, בברבדוס...”.

    וכך מוסיף לספר קונן-דוייל:

    לקהל השומעים זה היה נראה ונשמע כמו מעשה-קסם עד אשר הוא קיבל הסבר ואז הכול נשמע פשוט למדי...”.

    למעשה..., גם את חיצוניותו של שרלוק הולמס לקח קונן-דוייל מדר' בל:

     דמות גבוהה וגרומה המסתובבת לכאן ולשם עם מבט פזור-נפש, לעיתים מדברת עם עצמה, עיניים יוקדות וחקרניות, תנועות ידיים תיאטרליות ועוד...

    קונן-דוייל אינו מסתיר את ההשראה שקיבל והוא כותב על כך במכתב המופנה אל דר' ג'וזף בל:

    It is most certainly..., you I owe Sherlock Holmes”. (אין כלל ספק ש..., לך אני חייב את שרלוק הולמס).


    אולם לא רק דר' בל שימש השראה לדמותו של שרלוק הולמס.


    דר' הנרי ליטלג'ון היה הפתולוג הראשי בעיר אדינבורו. הוא עשה מהפיכה בכול האמור לגבי חקירות פשעים שהסתיימו במוות: הוא היה בין הראשונים באירופה אשר הכניס למתודה החקירתית את עניין טביעת-אצבע, מידע אודות כלי-נשק שונים (ובהם חתכי הקליעים וקוטרם...) וכן תיעוד מצולם של זירת הפשע.

    למעשה, ליטלג'ון ביסס את תחילתו והפיכתו של המדע הפורנזי כאבן-בסיס בחקירות המשטרה. היה זה באותה התקופה בה החל קונן-דוייל לכתוב על..., שרלוק הולמס. וקונן-דוייל מאשר זאת באוטוביוגרפיה שלו.


    עד כמה קונן-דוייל עצמו היה מעורב בקידום המדע הפורנזי?

    ובכן...,

    בשנת 1908 מאריון גילכריסט הוכתה למוות במהלך שוד מזויין.

    מהגר יהודי-גרמני בשם אוסקר סלייטר נעצר כמעט מייד והואשם בהריגתה של גילכריסט.

    סלייטר הועמד למשפט, נמצא אשם ונידון למוות.

    עוד טרם הוצא להורג פירסם עורך-דין סקוטי מפורסם בשם William Roughead מאמר מקיף ובו הביע ספק גדול באשר לאשמתו של סלייטר.

    נוכח המאמר עיכבו השלטונות את ביצוע גזר הדין אך טרם קיבלו החלטה כול-שהיא בעניין...

    קונן-דוייל שמע על המקרה והתעניין בפרטיו.

    הוא חיבר מסמך בן 100 (!!!) עמודים ובו פירט אחת לאחת את ראיות וטענות מערכת התביעה, תוך שהוא מבטל מכול וכול את פירושן ע"י המשטרה ומערכת התביעה כאחד.

    אחת הראיות שהובאו במשפט נגד סלייטר היה פטיש שנמצא במזוודתו. היה זה פטיש קטן ששימש במחקרי-שדה בתחום הגיאולוגיה.

    וכך כתב קונן-דוייל:

    ברור שזהו כלי קל-משקל ועדין. למעשה, אין הוא מסוגל, עפ"י כול הגיון פשוט, לגרום לפציעות המחרידות בגולגלתה של המנוחה...”.


    המסמך של קונן-דוייל והמאמר של Roughead עשו את שלהם. אוסקר סלייטר הועמד למשפט חדש וסנגורו נעזר בסיכומים של קונן-דוייל ו-Roughead והצליח לזכות מכול אשמה את סלייטר!

    אוסקר סלייטר יצא לחופשי בשנת 1928, אחרי 10 שנים בהן היה אסור בעודו חף מכול פשע.


    ולפני סיום...,

    אז, על ההשראה לדמותו של שרלוק הולמס סיפרתי לכם כאן..., ומהי ההשראה לדמותו של דר' ווטסון?!

    מוזר ככול שזה יישמע..., אבל – את ההשראה לדר' ווסטון קיבל קונן-דוייל מ..., עצמו !!!

    בשנה השנייה ללימודיו באוניברסיטת אדינבורו דר' ג'וזף בל שם לב לשקדנותו ולשכלו החריף של קונן-דוייל הצעיר. הוא מינה אותו למזכירו האישי!

    כך יצא שקונן-דוייל היה ל..., דר' ווטסון של דר' ג'וזף בל...


    ובאשר למקור השם:

     יש להניח, כמעט ללא ספק, שהיו שני מקורות לשם שרלוק הולמס.

    "הולמס" נלקח משמו של רופא-עמית של קונן-דוייל, רופא מפורסם עד מאוד ושמו: אוליבר וונדל-הולמס.

    "שרלוק" נלקח משמו של מוזיקאי שקונן-דוייל אהב במיוחד, אלפרד שרלוק.


    אה כן...,

    המשפט "זה אלמנטרי, יקירי דר' ווטסון...” לא נמצא באף לא אחד מספריו של סר ארתור קונן-דוייל על הרפתקאותיו של שרלוק הולמס...

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/5/17 22:47:
      חתיכת עבודת בילוש עשית כאן
        8/5/17 07:44:
      תודה, בועז. מרתק כמו הספרים שלו. יום טוב
        8/5/17 02:40:
      Thank you Boaz ein li hayom mikledet ivrit, sorry
        7/5/17 22:40:
      אמנם "קילקלת" לי את חדוות ה"אלמנטרי ווטסון" שהיה שגור בפינו (אוהבי הז'אנר), אך נהניתי מאוד מהסקירה, ממש מרתק. תודה!
        7/5/17 18:52:

      צטט: קנולר 2017-05-07 16:11:56

      אז איך כולנו מצטטים את המשפט בפסקה האחרונה שלך? מניין זה צץ?

       

      המשפט המסויים הזה הופיע לראשונה על מסך הקולנוע

      בסרט "שובו של שרלוק הולמס" בשנת 1929.

      מאוחר יותר, נוצרו סרטים נוספים, שלא לומר סדרות

      בטלוויזיה ובכולן חזר המשפט שוב ושוב, ולו רק כדי להעצים

      את כושר ההבחנה של הולמס.

      ירידתו של קונן-דוייל לפרטי-פרטים (בספרים...) הייתה אפעס..., 

      יותר מדי מפורטת, ובעיבודים הקולנועיים היא פשוט לא עברה...

      ולכן נאלצו התסריטאים למצוא לכך פתרון.

      האגואיזם העצום של דמותו של הולמס עוד התאים להפליא

      לכך וכמו בידלה את מוחו ואופן חשיבתו הדידקטית משאר בני

      התמותה..., ובמיוחד מחוקרי הסקוטלנד-יארד...

        7/5/17 18:44:
      תודה על השיר והמאמר שנלווה אליו. נהניתי לקוראו.
        7/5/17 17:22:
      בעז, תודה רבה על המאמר המרחיב והמעמיק את הידע בנושא. אהבתי לקרוא את ספרי שרלוק הולמס, והיה נדמה לי שאני זוכר את "אלמנטרי" מהם, אך אני נוטה להאמין לך. שבוע טוב, עמוס.

       

       

      ברוטוס:   כרגיל הפלאת לספר לנו מה שלא ידענו. כעת שאלה. מדוע השיר נקרא "אנחנו בלש" ולא "אנחנו בלשים?" אולי כי זה היה נשמע כמו זיפט? דיטקטיפס קשה להגייה

       

       

      נטוס:      לאורך קריאת הפוסט הייתי בטוח שבסוף אכתוב: "אלמנטרי, ד"ר ווטסון" עד שראיתי את ההערה בסוף וגנזתי את הרעיון

       

       

      ..

       


        7/5/17 16:11:
      אז איך כולנו מצטטים את המשפט בפסקה האחרונה שלך? מניין זה צץ?
        7/5/17 12:46:
      אוהבת את השיר הזה. תודה בועז על ההעשרה . שבוע טוב :)
        7/5/17 10:33:

      השיר ברקע וכוס קפה ביד - עושה לי טוב בבקר

      הספור על שרלור ויוצרו מעניינים

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי