כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    טכנופוביה - סיפור קצר

    5 תגובות   יום שני, 8/5/17, 14:00

    הדפיקות המפחידות מהכניסה גרמו לי לסגור במהירות את דלת המטבח. "הריח", לחשה, וזיהיתי בקולה את אותו הלחץ שבכל שנה מחדש מכניס לראשי את אותם הפחדים. סימנתי לה ללכת לפתוח בזמן שאני ניסיתי לנפנף עם המגבת אל מחוץ לבית את הניחוח שיוציא את שנינו להורג אם ניתפס. "שולם עליכם" קולו של מר רבינוביץ' הפנאט מהקומה השנייה התגנב לאזני, אין שום סיכוי שהזקן יבין מה קורה פה גם ככה עם חצי רגל בקבר ואישה שמחכה לו במרום המגוחך שלו. שמעתי את אשתי החמודה ממלמלת משהו ומקנחת בחג שמח שניות לפני שסגרה עליו את הדלת.


    "מה רצה?" תהיתי למרות שכבר ידעתי את התשובה.


    "כמו כל פעם שבאים לבקר אצלו בחג, תהה אם יוכלו לעלות לאכול אתנו היום בערב. לא הייתה לי ברירה" התנצלה. היא ממש לא האשמה פה אז אין לי מה לכעוס עליה אבל ככה זה כל שנה מאז שאשתו מתה, או שהבת שלו או שהנכדה שלו או שקרובה רחוקה שלו מגיעות לבקר ובגלל שהוא לא יודע לבשל בגרוש הוא מנצל את החביבות שלנו, ואנחנו צריכים לארח אנשים שאין שום סיכוי בעולם שלא ילשינו עלינו לשלטונות אם נאכיל אותם במה שאנחנו באמת רוצים לאכול. ראבאק, ערב חג היום. פעם אבא סיפר לי שכשהוא ואחותו היו ילדים כל אחד היה יכול לחגוג את החג איך שהוא רוצה, יש אנשים שלא היו מנקים את הבית כמו פסיכים לפסח ויש כאלו שגם היו יושבים בערב החג מול הטלוויזיה המיושנת, ולא כולם היו חייבים להתפלל ולקרוא בהגדה, היה דבר כזה שנקרא בחירה חופשית, ומי שלא רצה לא היה חייב. רק אצלנו לא מתקדמים לשום מקום, תקועים בעבר כאילו העתיד כבר לא פה, עם שמאמין שתמו לו אלפי שנות גלות אז אין בו מקום לקידמה אפילו אם יש לה הוכחות. פעם גם לא הייתה חובת נוכחות בבית כנסת על בסיס קבוע ואף אחד גם לא הכריח אף אחד, אם לא רצה, להניח כיפה על הראש. נולדתי בזמן הלא נכון, וזה לא שיש לי בדיוק לאן לברוח, הגבולות סגורים כבר שנים. כל המקום הזה שטוף מח.


    "אתה רוצה שנעשה לנו ארוחת חג משלנו לפני שנארח את התרח והבת שלו היום בערב?" קולה המלטף של האישה החלומית שלי הוציא אותי מחזיונות שווא על חיים אחרים שהיו יכולים להיות לי, אז ניגשתי לתנור ושלפתי ממנו את שתי הלחמניות היחידות שהיו מוכנות והושטתי לה אחת. "את יכולה לאכול אותה עכשיו, אנחנו לא יכולים להסתכן מעבר לכך, הולך להיות לנו ערב סוער גם ככה" והשלכתי את תבנית האפייה הרותחת ישר לתוך הזבל, גם השנה הזו הלב נשבר, כנראה שאין ברירה. לא שכחתי לסגור בחוזקה את השקית ולפזר מלמעלה אוכל מקולקל ששמרתי במיוחד למקרים כאלה. בזמן האחרון יש בשכונה שמועה על יחידת שטריימלים מיוחדת שמחטטת לאנשים בזבל, בודקת שאף אחד בטעות לא עובר על חוקי דת המדינה. מה זה? דמעות בעיניים היפות שלה? זה חדש, אולי אני צריך לשים לב אליה קצת יותר. שיט, גם אני מרגיש חרא אבל איזו ברירה יש לנו. ליטפתי לה את הלחי והחזקנו ידיים כשאכלנו את הלחמניות המומלחות, הטעם האסור רתח בפה והשבית את בלוטות הטעם, כרגיל לא התאפקתי ושוב אני אשלם על כך בימים הקרובים. פייר, לא אכפת לי, כל החג הזה דיקט גם ככה. סיימתי לאכול את הלחמניה שלי והבטתי עליה אוכלת, מלקקת את פיסות הלחם האסורות שלא תפחו לחלוטין, מרוקנת את גרגרי המלח העבים שפוזרו ביד גסה מעל הבצק ותובלנו בפפריקה מרוקאית מופרזת. כשהתחתנו ההורים תהו איך היא תסתדר עם האוכל שאני מכין, תמיד חריף ומלא בתבלינים שלא כולם אוהבים, אז חייכתי ושתקתי, לא צריך להסביר את מה שאין סיכוי שיבינו. כשסיימה לקחה את הכלים של שנינו לכיור והלכה לזרוק את הזבל, אין עליה, פשוט מושלמת. מדהים איך שהיא מחזיקה את הבית במצב שפוי.


    מספר שעות מאוחר יותר מר רבינוביץ' והבת המכוערת שלו ישבו אל השולחן שבביתנו, הנחתי מולם את המצות הממשלתיות המגעילות שהשלטונות חילקו לכל משפחה ומשפחה רק אתמול בבוקר, הן היו קרות ודקות עם פסים שחורים ומזוויעים שרק מלהביט בהם נהיית לי בחילה. מזל שיש מצות, לא כדאי שהוא והבת המגעילה שלו ישאלו עצמם שאלות קשות עוד לפני שנתחיל, הכנתי להם סיוט שהם לא חוו אף פעם גם ככה. מגיע לו, כל שנה הוא הורס לי את החג, וזה לא שהוא אשם, זו המדינה, אבל הוא מנצל את האדיבות שלי ואת מה שעל פי חוק מגיע לו ומוצץ לי את הדם. במקום ליהנות מהחג אנחנו צריכים להסתפק בחיוכים מגוחכים, בתפילות ובשירים מסביב לשולחן שממזמן איבדו את הנוסטלגיה שלהם. "מה שלומך אדון רבינוביץ'?" שאלתי בקול רם אחרי שאחד השירים הסתיים. הבת-זוועה שלו הפנתה את תשומת לבו לכך שמדברים אליו והוא חייך וסידר את הכיפה הלבנה והגדולה על הראש שלו, ממולל בידיו את פאותיו המסולסלות הארוכות. אף פעם לא הבנתי את הקטע, מילא החמץ שאסור בתקופת החג ומילא הרישומים בבתי הכנסת של התושבים שלא הגיעו, אבל אף פעם לא הבנתי למה גם מכריחים אותנו להגיע לגדל פאות, כאילו זה מה שיעזור לאחרים לאבחן אם אני בן אדם מאמין. אם השלטונות לא היו מפחדים כל כך מהטכנולוגיה שהמערב גילה לפני שנים הם היו יכולים ממש לראות לתוך הנפש של כל תודעה ותודעה ולדעת מי מאמין ומי לא, במקום להתקדם הם סגרו את הכניסה והיציאה לארץ והפכו את המדינה הזו לסופר פנאטית ולסופר טכנופובית, העם הנבחר נבחר להישאר בבית שלו בלי לראות מה קורה בחוץ, מדהים שאנחנו לא חיים בתוך מערה.


    "אני בסיידר, ברויך השיים. מה שלוימך אייתה? כייף שהצלחתם להכין ארויחה כל כך טעימה בהתראה כל כך קצרה. אם ירצה השם שנה הבאה אתם אצלי"


    "בעזרת השם אדון רבינוביץ'. יתברך שמו." ממש, עד שנה הבאה או שאהיה בקבר או שאצליח לברוח, כבר תכננתי הכול. כל שנה אותו סרט ואותן ההבטחות המגוחכות שלו, לא עוד, לא יכול לשמוע אותו יותר. אם אשתו הייתה עדיין בחיים היה יכול להיות יותר נעים בחג והגיהינום הזה היה נמנע ממני ומהאישה שלי, אפילו שכלום לא באמת מפריע לה. אם אדון ר ב י נ ו ב י ץ' היה גר במערב היא לא הייתה צריכה למות, מושג כזה מיושן בהווה, העיקר להיות תקוע בעבר ולהתעלק על השכנים שלך שלא סובלים אותך. איףףףף. היו מעלים את התודעה שלה ממש אחרי המוות לענן וממציאים לה גוף חדש, ואז הם היו יכולים לארח בעצמם את הבת המכוערת שלהם. הוא והאלוהים שלו הם מושג כל כך עתיק, כל כך מיושן, מדהים עד כמה המאמינים לא רוצים להתקדם.


    אם הייתי חי עם אשתי במערב לא הייתי צריך להתבייש שיגלו מי היא באמת, היינו יושבים על ספסל ומסתכלים על העולם שזז מולנו, לא פוחדים לאכול את מה שאנחנו רוצים, לא חוששים מדפיקות בדלת ולא רועדים מקור בשבתות בחורף רק בגלל שאסור להדליק מכשירים חשמליים בסופי שבוע. בטח היינו רואים מסביבנו אנשים מרחפים באוויר וזוגות צעירים שאוחזים ידיים ברחוב גם אם לא התחתנו, הייתי יכול להשיל מעצמי את השיער המגוחך הזה והקישוטים המצחיקים האלה שהוצמדו אליו, הייתי מכניס את התודעה שלי לתוך הרשת ויודע הכול ולא רק את מה שאומרים לי לדעת. לא הייתי צריך ללכת שבע עשרה פעם ביום לבית הכנסת. לא הייתי צריך להניח תפילין בבוקר ולדעת שאם לא אעשה את זה מישהו יידע, כי פה מישהו כל הזמן מסתכל. איך זה קרה? איך המדינה הגיעה למצב הקצה הזה? איך זה שלא התקדמנו? כל העולם חיבר את עצמו לטכנולוגיה, למחשבים, אפילו למזג האוויר שהפך להיות מתוכנת. רק אצלנו נאדא, כלום, גורנישט. אין, האנשים האלה חיים בסרט. מה שכתוב בספרים בני אלפי שנים יותר נכון מהוכחות מדעיות, כאילו כלום פה לא משתנה אף פעם. הדברים שאלוהים מבטיח לנו אחרי שנמות הם מקבלים עוד בחיים, זה לא פייר. אנשים שם אשכרה לא חייבים למות, אנחנו דתיים והם דאטיסטים, אנחנו מאמינים בכלום שמומצא מהאוויר והם מאמינים במשהו קונקרטי, בשוויון ואחווה לכולם, שכולם יודעים הכול על הכול, ושכולם יכולים לעשות מה שבא להם ומתי שבא להם ואין דבר שבאמת אסור. המדינה שלנו והפנאטיות הטכנופובית שלה, אין באמת עם מי לדבר פה. הכול מתחת לשולחן, ומי שלא עוקב אחרי ההנחיות נעלם.


    אם אי פעם אוזמן לארוחת חג אצלו בבית בטוח אחפש תירוץ לברוח, רק זה חסר לי. מילא הסדר בכאילו שאנחנו עושים אצלנו בו אשתי עושה את מה שאני אומר לה ואני יודע שאני יכול לסמוך עליה שבחיים לא תלשין. כשזה רק שנינו בערב החג אנחנו אפילו לא קוראים בהגדה, רק ממלאים את החובות המגוחכות של הדתינה שלנו ודואגים שאם מישהו בטעות יגיע לבדוק מה קורה אצלנו בבית תהיה פה מצה שמורה והולכים להתפלל לפני האוכל. אם הוא באמת יזמין אותנו יום אחד אז נהיה חייבים להגיע, זה חלק מהנחיות החג, אלף מלקות למי שלא מכבד את המבוגרים ממנו. חג אצלו בבית עלול להיות חמור יותר מהצפוי ואפילו להסתיים בטיול לתפילת לילה משותפת, רחמנא ליצלן, זו אפילו לא חובה. "שמעיתם מה התרחייש בשכונה שלנו רק לפני שעות ספורות?", קטע את קו המחשבה כשניסה לעניין אותנו ברכילות לחג.


    "תספר לנו בבקשה אדון רבינוביץ', גם אני וגם בעלי אוהבים להאזין לרינונים מעניינים כמו שרק אתה יודע לספר", ענתה לו האישה היפה שלי. אין, אין עליה, אחת ההברקות, קודם להרדים אותם ורק אחרי זה לתקוף.


    הוא הסתכל על שנינו וחייך, כמה שהבן אדם הזה אוהב שמקשיבים לו זה פשוט לא יאומן "לפני כמה שעות יצאינו לטייל קצת בשכונה, יש כייזה קייסם באוויר ממש לפני כניסת החייג. פתאום ראינו המון ניידות של המשטיירה החשאית, איילו עם השטריימלים הענקיים מלמעלה, והשוטרים הגברתנים שלהם הובילו כמה אנשים חצופים ישירות אל תוך הניידת, לא תאמין כשאספר לך מה הם עשו, הפויישטקים הצעירים. כשהלכתי לברר מה קרה בידיוק היה שם ברייה גברתן עם זקן כביר כביר, אתה יודייע, איילו עם המודה החדשה, לא מסדרים בזקן שלהם כלום ושויים דבר, פשוט נותנים לו לצמוח פרא. לא מסוידר כמו שיילך או מטויפח כמו שיילי, והוא השיב לי שהם מצאו אצל הדירה השלישית בבית מספר שמונה כמעט עשרה מכשירים אלקטרוניים, חוטאים, חוטאים, ושהבית שלהם היה טמא ושהפריזר היה מלא בחיימץ. אנשים פשויט לא לומדים שלא להתעסק עם הרשויות בדברים האלה. צריכה להיות פה יד הרבה יותר קשה עם האוכלוסייה המקומית. אסור שנתדרדר למחויזות שלא ניידע איך לצאיית מהם", אחרי שסידרתי והידקתי את הכיפה שאיימה להחליק מראשי החלפתי מבט קצר עם האישה וראיתי שהיא לא נלחצת ממנו, הדגם שלה מומחה בניתוח דיבור אז מהר הפנמתי שלא לו ולא לכיעורונת שהוא קורא לה בת אין כלום עלינו, הבית נקי ואין שום חמץ בבית, הכול בזבל. התוכנית יכולה להתחיל להתקדם.


    "אני לא חושב שהם עושים את זה בכוונה אדון רבינוביץ', אולי הם פשוט שכחו כמה פיתות בפריזר. הצעירים של ימינו. החוקים, אתה בטח תסכים, נוקשים מדי לפעמים" עניתי, בודק עד לאן אפשר לקחת את השיחה המגוחכת הזו.


    "זו מדינה יהודית" הוא נכנס לפתע לטירוף וצעק תוך כדי טפיחה על השולחן ועמידה מהירה על הרגליים, בכל פעם שמתפרסמת באחד השבועונים פרשיה חדשה על מישהו שניסה לברוח מפה או להבריח טכנולוגיה מסיתה הוא צועק בדיוק ככה ומרים את כל הבניין על הרגליים, אולי זה קשור לעבר שלו, אני קצת מפחד לשאול. הבת המכוערת שלו נעצה בי מבט כועס כאילו פגעתי בו אישית עם ההצעות שלי בזמן שהוא המשיך לשטוף אותי ואת אשתי המקשיבה המוצלחת בעולם "אני לא צריך להגיד לך מר פומרנץ' מה עברנו כדי להגיע עד לכאן, במיוחד לא היום" הו הו, הנה מתחילים הנאומים, "אם אנשים לא ישמרו על המסויירת של העם היהודי הוא יפסיק להתקיים, זו מצווה. אתה יודייע מה קורה היום באירופה יימח שמם או באמריקה המחוללת, יש שם תועייבות שהס מלהזכיר, הס מלהזכיר אני אומר לך. על היהודים לשמור על עצמם לא רק מהאנטישמים אלא גם מעצמם. הדברים שהעם שלי, העם שהוא גם שלך מר פומרנץ', עבר כדי לזכות במדינה הזו כדי שסוף סוף יפסיקו לנסות לקחת אותה יותר ממנו – הס מלהזכיר", הבת המכוערת הרימה מטפחת צחורה רקומה באותיות זהב שאיכשהוא הייתה לנו בבית וניגבה את רסיסי הרוק שניתזו מפיו ונעצה בנו עוד מבט כועס, כאילו אנחנו אשמים שאבא שלה פנאטי. לא רק שהוא ושכמותו שולטים במדינה שבה למיעוטים שחושבים כמוני אין זכות קיום או דיבור, הוא גם באמת מאמין שאסור לאחרים לחשוב אחרת. אסור לעצבן אף אחד בימינו, זה תמיד נגמר באסון, עם של מלשנים.


    "אתה צודק בהחלט אדון רבינוביץ'" עניתי כדי שיירגע, אני צריך אותו שפוי עד שהסערה האמיתית תתחיל אחרת זה יהיה הכישלון הכי גדול שלי. "אנשים בימינו חייבים להיות הרבה יותר מדוקדקים באיך שהם מתכוננים לחג. זה לא תמיד קל לקיים את כל הנחיות הממשלה, אבל כשחייבים חייבים", ניסיתי לכוון את המילים גם לבת שלו. לא סומך עליה, אף פעם לא אומרת כלום ורק נועצת מבטים, עכברית עם העיניים החטטניות שלה והאף המתנופף אל על כאילו יותר טובה ממני, היא אפילו לא החליפה מבט עם אשתי, את האמת, אולי יותר טוב ככה. אי אפשר ככה. סימנתי לאשתי שבקרוב נתחיל וקמתי מהשולחן, האורחים נעצו בי מבט סקרן, יש פרוצדורה בערב החג שצריך לקיים את הנחיותיה במדוקדק ולקום מהשולחן לפני הזמן היא לא אחת מהן, אבל התכנית התפתחה בראש שלי עוד מהדפיקות בדלת של הבוקר וממש אין לי שום כוונה לעצור אותה עכשיו, נמאס לי שאני תמיד צריך להתחשב באחרים ושאי אפשר לעשות בבית שלי את מה שמצפים ממני. התחלתי לצעוד לכיוון השירותים, שיירגעו לשנייה, ומהר שיניתי את צעדיי אל עבר הארון בחדר האחסון שבמקלחת, במהירות הוצאתי את הטאבלט הקטנטן והמיושן שאם הייתי חי במקום אחר היה מגירסה פי אלף יותר מתקדמת אבל השוק השחור במדינה גם ככה בקשיים. רק אתמול הסתרתי אותו בארגז מאובק ותכננתי להעביר עם אשתי עוד ערב של הנאה במסתור אחרי צפירת החג, הנאת החג הפרטית שלנו, אבל עכשיו אני צריך להוציא אותו רק כדי ללמד לקח, לא רציתי לעשות את זה אבל אין שום ברירה. הנחתי אותו בכיס האחורי של מכנסיי ומיהרתי לשטוף ידיים כדי לא לתת לאדון רבינוביץ' ולבת המכוערת שלו את ההזדמנות לחשוב שמשהו לא בסדר. כשהתקרבתי לשולחן במטרה לשבת בשנית אדון רבינוביץ' כבר עמד על רגליו ושאל אם ארצה לבוא איתו לטיול ערב נחמד לבית הכנסת השכונתי. ניסיתי להסתיר את הרגשות האמיתיים שלי וחייכתי. "תשב אדון, עוד מעט" והוריתי לאישה הנהדרת להוציא קינוחים, אני צריך שהם יהיו רגועים ושלא יצעקו בטעות, כל השכונה הזו מלאה במלשנים מניאקים.


    "ברוך בורא המתוקים, שנוצרו מהסוכרים המדהימים אותם ברא בורא עולם, ברוך הוא, ברוך שמו", התחיל עם השטויות שלו והודה למי שזה לא יהיה שהוא חושב שקובע דברים בעולם בזמן שטעם מהממתקים הטעימים שהכנו בשביל עצמנו לחג, אילו היה יודע שהמתכון הסודי כולל גם דברי חמץ הוא היה מת במקום. את האמת, זה יכול להיות פתרון מקורי. יופי, שניהם טוחנים, גם הוא וגם המכוערת, לא נראה כאילו הם חושדים במשהו. "אמן" הצטרפתי לברכות שלו, אני חייב להיות כמה שיותר נורמטיבי אם אני רוצה את שניהם עם כמה שפחות מגננות.


    הוא נעמד על הרגליים ושאל בשנית אם ארצה ללכת לטיול, הסכמתי ונעמדנו. "תישארי כאן", הורה לבת שלו. לא נראה כאילו יש לה רצון משלה גם ככה, אשתי תצליח לטפל בה לבד, אין מישהו שהיא לא יכולה עליו. הושטתי לו את המעיל שלו והנחתי אותו על כתפיו, רק אלוהים שלו בטח יודע למה הוא צריך לשים מעיל אם כל מה שיש לו לעשות זה לעלות בסך הכול כמה קומות ברגל, אבל יש דברים שעדיף לא לשאול. "אדון רבינוביץ', אולי לא נלך לבית הכנסת, מה עם סתם אוויר צח?" הצעתי, אבל הידיים שלו התחילו לרעוד והרעידות התפשטו לכיוון הפרצוף, בעיקר היה ניתן לשים לב לנטיפי הכעס שהחלו להיווצר, חורטים קמטים בפרצוף המקומט שלו, מלאים בזעם ממולא בזיעה שעדיין לא פרצה משום נקבובית. המכוערת שהמשיכה להאזין לנו ראתה את התגובה שלו ומיהרה לעמוד על הרגליים, אולי כדאי לנסות להרגיע אותו. ישנה שמועה בבניין שיש לו לחץ דם מאוד גבוה אבל אף פעם לא שאלתי, זה אף פעם לא עניין אותי. כשהיא הגיעה עד אליו הוא עדיין לא הוציא מילה מהפה, אשתי קמה אחריה כמו חתולה שמגנה על בני ביתה ודפקה לה את קערת החסה מנירוסטה בקרקפת, רעש הכרפס שעדיין היה בתוכה הדהד היטב בין קירות ביתנו. אין, אין עליה, הדבר הכי מושלם שהצלחתי להגשים בחיי.


    אדון רבינוביץ' עדיין לא דיבר, הכעס מסירובי ללכת לבית הכנסת התחלף בתדהמה מנפילתה של בתו היחידה למשכב. היא בטוח מתה, אין שום סיכוי שהיא תצליח לצאת מכל הדם הזה שזולג לנו כאן על הרצפה. עזרתי לו לשבת על הרצפה, לצידה, בכל זאת בן אדם זקן, ביקשתי מאשתי הנאווה מעט חבלים ואולי גם נייר עטיפה גדול שנסתום את פיו, יצא לי כבר לשמוע אותו צועק בעבר וצריך להקדים את הקולות שבטח מצטברים אצלו בבטן ומתערבלים עם כל החמץ שדחפנו לו לתוך דברי המתיקה שהוא רק סיים לברך עליהם רק לפני דקות ספורות. לא בא לי שיגלה כל כך מהר את מה שהכנתי לו, צריך לפרוס לו את הערב דק דק ולא במכה אחת. בכל זאת איש זקן, לא צריך שהוא ימות לי כל כך מהר.


    אשתי התיישבה על הכיסא וחיכתה להוראות, היה דם על השולחן ועל הכיסא ועל כולנו, יש נטייה שכזו שאם קערה מנירוסטה פוגעת בוריד מרכזי בראש הדבר עלול להסתיים באסון לא קולינרי. "תפני אותה ותלכי להכין לנו ארוחת חג אמיתית. היום זה היום שלנו". היא חייכה אליי, שום דבר לא מטריד אותה ושום דבר לא מציק לה. הבטתי בה מרימה את הגופה המדממת ודוחפת אותה לתוך שק הפלסטיק שהסתרנו בארון המטבח מבעוד מועד, על הדרך הוציאה מאחד הכיסים המרובים שמסתתרים אצלה גם מטלית רטובה ובמקביל לקיפול וחיתוך הגופה לשלוש גם ניקתה את השולחן ואת הכיסאות, צחצחה את הכיסאות שטונפו ואיבדו מזוהרם. היא גם לא פסחה עליי וניגבה את הפרצוף שלי ולא שכחה לנשק את דמעות האושר שזלגו על פניי, לסיום ניגשה גם אל אדון רבינוביץ' וסירקה את שיערו, לא שוכחת לנקות גם אותו, בכל זאת היום חג.


    "אתה מבטיח לא לצעוק אם אוריד לך את המחסום?" הצעתי והוא הביט עליי כלא מאמין, בכל זאת אדם זקן, בכל זאת ובכל זאת ובכל זאת שכל כרגע את בתו. לא היה לי משהו נגדה אישית, הוא נציג של העולם הישן ואשתי היפה היא העולם החדש, לקח לי המון זמן להביא אותה לפה בשוק השחור. החוסר יחס שלו אליה, גם הבוקר, שלא יחשוב שלא שמתי לב, עשה אצלי משהו. זה הוא שאשם במוות שלה, זה הוא שאשם בהרס החג גם לי וגם לו, זה הוא וכל מי שהוא מייצג אשמים בחוסר הקידמה, בבורות, בקיבעון, בסגירות המדינית הזו, בחוסר הבנה ובטראומה שנגרמת לכולנו בעצם. לבסוף הוא הנהן, אמנם לקח לו כמה שניות להתאפס על עצמו אבל בסוף הוא הנהן. המחסום ירד והוא עדיין שתק, כנראה ניסה לחשוב מה כבר יש לו להגיד. אפשר היה ממש לראות את הראש שלו מנסה להבין מה קורה פה, הריח מהבוקר שוב ליווה את אפי, הלחמניות שהיא מכינה שוות הכול. גם הוא הריח אותן, אני רואה את זה בעיניים שלו.


    "חמייץ?" שאל. הנהנתי וחייכתי אליו קלות. "תרצה לטעום מהן אדון רבינוביץ'?" החלטתי להציע למרות שידעתי שהוא יעדיף למות במקום.


    "תתבייייש לייך, גם אתה וגם בני בייתך. בויירא עולם רואה הכול, זמנך קרב אדון פומרנץ', אל תחשוב שתצליח להתחמק ממיינו, זמנך קרב"


    "מותק, בואי רגע לפה" קראתי ומקץ פחות משנייה הגיחה, אוחזת בידה מגש מלא בלחמניות טהורות וזכות, מתוקות ונאורות, ממלאות את אווירת החג בריח מושלם ונעים בדיוק כמו שאני אוהב.


    "כן בעל?", שאלה, מביטה ומחייכת, לעולם לא מפקפקת במי אני בשבילה.


    "תספרי לאדון ר ב י נ ו ב י ץ' מי זה אלוהים"


    "אלוהים הוא דמות מטאפיזית שהומצאה על ידי בני האדם במטרה להוות בשבילם תשובה לשאלות עליהם לא הצליחו להשיב, כמו מדוע יש מוות בעולם או רעב או מחלות. הם נתלו בתשובות שסיפקו להם אנשי דת שדיברו כביכול בשמו של אותו האל שהבטיחו להם הבטחות שאין שום סיכוי שיצליחו לקיים במהלך החיים ובסך הכול נתנו תקווה לייאוש שצמח אצל בני האדם. אותה התקווה תורגמה לתלות ולייאוש שיצר תקווה מרובה יותר ונוצר מעין מעגל רציף של הבטחות שימולאו רק בעולם הבא אם בני האדם יתנהגו כראוי בעולם הזה. עם השנים בני האדם השכילו להבין שאלוהים אינו קיים ושהם יכולים בעצמם לפתור את הרעב ואת המלחמות ואפילו את המוות. רק בני אדם ספורים מאוכלוסיית העולם עדיין נותרו נאמנים לרעיון הלא נאור של אמונה בדבר לא קיים, בדיוק כמו במדינה זו בה אנו נמצאים כרגע. שאר בני האדם הפכו להיות כביכול אלים בעצמם. דמותו של אלוהים כמושג קדום כמעט ופסה מן העולם, יבוא יום וכל אלו שנותרו בתוך הבועה שלהם ישכילו להבין זאת, אי אפשר להסתגר בתוך עצמכם לעד"


    "תתביישו לייכם, תתביישו לייכם, תתביישו לייכם", החל לזעוק ומיהרתי להכניס את המחסום לפיו במהירות, אין צורך להביא לביתנו את השטריימלים בשעה כל כך מאוחרת, הערב עוד לא התחיל אפילו. אבל אז הדלת שלנו נפרצה ועשן החל למלא את הדירה, עיניי סומאו לפתע, אינן רואות דבר. שמעתי צעדים כבדים נכנסים אל הדירה אך שתקתי כי לא רציתי להסגיר את המיקום שלי, אשתי גם ככה מומחית דרגה שבע לאומנויות לחימה על פי מדד איכסן העולמי ואין להם סיכוי נגדה. ואכן הצעדים הכבדים נעצרו לפתע, רעש של בעיטות ואביזרי לחימה מילא את החלל, שמעתי גוף כבד נופל על הרצפה ועוד אחד הועף אל הקיר והרס את התמונה של אחד הבאבות המגוחכים שלהם שהייתי צריך לתלות על הקיר כדי להסוות את הבורות. גופה נוספת הוטחה אל עבר השולחן האוכל, ועוד אחת כמעט וליטפה את רגלי, אך אשתי היפה מומחית בדיוק, הזמנתי אותה במיוחד כדי שתדע להגן עלינו כשיום כזה יגיע.


    "אהההההה", אדון רבינוביץ' צעק, "חוייטאים, חוייטאים, הצילוו, חוייטאים. יש להם חיימץ, הם רייצחו את הביית שלי, חיימץ, בויישה, בויישה. הם בייטח גם לא שומרים שביית, מצווות, חוייטאים", וכן הלאה וכן הלאה. התעלמתי מהצעקות שלו אך לא יכולתי לשלוט בעצמי והתחלתי לצחוק בקול רם יותר ויותר שהתגבר עם כל צעקות הזוועה שלו. לבסוף צעקותיו שככו ושמעתי את נקישות שיניו שמילאו את השקט שחזר לדירתנו היפה.


    העשן הסמיך עדיין מילא את הדירה ועדיין לא יכולתי לראות דבר, רעש דקיק של שאיבת אוויר מילא את אוזניי והוא החל להתפזר, לבסוף העולם התבהר בשנית וראיתי את הגאווה של חיי פוערת פיה ושואבת אל קירבה את כל העשן המתועב שאיים להרוס את עולמי ואת חיי. גם אדון רבינוביץ' הביט אליה כלא מאמין.


    "תארזי את הבית, אנחנו עוזבים" הוריתי, עדיין לא בטוח איך נצליח לעזוב את הגבולות, אבל ממבט אחד בה הייתי בטוח שאם יש מישהו שיצליח להבקיע לנו דרך זו רק היא, אני לא מבין למה חיכינו עד עכשיו. טיפשות זו מחלה שאף אחד עדיין לא הצליח לפתור.


    הותרתי אותו קשור שם, חושב על מה שראה. "תספר עלינו, רצוי שיידעו" אמרתי. "ושיהיה חג שמח אדון ר ב י נ ו ב י ץ'. ממש נהניתי, אולי נעשה את זה שוב". סגרתי את הדלת מאחוריי וטיפסנו אל עבר הגג, יש לאישה של חיי גם יכולת תעופה שעדיין לא בדקנו אם באמת עובדת.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/5/17 12:01:
      סיפור מעניין. אפשר לצמצם ולהשיג פואנטה מרשימה יותר.
        8/5/17 19:30:

      עד אז אלוהים גדול

       

      צטט: רונית אברהם 2017-05-08 19:21:59

      בשורות הראשונות עוד חשבתי שמדובר בחשיש... תיזהר, לחוטאים מצפה הגיהנום בעולם הבא!
        8/5/17 19:21:
      בשורות הראשונות עוד חשבתי שמדובר בחשיש... תיזהר, לחוטאים מצפה הגיהנום בעולם הבא!
        8/5/17 16:21:

      אפילו לא חשבתי על זה :)

       

      צטט: א ח א ב 2017-05-08 16:19:20

      מעבדות לחירות ...
        8/5/17 16:19:
      מעבדות לחירות ...

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין