הכנסים של מועדון העיתונות במשכנות שאננים בירושלים מביאים לבירה פעילים בזירה התקשורתית מכל רחבי העולם. עיתונאים כמו גם דוברי ממשל. בכנס שהתקיים בימים אלה בנושא חופש עיתונות היה גם כוכב שהביא השראה לדורות של עיתונאים חוקרים: קארל ברנסטין מן הצמד וודוורד וברנסטין, חושפי פרשת ווטרגייט שהונצחו בסרט שהיה ציון דרך - "כל אנשי הנשיא".

נאומו חשף מיד את הדי. אן. איי העיתונאי שלו: ישיר. עתיר ניסיון. חי את ההגדרה של הייעוד העיתונאי ומתמצת אותה במשפט מפתח אחד: להביא את תמונת המצב כמות שהוא בדיוק המירבי האפשרי. וכדי להשיג את הדיוק המירבי האפשרי זקוק העיתונאי לנחישות וחריצות של איסוף המידע והצלבתו ובדיקת המקורות שלו.

הניו-ג'ורנליזם יאמר לנו שהמשימה אבודה מראש. כל אחד והראש שלו. כל אחד והאמת שלו. אך ברנסטין ורבים שהלכו בדרכו ישיבו שגם אם יש דרכים רבות לדווח – עובדות הבסיס של דיווח עיתונאי יכולות להיות קרובות מאד למציאות – או שאינן כאלה. בדוקות ביסודיות – או לקוטות מן הרשת.

היתה הסכמה כללית בערב הפתיחה של הכנס בהנחיית אורי דרומי העומד בראש מועדון העיתונות בירושלים: דוקא בעידן הרשת, ועוד יותר מבעבר בימים אלה שבהם כל גולש הוא גם מדווח – יש חשיבות רבה לדיווח עיתונאי חוקר. נוכחותה הפעילה בכנס של העיתונאית מן השורה הראשונה של התקשורת בישראל, אילנה דיין, היתה תזכורת למי שזקוק לה: המסורת של עיתונות חוקרת ללא פשרות – נמשכת.

שאלתי את ברנסטין האם התאגדות של עיתונאים ופעולה משותפת להענקת ביטחון תעסוקתי לעיתונאי היא ערובה, מניסיונו שלו, לחיזוק כח העמידה של המדווח בפני לחצים של "בעל הבית". בין שהוא בא ממרחבי ההון או ממרכזי השלטון.

ברנסטין השיב כי היה שם בעצמו באיגוד עיתונאים בתחילת דרכו ויש בכך כמובן כדי לתרום – אך אחוז המאוגדים במועסקים בכלל ובתקשורת גם כן ברחבי ארצות הברית אינו גדול ונמצא בירידה.

חלק מן השיח המרתק של דוברים מן הארץ ומחו"ל עסק בעידן טראמפ והאשמותיו בדבר "פייק  ניוז". מציאות חדשה שלא מן הנמנע שתחזיר את תודעת הצורך הקיומי לפעמים בהתאגדות גם לזירת התקשורת האמריקנית.