כותרות TheMarker >
    ';

    פתיחה

    ארכיון

    0

    רוקמים סיפור אהבה

    0 תגובות   יום שישי , 12/5/17, 16:53

    "וואו", אמרה הזוגית "כזה אני רוצה".

    מבחינתי זה המבחן האמתי.

    היא אחת שקשה להפתיע אותה עם מכוניות חדשות, מבחינתה זה שיש מנוע שלוקח אותה אל מחוזות חפצה זה מספיק, לא יורדת לרזולוציות.

    אבל הפעם זה קרה אחרת.

    נכנסה ונתנה לעצמה לבחון כל פרט ולהשוות בין המוכר והידוע לחדש והמפתיע.

    זאת הפעם הראשונה מאז שהתחלתי במסורת בה אני מקבל רכב לבחינה, שאני שוקל באופן חיובי לרכוש אחת כזאת לעצמי.

    כבעלים של שתי פיקנטו (בעבר ובהווה) אדומות כדם מגיעה האורנג'דה התוססת והמתפרצת ביופי כובש, ומלמדת אותך ברגע כי לאהבה פנים רבות.

    לי זה מזכיר את האהבה הנרכשת ברגע בו נולד לך הילד השני והשלישי וכן הלאה.

    אתה חושב לעצמך איך תחלק מעכשיו את האהבה שהייתה כולה לאחד, ומוצא כי האהבה לא מתחלקת אלא מוכפלת במאה אחוז שלמים בכל פעם.

     

    אני כבר התאהבתי בה עוד באולם התצוגה, אבל את התחושות המלאות מקבלים כשהמנוע ניעור לחיים.

    בהתחלה חשים את ההגה, אחר מזה הקיים. נעים כמו כפפה נוחה, רך למגע ומדויק.

    אחר כך אני מתחיל לתפעל את מסך המולטימדיה הגדול שבחזית הדאשבורד. למעט מערכת ניווט מתבקשת יש בו הכול. ברור חד ומלא אפשרויות (כולל מצלמה אחורית ברורה ומדויקת).

    נשבע באמאש'לי שאני אוהב לראות מערכות שקל לנווט בהן תוך דקות ספורות.

    את החולשה של מערכת הסאונד בדגם הישן בה מוקמו הרמקולים על גב הדשבורד כתוצאה מהדלתות הדקיקות והקנו צליל של טרנזיסטור (למביני עניין), החליפו רמקולים הממוקמים כדרך הטבע בדלתות עבות ברזל שגם נותנות תחושה של יציבות וגם משפרות את הצליל בתוך חלל הרכב.

    מערכת מיזוג האוויר הוחלפה בטובה יותר, דיגיטלית וחדישה. הנראות הכללית זועקת איכות משודרגת מכל פינה, אין ספק המהנדסים בסיאול עבדו קשה.

     

    יצאנו מהחניון אל הרחוב.

    בבמפר הראשון קיבלתי רמז כי גם בנושא ריכוך ושיכוך הטלטלות עשו עבודה. הן הפכו נסבלות יותר.

    עוברי אורח לטשו עיניים בכתומה הזוהרת בנצנצים מרצדים באור השמש,

    אין ספק הקטנה הזאת מושכת מבטים.

    מבט בלוח השעונים ובו שלל אינפורמציה חיונית מראה לי כי מיכל הדלק מאפשר נסיעה של למעלה מ-450 ק"מ בין התדלוקים, אני מתכוון לבדוק את זה במהלך סופשבוע זה.

    הפעם החלטתי ללכת רחוק.

     

    בטיולים שאני עורך אני נוהג לנסוע צפונית מהמרכז או דרומה ממנו, פעמים בודדות בחרתי לפנות מזרחה והפעמים שחציתי את קו הבירה מזרחה היה במטרה ברורה להגיע אל ים המלח.

    עולם שלם של חיים מנעתי מעצמי בשל חששות כאלה ואחרים, הפעם אמרתי לעצמי כי לקראת יום העצמאות גם אני צריך להפגין עצמאות. של מי שרוצה ועושה.

    "כביש אלון" הוא כינויו של כביש 458 ונודע ביופיו הייחודי.

    בויקיפדיה מצאתי עוד קצת פרטים שיעשירו את הידע שלי.

     

    "כביש אלון הוא כביש בחלק המזרחי של הרי יהודה ושומרון, שנסלל על-פי תוכנית אלון. הכביש נקרא על שם הוגה התוכנית, יגאל אלון, וממוספר בחלקו הדרומי, מצומת כפר אדומים עד סמוך למגדלים ככביש 458, בחלקו המרכזי מצומת מעלה אפרים ועד צומת חמרה ככביש 508, ובחלקו הצפוני, מצומת בקעות עד צומת מחולה ככביש 578.

     

    לא זכור לי שנסעתי בו אי פעם.

    לפחות לא ב-20 שנה האחרונות זה בטוח.

    בדרכי אספתי את זאת שמעדיפה להיקרא כאן מיסס פי. גם היא כמוני אוחזת בהגה הפיקנטו (המממ...בהמלצתי כמובן) ואף היא מסתכלת על כל בורג ("יו. אין אצלי כזה. נכון ??") משווה וקובעת בפסיקה שאינה משתמעת שזו הבאה, גם שלה.

    את החץ היא תקעה, עכשיו היא מקיפה את העיגולים מסביבו.

     

    שבת בבוקר הוא יום נוח לבחינת תאוצות, כביש 1 פנוי ברובו מתנועה מה שמאפשר לתת לקטנה שלנו להמריא.

    אני מכיר את זעקותיה הנמרצות כשאני לוחץ עליה בעליות, אבל הפעם דממה, שקט הושלך בחלל כשאני נושק מהירות תלת ספרתית (לא חוקית ) עם רגל ימנית כבדה על דוושת הגז.

    מיסס פי מביטה בי בפליאה. "איזה שקט" היא אומרת, "כמעט לא שומעים כלום".

    שומעים מותק. שומעים רמקולים איכותיים שמוציאים את המילים הבאות :

     

    "האגדות יפות הן,

    עד שפתאום עפות הן

    רק אלוהים ידע לאן.

    אני מגדל הקמתי,

    בו לבדי חלמתי,

    נסיך שלי על סוס לבן."

     

    אז אני לא נסיך והסוס שלי הוא לא לבן אלא סייחה ג'ינג'ית נמרצת וקסומה, ובכל זאת כנראה רק האל יודע לאן אנו נוסעים, אולי האיש מן הבקעה הפעם הוא אני ???

     

    הפיקנטו לא מתביישת לעקוף גדולות וחזקות ממנה בקלילות של בת נעורים מחוצפת. מערכת המוביליי עוזרת לשמור גם על ערנות וגם על בטיחות, זה עוד שדרוג עדכני ומתבקש.

    אחרי הירידה ממעלה אדומים אני מאט ומחכה, יודע שצריכה להיות פנייה שמאלה, אבל שלט קטן וחום שולח אותי דווקא ימינה לחפש את מנזר אבתימיוס.

    באופן מפתיע המנזר הזה בחר להיות דווקא בלבו של אזור תעשייה, והשומר בכניסה אמר לנו לנסוע ישר ואז לפנות ימינה. החברים שלנו בווייז דווקא אמרו להמשיך ואז לפנות שמאלה, הגענו ולא ראינו כלום, אז המשכנו והגענו לנקודת ההתחלה.

    זה לא יכול להיות, אמרתי - ננסה שוב.

    עוד סיבוב הפעם לאט עד שהצוענייה אמרה "הגעת ליעד". הבטנו כה וכה עד שראינו גדר המקיפה חורבות עתיקות ושלט. היה סגור למבקרים. בטח, מי יבוא לכאן ביום שבת??

     

    חזרנו אל הצומת והגענו אל נקודת המוצא של כביש אלון.

    מכאן הכביש עולה צפונה ומסתיים כאמור בפאתי בית שאן.

    זהו כביש של נתיב אחד לכל כיוון, ללא גדר הפרדה וברובו אף ללא שוליים.

    קיומם של ישובים יהודיים בעלי אופי דתי גורמת לכביש הזה להיות כמעט ריק מתנועה לכל אורכו. (לא שיש לי משהו נגד כמובן) הוא מתפתל כנחש על צלעות הגבעות הצחיחות של קצה מדבר יהודה.

    הנוף המדברי החשוף נותן לו יופי של נוף קדומים בתולי שכמעט ולא השתנה.

    אנחנו עוצרים פה ושם בכל הזדמנות בה הפיקנטו דופקת פוזות של דוגמנית מנוסה, ואנחנו הצלמים מחמיאים לה עם רקע מושלם. עד שבאחד הסיבובים אני רואה התקהלות.

     

    חוקי החיים לימדו אותי כי היכן שעומדות הרבה מכוניות סתם כך באמצע הכלום כנראה שיש סיבה לעצור.

    עין מבוע כדוגמא.

    ערב רב של רכבים בשלל צבעים של לוחיות רישוי.

    צהובות. לבנות. ירוקות.

    גם המבחר האנושי מגוון ונחלק בין קבוצות נשים מקומיות מהסביבה עטויות בגדים מסורתיים כשבידיהן סירים או תינוקות (או גם וגם) ומשפחות שלמות, ולצדן חבורות צעירים מטיבי לכת או חבורת אופנוענים לבושי עור.

    לכולם יש מקום וכולם שומרים על אותם כללי התנהגות במקום. כפי שמתקיים בכל מקום "נורמלי" בעולם הנאור.

    עין מבוע הינו אתר של רשות הטבע והגנים, בלב ערוץ פראי בין צוקי שמורת נחל פרת (או בשמו הידוע יותר ואדי קלט).

    הכניסה חופשית לאחר בדיקת שומר ויש גם מאבטחים במקום.

    אין כאן תחושה לא נעימה או מלוות חשש מה. נהפוך הוא. שבט אחים גם יחד זה ממש פה.

    שולחנות בפינות מוצלות מאפשרים לפקנק בכיף, בריכות מים צלולים להדהים שניתן לטבול בהן, שירותים ומלתחות לבאים, בקיצור אתר מסודר ונקי.

    רגל אל רגל משתכשכת במים הנעימים, והילדים שמשחקים לא בוחנים זה את זה בעיניים לאומניות.

    אפשר גם לטייל בניחותא בערוץ הנחל.

     

    אם היו לי חששות אם להגיע לכאן הם נעלמים ברגע.

    בפעם הבאה שנבוא לכאן נגיע רק לכאן אנו מבטיחים לעצמנו ברגע.

    חזרנו אל הכביש נוסעים לאט ומחפשים אטרקציות.

    היה נדמה כי מצאנו אחת.

    קוראים לה "מצפה חגית" ולידו שלט שמציין כי כאן יש "צימרים בשום מקום".

    דרך העפר הקצרה מובילה למצבור מבנים שאתה תוהה מי בוחר להתגורר כאן, ולמה.

    את הצימרים לא מצאנו כי גם לא באמת ניסינו.

    לפי אופי התושבים שראינו העדפנו שלא להסתובב שם באמצע השבת.

     

    "עצור" צועקת לי מיסס פי לפתע.

    אני לוחץ מעדנות על הבלמים הרכים שעוצרים את הכתמתמה מיידית.

    מסתכל הנה והנה ולפנינו חוצים את הכביש צמד צבאים (או איילות) שוכני מדבר.

    האחד ממהר לקפץ מעבר לגבעות אולם השני (או השניה) מתרחק לאיטו ומאפשר לי לתפוס אותו בקושי על רקע הרי המדבר בהם הוא משתלב להפליא.

     

    בצומת דיר פאזא (אין שום שלט שאומר את זה) יש עמדה צבאית מגודרת בטון (אחד הסממנים הבודדים לצביון המקום) וכביש 458 מחליף את שמו לכביש 449 (גם לזה אין שום ציון) ובהמשך, ליד כוכב השחר הוא חוזר להיות 458. מוזר משהו.

     

    בהמשכו של הכביש עוצר אותנו שוב שלט חום בכניסה לישוב רימונים. (שלטים חומים עושים לי את זה לחוויות ספונטניות) "מצפה אלי" כתוב שם.

    יאללה נכנסים.

    הש"ג המשועמם בכניסה מפנה אותנו וממליץ גם על איזה חורבות בישוב.

    הגענו בשעת צהרים משועממת כשרק ציפורים מסתובבות בחוץ ומנעימות זימרתן.

    "מצפה אלי" מתגלה כמרפסת תצפית אל מול בקעת הירדן והעיר יריחו.

    אובך היום לא מאפשר תצפית צלולה אבל עמדת המסבירן (שאני נתקל בה פעם אחר פעם) עוזרת לקבל מושג.

    תושב מקומי שהגיע לפתע עומד וממתין עד שיסתיים ההסבר המוקלט ומספר לנו את סיפורו של אלי אסייג שהוכש על ידי נחש קטלני ועל שמו הוקם המצפור הזה.

    "חורבת אל כיליה" הסמוכה מתגלה כחצר מגודרת (ואסורה לכניסה) של תחנת משמר ומצודה רומית עתיקה שחלשה על הדרך.

     

    שוב חזרנו אל הכביש המתפתל, מאפשרים לפיקנטו להפגין אחיזת כביש הדוקה (כלומר, הקטנה הזאת נדבקת לכביש כמו מעריצה שפוגשת במעלית את ג'סטין ביבר), עד כי אל מול העיירה מוע'ייר ניצבת אנדטת מגן דוד גדולה (לזכר שולי, כלשהו). כשאני יורד לצלם עוצר לידנו ג'יפ צבאי שמאבטח אותנו עד גמר המשימה. "כוחותינו שבו בשלום לבסיסם" יבשרו למחרת העיתונים.

     

    קצת אחרי העיירה דומא שוב הכביש מחליף שם והופך לכביש 505, המשך הכביש ישר מובל ללב השומרון ולמקומות פחות בטוחים לדעתי.

    הפניה ימינה מובילה לגיתית ומעלה אפרים. ולאחר זמן מתחלף שוב והפעם לכביש 508. (אילולא הגוגל מפות אפילו לא הייתי יודע על זה). זהו כביש שחוצה שדות מעובדים מחד וגבעות חשופות וצחיחות מאידך.

    בצומת חמרה כביש 508 מתחבר לכביש 57 ואנו פונים בו שמאלה, וכעבר כמה דקות ל 578 שמושך לכיוון בית שאן. עוד שלט חום מפתיע עם הכוונה ל"אום זוקא".

     

    גם לי זה נשמע מוזר אבל דרך האספלט המשובשת חוצבת בסלע כשעולים מעלה מעלה. בסופו של הכביש מצד אחד מחנה צבאי, וממנו יוצאים חיילים חיוורי חיוך שנשארו שבת, אבל מצד שני  הנוף הניבט מעל מפעים ומרומם. יש שם אפילו כמה חבר'ה שגרים באיזה קרון.

    מעבר לתצפית נוף או ביקור חייל בן משפחה אין מה לעשות שם יותר מזה.

     

    שבנו אל הכביש המתפתל.

    הכביש מסתיים ליד מושב מחולה בו הוא מתחבר לכביש 90 המוכר שמתחיל במטולה ומסתיים באילת.

     

    לשאלתי אמרה מיסס פי כי מעולם לא שמעה על קניון בזלת או על מפל חרוד (בתכל'ס זה אותו מקום) אבל לי זה נתן תימרוץ ביציאה ממעבר הבקעה לתת לצוענייה המסורה להוביל אותנו בדרך החוצה את בית שאן המנומנמת והמסוגרת (אין אף בית קפה פתוח, אנו מציינים בתוגה אירוע משמעותי) בשבת הזאת, ועד מהרה ניצבנו בחניון מסודר בדרך הנמשכת עד לגני חוגה.

    יציאה קצרה לשביל מסודר כדי לחזות מגשר ברזל גדול שמחבר גדות במפל זרזיפי ובבריכות המים הקטנות שצבען ירקרק, ובנחל עצמו שעבר שיקום אבל כנראה רק בחורף הוא מחזה מיימי משהו כי עכשיו הוא יבש לחלוטין.

     

    גני חוגה למי שמעדיף להגיע הינו אתר קסום ונעים (למרות שלא נכנסנו הפעם), בכניסה שלט גדול ובו כללי התנהגות כתובים (שלא תגידו) ואני בטוח שיש ימים שממש כיף פה.

     

    כל אזור עמק בית שאן מרובה באטרקציות מלאות מים כמו הסחנה, נחל הקיבוצים, עין מודע ועוד.

     

    בדרכנו אנו מתעכבים .שוב בעין יזרעאל.

    גם המקום היפהפה הזה מכמיר את הלב במוזנחות ואי טיפוחו, אבל בעל משיכה שאין לעמוד בפניה.

    כנראה שיהיה צורך לגדר ולקחת תשלום כלשהו רק כדי שיהיה אתר מטופח ושמור.

    לבד ומעצמו זה לא יקרה. כנראה.

     

    מכאן הדרך הביתה כאילו עפה מעצמה.

     

    הייתה לנו שבת עונג אמיתית. ראינו חבלי ארץ פחות מתויירים שיש בהם פוטנציאל להנאות רבות, וכביש מאתגר לחוגגי ההגה.

    הפיקנטו שלא חדלה להפתיע ביומיים האלה סיכמה את חיינו המשותפים בצריכת דלק משופרת (אולי זה בזכות הנסיעות הבינעירוניות). גם בנהיגה לא חסכונית ולוחצת הג'ינג'ית עשתה זאת ב-13 ק"מ לכל ליטר דלק. סביר ביותר, וכאמור אפשר להוציא ממנה יותר.

     

    מיסס פי החלה לתכנן מהלכים פיננסיים שלא יחייבו אותה למכור את התוספתן (שמור במיוחד יד (?!) ראשונה מתימנייה שלא עשתה בו שימוש חורג) כדי לשדרג עצמה בכזאת אחת מפתה.


    ואני ??

    באתי משוכנע ויצאתי צודק.

    צודק ומאוהב.

    כי ככה נרקמות להן אהבות. גם בפעם השלישית.

     

    כל הצילומים בקישור הזה

     

     

    ירון הולנדר

    אפריל 2017

    קיה פיקנטו EX

    כתום. רק כתום.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ירון הולנדר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימה