כותרות TheMarker >
    ';

    חיי על פי שלמה ארצי - כולל אחרית דבר

    24 תגובות   יום שבת, 13/5/17, 01:08

    ליום הולדתי ה-21 ביקשתי את התקליט החדש של שלמה ארצי "כרטיס ללונה פארק". קנו לי אותו. נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת, הכנסתי את הקסטה לטייפ, הדלקתי וחיכיתי. לפתע בקעה מהטייפ מוזיקה מוזרה, עצובה ומבשרת רעות, מוזיקה שגורמת לך לחשוב על אדם הטובע בבריכה ושלמה ארצי החל לשיר בקול עייף "את היית כבר בת עשרים ואחת, בשמיים נצנץ לך כוכב. בלילות גבר הסבל שלך, בימים לבשת מסכה". השיר היה מבולבל ולא ברור (רק לאחרונה הצלחתי לפענח אותו עד הסוף), והייתה בו איכות מסוימת שניסיתי לשים עליה את האצבע ולא הצלחתי ומאוחר יותר הגדרתי אותה כדחיסות יתר. הדבר היחיד שהבנתי אז היה שזהו שיר על בחורה שבגיל עשרים ואחת נגמרו לה החיים. בחורה כמוני. קיבלתי את השיר הזה כאילו נכתב במיוחד בשבילי. הוא לא היה מרגיע אותי, להפך, כשהייתי שומעת אותו הייתי מתמלאת במועקה ומתחילה לזוז כמו מטורפת כי הרגשתי שאם אמשיך לשבת פשוט אחטוף שבץ, כי הכאב הנפשי היה כמעט פיזי. ואף על פי כן נמשכתי לשיר הזה בעבותות ולא יכולתי להפסיק להקשיב לו. "אגדת עשרים ואחת" התאבדה בגיל עשרים ואחת, התאבדה מרוב בדידות, ואילו אני השתגעתי ו"זמן העצב הגדול" של שלמה התאים בדיוק לזמן העצב הגדול שלי, והוא אכן היה גדול באופן בלתי נתפש, אוקיינוס עצום של עצב.

    ולפני כן, "לפני הספירה", הייתי שומעת בלילות את "גבר הולך לאיבוד" ומנסה לפענח באמצעות השיר הזה את רן – רן היפהפה, רן המרוחק, רן הלא מובן, רן הלא מושג. הגבר "שלי" הלך לי לאיבוד בצורה הכי פיזית שיכולה הייתה להיות. ידעתי שמעכשיו הדבר היחיד ממנו שהיה בהישג ידי, האפשרות להביט בו מדי פעם, גם הוא לא יהיה יותר. והייתי בוכה, ונרדמת בארבע לפנות בוקר, וישנה בבקרים ובצהריים הולכת לאוניברסיטה, יושבת שם בהרצאות וחולמת בהקיץ את הפנטזיה הקבועה והפרועה שלי – שיום אחד אני מקבלת קסטה, מכניסה אותה לטייפ ושומעת את המילים "את אינך יודעת, מה מאוד יפייפית".

    ואז שנת הלימודים נגמרה, והגיע הקיץ, וגם אותו לילה אחרון, בו לא יכולתי לישון ועליתי לגג ושמתי בטייפ קסטה עם אוסף שירים של שלמה ארצי. בטייפ התנגן השיר "במטוס סילון לארצות הברית" ובאותו רגע ידעתי, בוודאות פנימית ובלתי ניתנת לערעור, שברגע שיאיר השחר ינחת על הגג מטוס סילון, ובו רן, ושלמה, שייקחו אותי איתם לארצות הברית, הרחק מכאן ומכל המציאות שכאן, המרה לי ממוות. ויחד עם מנגינת השיר ששטפה דרך אזני נשטפתי בגל עצום של אושר – אושר שמימי, צרוף, מזוקק. אלפי בועיות של אושר התפוצצו במוחי ונוזל האושר המופלא נמסך בדמי, התפשט בחלל גופי והגיע עד לרגלי, שהחלו לנוע כמו מעצמן, טופפות ורוקעות במחול פרוע. ואז, כשהשמים הכהים הוארו בקרניים ראשונות של שחר, השתרעתי על הרצפה באפיסת כוחות ומבטי נשלח אל השמיים, שמשם עתידה הייתה להגיע ישועתי. והשמש עלתה, והגיע הבוקר, והמטוס עדיין לא נחת, ושלמה לא הופיע, ואף אחד לא בא לקחת אותי, ואז, כשהגיעו גם שעות הצהריים ושום דבר עדיין לא קרה, כבר לא אכפת היה לי שיבוא מי שיבוא ושייקח אותי לאן שייקח.

    ואחרי שהכול עבר, כמו סופת טורנדו נוראית המוחה כל דבר הנקרה בדרכה, לא נותר מאחור דבר מלבד חורבן ועל עיי החורבות ניצב שבר כלי דמוי אדם. והייתי בבית, לבד, בחדרי, ובטייפ התנגן השיר "אל תוך העיר" מתוך התקליט "גבר הולך לאיבוד". "הרחובות הולכים לישון", שר השיר, "כאילו אנשים. חתולים עוברים בדרך הראשית. הדוושה במכונית עושה לי רעשים, אולי, היא שרה שיר". ובחוץ, מעבר לחלוני, עמד הלילה, ושררה דממה, ממש כמו בשיר וגם בראשי הייתה דומיה, שקט מוחלט שלא הופר ולו על ידי מחשבה בודדת אחת.

    והזמן עבר, אותו זמן המרפא הכול, והגעתי אל סף שנתי העשרים ושלוש, וכל הארץ חגגה את יציאתו לחנויות של התקליט "ירח" וכולם דיברו על חזרתו הנהדרת של שלמה ארצי וכיצד הוא יצא מהדיכאון ומהמשבר היצירתי שפקד אותו, ואני, שחזרתי ללימודים אחרי שנת שירות עמוסה בחוויות ובחברים חדשים קיבלתי חדר חמוד במעונות, נשבעתי שהפעם לא אעזוב אותו עד תום הלימודים, והלכתי להופעה של שלמה בנשף פתיחת השנה יחד עם החבר החדש שלי, הראשון.

    ושוב עברו נהרות נהרות של זמן, ושלמה ארצי התמסחר, החל למחזר את עצמו והגיע לגיל שישים ולשפל חסר תקדים, ואילו אני, לאחר שנים של מסע ברכבת הרים רגשית, הגעתי אל האין, אל הלא כלום, לאמצע שומקום. והנני מתנדנדת פה, בתוך האין, כמו בובה על חוט, נעה אנה ואנה לכל משב רוח קלה, ללא כל יכולת שליטה, או אשליה של שליטה, לכודה בתווך בין עבר כאוב לבין עתיד מוטל בספק. שלמה ארצי, הרומנטיקן, אליל נעורי, הוא עכשיו זקן מריר בן שישים ואני, זו ששיריו הם חלק בלתי נפרד מהנוף הפנימי שלה, בחורה עצובה ומפוכחת בת ארבעים, בחורה משוללת כל חלומות ושאיפות..

    נכתב אי שם בשנת 2010.


    אחרית דבר – אביב 2017: שבע שנים עברו בטיסה מסחררת. ככל שעובר הזמן, נדמה כאילו הוא עובר יותר ויותר מהר. והסיפור הזה, והסוף שלו, רלבנטיים בדיוק כמו אז, ובכל זאת, יש איזשהו הבדל קטן. בשנים האחרונות, הופיעה בחיי שאיפה, שאיפה חזקה ורבת עצמה שמנחה אותי בכל מעשה ומעשה שאני עושה – שאיפה פשוט לשרוד, לשרוד את החיים העלובים האלה, ועד כמה שאפשר בכבוד. ולא, זה לא מובן מאליו, עצם זה שאני בחיים, עם המחלה הארורה הזו איתה אני נאלצת לחיות, ולהתמודד יום יום ושעה שעה, בחברה אכזרית ודורסנית הרומסת את החלשים. כמה ממכריי, שהשתייכו לקהילה בה חייתי חלק ניכר מחיי, קהיליית נכי הנפש בעיר ירושלים, כבר לא נמצאים איתנו היום, וגורלם הטראגי מהווה תמרור אזהרה של מה שיכול לקרות, ומן הסתם עוד יקרה, לעוד כמה מאיתנו, במהלך השנים הבאות. אז אני נאחזת בחיים האלה, למרות שערכם בעיניי אינו גדול, נאחזת בהם כדי שאוכל להמשיך לטפל בחתול האהוב שלי, כדי לא לגרום צער ושברון לב למשפחה שלי. ועצם ההיאחזות הזו בחיים, היא זו שנותנת להם את המשמעות, כשכבר אין כל משמעות אחרת.

    ושלמה, בטח תשאלו, מה עם שלמה (ארצי), הגיבור השני של הסיפור הזה? אז מה שאני יכולה להגיד לכם זה שהוא דווקא בסדר גמור, עד כמה שאני יכולה לשפוט. פשוט, בשנים האחרונות אני והוא עברנו היפרדות. הוא פנה לדרכו, ואני פניתי לדרכי. כבר אין את ההזדהות הזו עם תכני השירים, שבאופן כללי אני כבר שומעת פחות ופחות, ככל שהשנים נוקפות. כן, הוא מן הסתם ממשיך למחזר, ולהרוס שירים בהופעות שלו, אבל לי כבר לא כל-כך אכפת מכך, כמו שכבר הרבה פחות אכפת לי מהרבה דברים אחרים. התבגרות (מאוחרת) הייתכן?

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/10/17 10:56:
      את מרתקת. לא פשוט להיות את, אבל יש בך איכות מיוחדת♥
        11/8/17 00:29:
      אהבתי והתחברתי מכל הפוסט כל כך וממש לפסקה לפני אחרונה זו אחרית דבר – אביב 2017: שבע שנים עברו בטיסה מסחררת. ככל שעובר הזמן, נדמה כאילו הוא עובר יותר ויותר מהר. והסיפור הזה, והסוף שלו, רלבנטיים בדיוק כמו אז, ובכל זאת, יש איזשהו הבדל קטן. בשנים האחרונות, הופיעה בחיי שאיפה, שאיפה חזקה ורבת עצמה שמנחה אותי בכל מעשה ומעשה שאני עושה – שאיפה פשוט לשרוד, לשרוד את החיים העלובים האלה, ועד כמה שאפשר בכבוד. ולא, זה לא מובן מאליו, עצם זה שאני בחיים, עם המחלה הארורה הזו איתה אני נאלצת לחיות, ולהתמודד יום יום ושעה שעה, בחברה אכזרית ודורסנית הרומסת את החלשים. כמה ממכריי, שהשתייכו לקהילה בה חייתי חלק ניכר מחיי, קהיליית נכי הנפש בעיר ירושלים, כבר לא נמצאים איתנו היום, וגורלם הטראגי מהווה תמרור אזהרה של מה שיכול לקרות, ומן הסתם עוד יקרה, לעוד כמה מאיתנו, במהלך השנים הבאות. אז אני נאחזת בחיים האלה, למרות שערכם בעיניי אינו גדול, נאחזת בהם כדי שאוכל להמשיך לטפל בחתול האהוב שלי, כדי לא לגרום צער ושברון לב למשפחה שלי. ועצם ההיאחזות הזו בחיים, היא זו שנותנת להם את המשמעות, כשכבר אין כל משמעות אחרת היא נוגעת בי מאד.
        3/7/17 16:11:
      אני מחסידי מתי כספי והרבה פחות משלמה ארצי. סגנונו של מתי נראה יותר מתוחכם. ולגבי הדיכאון והשרדות באופן כללי צריכים תעצומות נפש, ויש לי רושם שיש לך את זה
        2/6/17 22:27:
      אה, לא קראתי הכל. בכל מקרה, מה שלומך אהובה יקרה? אני כמובן מזדהה אישית עם הקטע של הנפש והבעיות. מאוד התגעגעתי אליך האמת. את נהדרת את !
        24/5/17 22:06:

       דאגנית היקרהנשיקה

       

       קראתי את כתיבתך בעיון רב.

      דברייך כל כך מרגשים ואמיתיים.

       המשיכי להתרכז בדברים הטובים של החיים,

      המשיכי גם בכתיבה- רבת הכישרון שלך.

      לעולם אל תשברי

      כי את פשוט מקסימה!

       

      יום ירושלים שמח!

       ובשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

        18/5/17 19:50:

      צטט: kimchid 2017-05-18 16:01:10

      טוב ששינית כיוון מ"השלמה" הזה. מגיע לך משהו יותר טוב מ"סיפורים" של שלמה....למרות שהיו לו כמה יפים פעם. חיזקי ואימצי.!

       

      העלית לי עכשיו חיוך גדול על השפתיים עם "השלמה" הזה שלך.

      לא, לא כל "סיפורי שלמה" עגומים, יש גם כמה משעשעים, לפחות ממרחק ענק של שנים, כמו למשל זה שכשהתחרפנתי אמרתי לכל מי שמוכן היה לשמוע שמלון המלך דוד עומד לשנות את שמו למלון המלך שלמה. איזה מלך? - נו, מה השאלה, שלמה ארצי, כמובן.

      כן, אתה צודק, אני שמחה ששיניתי כיוון

      המון תודה על העידוד.

        18/5/17 16:01:
      טוב ששינית כיוון מ"השלמה" הזה. מגיע לך משהו יותר טוב מ"סיפורים" של שלמה....למרות שהיו לו כמה יפים פעם. חיזקי ואימצי.!
        18/5/17 12:59:
      שושנה, כל אחד וההנאות שלו, הגדולות והקטנות, וכל אחד וההתבגרות שלו. אני מנסה כאן, כבר שנים, להמחיש באמצעות המילים הדלות שלי מה זה לחיות עם מחלת נפש בישראל של שנות ה-2000. יש כאלה שקולטים, ויש כאלה שאף פעם לא יקלטו. אני כבר מקבלת את זה כנתון.
        18/5/17 06:27:
      חברה טובה שלי (נשואה עם ילדים) אמרה פעם שההנאות הגדולות בחיים הן ההנאות הקטנות, ואז היא היתה צעירה מאד (אם תרצי אוכל לשלוח לך פרטים על יומן יפה שהיא כתבה). בעיני זו ההתבגרות.
        17/5/17 13:36:
      מכבית, עלית בדיוק על הנקודה - העדר האלטרנטיבות. ולפעמים מגיע גם יום כמו היום הנפלא הזה, בו התפקוד הימומיומי הפשוט לא כרוך בסבל ובמאמצים, ואז החים הם אכן מתנה.
      אוי. שמרי נפשך, הכל שביר כל כך, החיים - להבנתי - מכילים הרבה מאד כאב אבל גם יופי, ואהבה, ורגעים טובים. וחצי בבדיחות אומר, שהאלטרנטיבה "קצת" נחרצת מדי...
        16/5/17 17:42:
      אכן נכנסתי כאן לקפה ביוזר הזה ב2010-תיכף מציין 7 שנים כאן. בעבר היה לי בלוג נוסף עם פרטים מלאים שלי,שכבר שנים לא עודכן ולא יעודכן יותר...
        16/5/17 12:50:

      צטט: דו-קוטבי 2017-05-15 20:56:13

      כתיבתם משובחת כתמיד דאגניט. גם עבורי יש לשלמה ושיהיו הישנים מקום של כבוד במסע/משא חיי,וכך גם לשנת 2010.

      תודה דו-קוטבי יקר. אני שמחה לשמוע, שמחה שאני ואתה באותו ראש, בהרבה דברים.
      כן, שנת 2010, תיזכר לנצח. גם אתה נכנסת בשנה הזו לקפה, לא?
        15/5/17 20:56:
      כתיבתם משובחת כתמיד דאגניט. גם עבורי יש לשלמה ושיהיו הישנים מקום של כבוד במסע/משא חיי,וכך גם לשנת 2010.
        15/5/17 17:05:

      צטט: ~בועז22~ 2017-05-14 23:16:13

      ת'אמת?, שלמה אינו כוס התה שלי, מעולם לא היה. ואף-על-פי-כן, ידעתי להעריך אותו כמלחין נפלא. פחות הערכתי אותו כתמלילן..., ואת..., כתבת מהבפנוכו של הפופיק (בחירת מילים שכזאת, את יודעת...). פעם מישהי אמרה לי שזאת הכתיבה הטובה ביותר והיא צדקה. לא הרבה פעמים עליתי תכנים שכאלה: סוג של התחברות אל אותו זרם תודעתי, או תת-תודעתי..., קשה..., אני מנקה, מזכך. תחושה מרוממת שלאחר מכן. בינינו?, אני די מקנא בתחושה הזאת שלך, אחרי הכתיבה..., כתבת נהדר!


      :))) תודה בועז. כן, אתה קולט אותי נכון ומדוייק - התחושה הזו שלאחר השלמת משהו כתוב היטב, שאת שלמה איתו, אכן תחושה אלוהית, יותר טובה מ... רק שגם זה לא מחזיק מעמד להרבה זמן :))
        14/5/17 23:27:

      צטט: רן האחד 2017-05-14 19:26:45

      כמה משמח שסוף סוף כתבת משהו . אין ספק על כך שאת מאוד כשרונית כן ירבו

      :))) כן, אה, גם לכתוב אחרית דבר לסיפור ישן זה כבר ממש לא מובן מאליו. למחלת הנפש יש אפקט מטמטם - גלגלי המוח מסרבים לנוע, או להפך, נעים במהירות מסחררת שלא מאפשרת לשום דבר להיכתב.
      בכל מקרה, שמחה שאתה איתי, רן.
        14/5/17 23:16:
      ת'אמת?, שלמה אינו כוס התה שלי, מעולם לא היה. ואף-על-פי-כן, ידעתי להעריך אותו כמלחין נפלא. פחות הערכתי אותו כתמלילן..., ואת..., כתבת מהבפנוכו של הפופיק (בחירת מילים שכזאת, את יודעת...). פעם מישהי אמרה לי שזאת הכתיבה הטובה ביותר והיא צדקה. לא הרבה פעמים עליתי תכנים שכאלה: סוג של התחברות אל אותו זרם תודעתי, או תת-תודעתי..., קשה..., אני מנקה, מזכך. תחושה מרוממת שלאחר מכן. בינינו?, אני די מקנא בתחושה הזאת שלך, אחרי הכתיבה..., כתבת נהדר!
        14/5/17 19:26:
      כמה משמח שסוף סוף כתבת משהו . אין ספק על כך שאת מאוד כשרונית כן ירבו
        14/5/17 01:20:
      היי צמרת. שמחה לראות אותך כאן. לא חושבת שצריך ללכת עד כדי כך רחוק בקטילה ובשלילה של שלמה. אני דווקא זרמתי במשך שנים, ועדיין זורמת מדי פעם יפה מאוד עם זרם התודעה שלו. ובאשר לטמפו, חוש קצב זה לא הצד החזק שלי, ורקדנית כבר ככל הנראה לא תצא ממני. בכל מקרה, תודה, ושבוע טוב לכולנו
        13/5/17 19:30:

      שלמה ארצי לטעמי היה זמר בינוני, מונוטוני טרובדור דלה-שמאטע. את זקוקה לקצת טמפו......

      ''

        13/5/17 12:59:

      צטט: missconception 2017-05-13 09:22:01

      את כותבת, שפתיים יישקו! (לא שאת נזקקת לאישור הזה ממני...)
      לטעמי, "כרטיס ללונה פארק", הוא אלבום מופתי ממש ואולי אפילו המעולה ביותר מיבוליו הכוללים של מר ארצי.
      מבחינתי, "אגדת 21" הוא סוג של שיר מכונן.
      אני יכולה בקלות לזהות את התחושות שנטוו בך בעת שהיית מתחברת לאלבום הזה, כי גם בי נבטו, פרצו, לבלבו וקמלו, אותן תחושות בדיוק.
      ואת הלוא יודעת זה מכבר, כישוף החיבור הנשמתי והנפשי (תרתי משמע), בינינו.

       

       

      :))) מיס, את פשוט קוראת מחשבות.

      גם אני ואחותי חושבות כבר זמן רב ש"כרטיס ללונה פארק" הוא אלבום מעולה, וללא ספק הטוב ביותר של ארצי, ולשתינו חבל על כך שהוא מתכחש לו.

      והחיבור ביני לבינך - אכן, כישוף. אין לי מילים אחרות לתאר את זה. כישוף חוצה חומר וצורה, הישר אל המהות, שקורה רק במקומות מכושפים כמו הקפה הזה. נשיקות, אהובה, וחיבוק חזק.

        13/5/17 12:47:

      צטט: Da Vinci 2017-05-13 07:40:27

      וואו! 

       

      טקסט חשוף. ישיר, כן, שביר ועוצמתי גם יחד.
      ................

       


      ואהבתי גם שאת חושבת כמוני : "...ולהרוס שירים בהופעות שלו"

       

       

      :)) תודה וינצ'יק.

      כל פעם אני שמחה בך מחדש - שמחה שאתה עדיין כאן, שמחה שאתה איתי, עם תגובותיך, שתמיד הן כה הולמות וכה קולעות.

      ושלמה? - שמעתי בחצי אוזן שהוא ממלא את קיסריה. לי זה נשמע כמו סיוט, להיות חלק מהופעה כזו, בקיסריה המלאה עד אפס מקום בגופות מזיעים. נכון, בהופעה של אייל גולן זה בטח הרבה יותר גרוע, ועדיין אין בכך נחמה.

        13/5/17 09:22:

      את כותבת, שפתיים יישקו! (לא שאת נזקקת לאישור הזה ממני...)
      לטעמי, "כרטיס ללונה פארק", הוא אלבום מופתי ממש ואולי אפילו המעולה ביותר מיבוליו הכוללים של מר ארצי.
      מבחינתי, "אגדת 21" הוא סוג של שיר מכונן.
      אני יכולה בקלות לזהות את התחושות שנטוו בך בעת שהיית מתחברת לאלבום הזה, כי גם בי נבטו, פרצו, לבלבו וקמלו, אותן תחושות בדיוק.
      ואת הלוא יודעת זה מכבר, כישוף החיבור הנשמתי והנפשי (תרתי משמע), בינינו.

        13/5/17 07:40:

      וואו! 

       

      טקסט חשוף. ישיר, כן, שביר ועוצמתי גם יחד.
      ................

       


      ואהבתי גם שאת חושבת כמוני : "...ולהרוס שירים בהופעות שלו"

      ארכיון

      פרופיל

      דאגניט.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין