היא זוכרת כל דבר, לפעמים אני מדמה אותה לגוגל של מילים ושירים וחלומות, וקטעי שיחות שלא הייתה בהן אמירה משמעותית, של הבלחה חד פעמית של מילה שהייתה או לא הייתה במקומה, והיא זוכרת אותה בדיוק ובאינטונציה ובמשמעות ובהקשר, כמו רשימת מכולת היא שולפת את הדברים משל היו חרותים על לוח ליבה, משל היו מתגלים בראשה כתמונה זכורה שנשלפת מתת-המודע ועולה וצפה מאליה.|היא זוכרת את רשימת הקניות שהכתיבה לבן זוגה הבוקר, ואת רשימת שיעורי הבית שניתנו לה בכיתה ט' בשיעור להיסטוריה ותולדות עם ישראל, היא גם זוכרת איך הייתה בהיסטריה שלא הספיקה להכינם בזמן. יש דברים שהיא אינה זוכרת, כמו למשל מה לבשה חברתה הטובה סיגל בחתונתו של דני, שהספיק בינתיים כבר להתגרש פעמיים, איך התאימה סיגל את העגילים האזמרגדים לשמלתה הפרחונית ואיך סיגל קינאה ביכולתה לנעול נעלי עקב אלגנטיות בעוד היא נשארה בנעלי הסירה השטוחות, שטוחה על הארץ ובטוחה, כאשר היא נשאה בגאון את החזה תוך כדי יכולתה המופלאה להלך בזקיפות ולא למעוד כלל. היא זוכרת גם את שיחת הטלפון בה ביכתה סיגל את מאהביה שבגדו בה, והיא משרכת דרכה אחריהם ממאנת להתנחם, ומה היה לה להציע אם לא אמפטיה, אך לו הייתה מגרדת את קצה קרחון של המודעות העצמית, בוודאי הייתה מוצאת שגם הייתה כאן שמחה לאיד. דברים של יום יום, היא זוכרת, אך לבטח אינה ממהרת לבצעם, ומשכך מרבה לתרץ בלא זכרתי או שכחתי, אך בתוך תוכה יודעת שבאמת זה לא רציתי.
שעות הלילה הן הקשות ביותר.
בשעות היום משתדלת להעסיק עצמה. מעמיסה על עצמה עוד ועוד עבודה ונהנית להיראות עסוקה. במיוחד מתענגת כאשר משתפכת בפני מכרותיה כיצד אינה מספיקה כלל להגיע למטלות אחזקת הבית. איך מגיעה שפוכה אל הבית המלוכלך, אל ערימות הכביסה הבלתי נגמרות, לאחר מסע קניות חפוז בסופר בו מרוקנת לעגלה מצרכים בלי משים, ועתה הלאות מתפשטת בעורפה וחומקת אל כתפייה אל שכמותיה ומזדחלת לאיטה לאורך שדרתה ממלאת בעייפות את רקמות מותנייה את ירכיה ונעצרת בקרסוליה. הו הקרסוליים האלה שטופפו כל היום על עקבים, שהחזיקו בגאון את חזותה. את יוהרתה וגאוותה המקצועית, כעת סופגות כעקב אכילס את העייפות שמתפשטת עליה(,) מתלבטת קלות אם להניח לקניות להיות מפוזרים בקדמת המטבח או להחזירם למקומם, שוקלת אם להכין לה כוס נס קפה וצונחת על הכורסא, טובעת בה ושונאת את עצמה שלא שחררה קודם את אבזם החזייה הלוחצת. עכשיו שקט. הטלפון רוטט, מתעלמת.הטלפון עושה קולות ורוקד על השולחן הסלוני.
סוף סוף שעצמה עיניים, הוא חייב להתעורר לחיים. מניחה רגל על השולחן, מטיבה תנוחה, חמש דקות אעצום עיניים ואז אתנפל על הבית, חושבת. ידה אוחזת בנייד, המספר לא מזוהה, לענות? להתעלם? מושכת את הלחצן הירוק ועונה – הלוו.
את עם הרינו קליאו הכסופה – שואל הקול מעבר לנייד חושבת, את מי דפקתי? זוכרת בבהירות שיצאה חלק מהחנייה של הסופר. רק הוא חסר לי עכשיו.
כן – עונה ביובש
עיניה סורקות את ערימת המצרכים הפזורה בקדמת המטבח וזקוקים ליד שתניחם במקומם.
-טוב, שכחת בסופר שקית מצרכים, רדפתי אחרייך להחזיר לך אותה, ונעלמת-עונה האלמוני.
תודה-עונה מוכנית - ומיד תוהה מהיכן השיג את מספר הטלפון שלה.
- איך אפשר להחזיר לך את השקית - שואל הקול
- איך מצאת את הנייד שלי – עונה
- יש לי דרכים משלי – עונה הקול.
- דרכים? – שואלת ומתחילה לשחזר את הקנייה החפוזה וסוקרת את המצרכים הפזורים למרגלותיה ומתייאשת מהניסיון הכושל לאמת גרסת האלמוני.
-תגידי, את רוצה את השקית, או רוצה לשחק אותה חוקרת - האלמוני משתעשע, ומכעיס אותה.
- חסר לך אקשן בחיים, שהחלטת לבלוש אחריי - עונה, משתדלת להישאר מנומסת.
- עפת על עצמך – עונה הקול, - אם לא רוצה, לא צריך! - נשמע נעלב
- רגע, איך אמרת קוראים לך – שואלת
- לא אמרתי
-אההה .... שותקת .
ולרגע מתנערת ....ויורה לנייד:- אם הצלחת להשיג את הנייד שלי, בטח יודע גם איפה אני גרה, אז תזיז את עצמך ותביא לי את השקית." ואחרי שיורה את המשפט מבסוטה מעצמה על האומץ והתעוזה.
- אז זהו שלא – עונה בשקט האלמוני, ומזהה בקולו את ערעור בטחונו המופרז שהוצג עד עתה.
-אז הדרכים שלך, הם לא ממש...- מחפשת אחרי המילה המתאימה לסיים משפט מחץ.
מתחילה לפזר את הירקות במקרר ואת המצרכים היבשים במזווה.
כל הנסיונות להרכיב שוב את רשימת המצרכים שקנתה, ומה חסר בה עולים בתוהו.
לפתע מבריק בה רעיון, את גאון, חושבת לעצמה, התלוש מכירה של הקניות בסופר, זה טוב יותר מרשימה, זה בטח בארנק, אבל איפה בדיוק? מחטטת בארנק, ורואה שם קטעי שירים ומחשבות שלא סיימה לעבד. ותמונות של הילדים ומרשמים של תרופות ששכחה לקחת בבית המרקחת, וגם את צרור המפתחות שאיבדה אתמול, ונאלצה להודות בפני בן זוגה שאין לה מושג להיכן נעלמו. הכול בכל מכל סוג ומין יש בו בארנק הזה, אך לא זה, הנה מוצאת קבלה שכבר דהתה, ומאמצת את מוחה, זוכרת בבירור איך התבקשה להציג את הקבלה בפני השומר בסופר, זוכרת גם איך התאמצה לחייך אליו במתיקות, ואיך הוא החזיר לה חיוך חסר שיניים, ובמבטא כבד לחש "ספאסיבה" , היא זכרה גם שהבטיחה לעצמה להבא, לתת יחס חם ואוהב גם לשומר בגן של הילדה, שלא יחשוב זאתי, באה בסערה הולכת בסערה. מה זה כבר עולה לה? עוד חיוך? עוד מבט?
- כמה את רוצה עליה? – שואל הקול. לרגע לא מבינה, ואז הכול מתבהר לה, הפתק למכירה שהצמידה לשמשה האחורית של הקליאו, הכסופה. |