אתמול בבוקר נחת קסאם בבית משפחה בשדרות.

 למזלם של  בני הזוג  בעלי הבית הם נעתרו לבקשות בנם ועזבו  את שדרות ימים ספורים קודם, לביקור בצפון הבטוח. קשה לדעת מה היה קורה אילו היו בבית בזמן הפגיעה, ההרס הפיזי, על כל פנים, גדול.

מרקו לקח אותנו לראות את הבית שנפגע, יש לו שלושה ילדים והם לא הולכים לבית ספר, מרקו החליט להשאיר אותם בבית עד שהמצב הבטחוני יתבהר,  ובכלל, מנסיעה ממושכת ברחובות הבוקר, ברור שהרבה מאד הורים בחרו כמוהו, הרחובות ריקים מילדים ומי שבחר לשלוח את ילדו לגן או בית הספר מלווה אותו במהירות ברחובות החשופים.

השכנים מתגודדים סביב ההריסות, הבית נמצא ברחוב קטן, מעין שביל במרכז העיר, וכל הבתים הסמוכים ניזוקו מההדף. בדרך כלל לא רואים התגודדות שכזו מספר שעות אחרי הפגיעה אבל הפעם התחושה שונה, נראה שמשהו משתנה כאן, אולי אחרי שבע שנים(מי היה מאמין) לתושבים נמאס?

הנה למשל חיים מויאל, תושב שדרות מ1962, מאז עלה ממרוקו עם משפחתו, ישר לעיר המדברית הזו.

אשתו של חיים נפגעה פעמים מטיל קסאם וכל נפילה גורמת לה לחרדות קשות, אני שואלת אותו אם הוא שוקל לעזוב והתשובה חד משמעית, אם המדינה תסייע לו לרכוש דירה קטנה במקום אחר - הוא עוזב, בלי דיבורים גבוהים על עמידות, שרידה והחוסן הנפשי של תושבי שדרות, אבל חיים במלכוד , הבית שלו שווה היום פחות מעשרים אלף דולר ואפילו כך, מי יקנה כאן בית? גם מרקו מהנהן בהסכמה ועוד שכנים מצטרפים לשיחה. אם רק אפשר היה לקנות דירה במקום אחר, כולם היו עוזבים. בצער, נכון. אחרי 46 שנים בעיר, קשה לעזוב. אך בלי היסוס.  מי יקנה בית בשדרות , גם אם הוא משופץ מהמסד עד הטפחות? הנה תראי, אומר לי אחד השכנים, מה לא השקעתי בבית הזה? ומה הוא שווה עכשיו? אם המדינה תעזור, אנחנו עוזבים. פינוי - פיצוי, בבקשה. אח איזו הפתעה, באמת, לאנשים האלו נמאס להיות בשר תותחים בקרב חסר התוחלת הזה. קצת שקט בבקשה. כל שנבקש.

יוסי שטרית הוא צלם מקומי, צעיר בשנות העשרים לחייו, יוסי משוכנע שלא יעזוב את שדרות, הוא קשור אליה בנפשו אבל היה רוצה לשלוח את הוריו מחוץ לעיר. ככה זה.

שדרות מתרוקנת לאיטה מתושביה. מי שיכול, עוזב.

יום שלישי הוא יום שוק בעיר, אנחנו שותות קפה אצל רות ושלומי.

 אחותה של רות , שנפגעה לפני חודש וחצי פגיעה ישירה מקסאם והפכה לתמונת היום, מפתיעה בהופעת אורח בבית הקפה, אין שום קשר בין הצעירה היפהפיה והמטופחת לתמונות המדממות, מלבד העיניים הירוקות הבוערות. משתקמים, נו. לאט לאט, וגם את גג הבית שנהרס סיימו עכשיו להחליף.

אני קונה שיבא ונענע ותותים בשוק. יום שמש אביבי חמים בשדרות. שגרה שקטה, עוד יום בעיר קטנה שלולא היו נוחתים בה קסאמים, לא היינו שומעים עליה מעולם, עוד עיירת עולים מנומנמת בדרום שכוח האל.