כותרות TheMarker >
    ';
    0

    מחשבות על תכנית הלימודים החדשה: תרבות יהודית- ישראלית

    0 תגובות   יום רביעי, 17/5/17, 11:06
    מחשבות על תכנית הלימודים החדשה: תרבות יהודית- ישראלית


    כתבה, זהבה חן- טוריאל

     

    "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות ... יש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש"

                                        (ברל כצנלסון, מתוך "מהפכה ומסורת")

     

    ציטוט זה, מובא כסלוגן ראשי באתר מקצוע "תרבות יהודית- ישראלית" במשרד החינוך, משפט חזק ומשכנע ללא ספק, המבטא את חשיבות שמירת מורשת האבות ההיסטורית.

     

    יש מידה רבה של שימוש ציני בציטוט זה והמסרים הטמונים בו:  מתקבל הרושם ששרי החינוך האחרונים, בעלי מוטיבציה ועשייה חינוכית רבה ללא ספק, הבינו דבר חשוב: כל אחד מהם, הוא  אשר יביא את השינוי לחיזוק הזהות של התלמיד והתלמידה הישראלים ויטביע חותם על הגברת הזהות היהודית במערכת החינוך הממלכתית. בזכות החלטת השרים האחרונים שהובילו מהלך להקצאת מקצוע נפרד בהיקף רב של שעות, יהיו כנראה תלמידי ישראל מחוברים ושייכים יותר לארצם ולמדינתם. לכן, האפשרות לבטל תכנית לימודים אחת ולזרוק אותה לאשפה, יחד עם הכסף הרב שהושקע בה, נשמעת כנראה הגיונית ביותר בעיניהם ולמערכת החינוך כולה.

     

    שרי החינוך האחרונים פעלו, ללא היסוס ובמהירות רבה, להוביל קו חינוכי חדשני , ליישם תכניות חדשניות לחיזוק אותה זהות יהודית. השרים דרשו לשנות כיוון ולהנחיל באמצעות מקצוע חדש בבתי הספר הממלכתיים החילוניים: חינוך יהודי, מורשת, תרבות וערכים יהודיים- ישראליים, במגמה ללקט ערכים יהודיים, למקד ולמרכז אותם וגם לתת להם מקום של כבוד, בנפרד ממקצועות הלימוד: שרת החינוך לימור לבנת החלה כיוון זה עם תכנית מאה מושגים, גדעון סער כשר חינוך הוביל תכנית חדשנית בשם "מורשת ישראל" , המשיך ושינה את הפורמט שר החינוך הקודם שי פירון בתכנית "תרבות ישראל ומורשתו" והגדיל לעשות שר החינוך הנוכחי נפתלי בנט שביטל את התכנית הקודמת ויצר תכנית חדשה משלו  למקצוע החדש " תרבות יהודית- ישראלית".

     

    הורים, שחיים בחברה חילונית, שולחים את ילדיהם להתחנך מתוך בחירה, בבתי ספר חילוניים ולא בבתי ספר ממלכתיים דתיים. חלק נכבד מההורים אינו מודע לכך שילדם החילוני לומד במקצוע נפרד תכנים רבים שמזוהים כתכנים דתיים, כמו תפילות וטקסטים מכתבי הקודש. כוונות אולי טובות להנחיל מורשת תרבותית יהודית, אך בביצוע תפיסתי בעייתי.

     

    השאלה המרכזית העומדת כאן לדיון היא: האם נוח להפריד מקצוע שכולו ידע וערכים ממכלול החינוך ההומניסטי- מדעי? מה מידת האינדוקטרינציה החינוכית? איזו בחירה יש ללומד החילוני ללמוד או לא ללמוד תכנים דתיים? מה מידת מעורבותם של ההורים בקביעת תכנית לימודים בעלת מאפיינים דתיים בבתי ספר חילוניים.

     

    תכנית הלימודים הנוכחית, מכילה בתוכה את כל האלמנטים שלימדנו אנו, אנשי החינוך הוותיקים דרך כל מקצועות הלימוד, במשך שנים רבות. במהלך השנה האחרונה נוספו גם תכנים בעלי אופי דתי.

     

    משרד החינוך מציע לבתי ספר ממלכתיים שיעמדו בדרישות הסף: "הסבסוד יינתן לבתי ספר שעומדים בתנאי הסף של הקצאת 5 ש"ש לפחות בכיתות ג-ו (בתי ספר יסודיים) או בכיתות ז-ט (חט"ב ושש שנתיים) או הקצאת 9 ש"ש בכיתות ג-ח (בבתי ספר יסודיים א-ח)."

     

    ליקטתי דוגמאות מעטות מהתכניות המוצעות לכיתות:

     

    בתוכנית הלימודים של כיתה ב': "דוגמאות מתוך 48 הדרכים בהן נקנית תורה (מסכת אבות, פרק "קניין תורה"), תרבות המחלוקת בבית המדרש ("אלו ואלו", מסכת עירובין, דף י"ג ע"ב) ורעיון ה"חברותא".

    בתכנית הלימודים המיועדת לכיתה ד', בפרק הנלמד על זמנים ומועדים: " בוקר: התחדשות, "מודה אני", ברכות "יוצר אור ובורא חושך" (מברכות קריאת שמע), לקט מברכות השחר:  "הנותן לשכווי בינה", "הנותן ליעף כוח", "המעביר שינה מעיני", וכדומה; מקור מודרני על בוקר (שיר, סיפור)".  

    בכיתה ה' ילמדו בשנה זו נוסחים רבים של תפילות:  " בשנה זו יילמדו מן הסידור בעיקר  רעיון הברכה, ברכות לסוגיהן בתפילה ובחיי אדם, ותפילת עמידה ('שמונה עשרה' וקדושה) (שהיא עיקר התפילה).

    בכיתה ו' לקראת שנת בת מצווה, ילמדו טקסטים רבים מהמקורות ביניהם: סוגי מדרש (הלכה/אגדה, יוצר/מפרש) , המדרש כסוגה וכנדבך מרכזי בספרות הבתר-מקראית, דרכי המדרש (הדגמות), שיקולים  ערכיים במדרש.

    כשהגעתי לתכנית הלימודים של כיתה ז' התעודדתי: קראתי כותרת שהתחברתי מאוד אליה והיא "דמויות מופת"-  לתומי חשבתי שהתכנית תתמקד על מנהיגים ומנהיגות ישראליות בתחומים שונים, מדענים ומדעניות בישראל, פורצי דרך בתגליות עולמיות, הופתעתי לגלות שבכיתה ז' הדגש הוא על שרשרת תנאים ואמוראים מומלצים, על רבנים ורבנית יהודייה ובהמשך גם דמויות עכשוויות מהמאה האחרונה- 80% בערך רבנים ורבניות.

     

    כדי לחדד את הביקורת שלי, ברצוני להקדים מספר עובדות שיזכירו לשרי החינוך שהיו וגם יתחלפו בהמשך:

     

    כל אלה שמנפנפים  כלפי ציבורים שלמים במדינת ישראל כי הם שכחו מה זה להיות ציוניים, כדאי שיקראו שוב בדפי ההיסטוריה על תהליכים שהביאו להקמת מדינת ישראל. אל לנו לשכוח שהציונות במהותה- תנועה לאומית - חילונית שקמה למען כל העם היהודי: כתנועה חילונית לאומית, הציעה כבר בתחילת דרכה, תשתית חילונית ותרבותית המאפשרת ליהודים ליצוק תוכן למושג הלאומיות. הציונות גרסה, שהדת היהודית היא היצירה התרבותית של העם היהודי שיצר אותה ולפיכך זכותו גם לשנות בה את האלמנטים התרבותיים כמו שמירת מצוות וניהול אורח חיים הדוק. בכך נתנה הציונות לגיטימציה לציבור חילוני גדול שרצה לשמור על מורשתו התרבותית היהודית מבלי להיות מחויב למצוות והעיקר שיהיה מחויב ליעדים הלאומיים שאותם הגדירה הציונות..

     

    מדינת ישראל היא מדינה יהודית- דמוקרטית וזו עובדה שלא ניתן לערער עליה.  אופייה של המדינה כמדינה יהודית, מעורר ויכוח בין המגזרים השונים  מתחילת היווסדה: האם היא צריכה להיות יותר יהודית או יותר דמוקרטית?  עצם הצבת המקף בין יהודית לדמוקרטית מוכיח את מעמדן השווה. לפיכך, כשמדברים על חינוך יהודי יש לשזור אותו יחד עם חינוך דמוקרטי אוניברסאלי, ולא להפרידו במקצוע נפרד שיעורר אנטגוניזם בעיני הלומדים החילוניים.

     

    פרופסור אריק כרמון מציין, כי תיקון עולם במסורת היהודית כרוך בלמידה ואילו הציונות שקמה כתנועה מהפכנית קמה בין השאר נגד המסורת וחתרה לתיקון העם והאדם היהודי באמצעות המעשה ולא רק הלמידה( כרמון, 118).

     

    למידת טקסטים דתיים  אינה תיקון עולם בעיני היהודי החילוני: הקמת מדינת ישראל, העשייה והיצירה היומיומית, הדבור העברי ושפע של יצירה עברית בכל התחומים שהתפתח במאה השנים האחרונות, ואפילו בהשוואה למדינות אחרות ( חלק לא מבוטל מיצירה זו מוערך מאוד בעולם וזוכה לפרסים יוקרתיים ), היא תיקון האדם והעם היהודי שזוכה לחיות בחירות, במדינתו ותוך נטילת אחריות לגורלו.

     

    לצערי הרב, למדינת ישראל אין עדיין חזון חינוכי ברור שמגדיר מהו הבוגר הראוי של מערכת החינוך: הבחירות התכופות וחילופים תכופים של שרי חינוך, מובילים אג'נדות פוליטיות לפיכך, תכניות הלימודים משתנות בקצב כזה שהנהלות בתי הספר וצוותי המורים לא יכולים לעמוד בשינויים כל כך רבים, נוכח הסתירות והבלבול.

     

    באתר האינטרנט של משרד החינוך, במקצוע "תרבות יהודית- ישראלית", ניתן לראות שהכשרת המורים המוצעת למקצוע זה היא רק בתחילת דרכה, באקדמיה התחילו להציע תכניות הכשרה למורים, הספרים המוצעים יוצרים בלבול בין התכנית הקודמת והתכנית החדשה, שלא לדבר על עלויות נוספות של ספרי לימוד וחומרי לימוד הנדרשים, בשל השינוי בתכנית הלימודים שמשתנה בממוצע כל שנתיים.

     

    האג'נדה הפוליטית, בכל הקשור לסמכות, משתנה לגבי תפיסת החינוך והמחנך: בתחילת דרכה של מדינת ישראל המחנך נתפס כשליח, כמנחיל מורשת ותרבות בכל מקצועות הלימוד וכמחולל שינוי מתפיסה דתית מסתגרת לתפיסה ציונית שהיהודי שייך למשפחת העמים. עם השנים, תפיסת המורה- המחנך השתנתה לתפקיד של סוכן ידע. המורה החדש מתבקש על ידי מערכת החינוך להצניע את תפיסותיו האישיות והפוליטיות ולהימנע מדיונים המובילים לביקורת פוליטית. קובעי המדיניות החינוכית שואפים לכך שדמות המחנך, הראוי העכשווי, יצליח לחנך לערכים ולהנחיל מורשת ותרבות והשאלות המתבקשות הן:  לאילו ערכים? מי מכוון? מי ירוויח מחינוך זה? היכן הביקורתיות של המחנך על תכני הלימוד בתכנית החדשה? אילו מורים ילמדו את תכנית הלימודים החדשה? אילו ארגונים מספקים את תכני הידע לתכנית הלימודים ומהי הזיקה לאג'נדה הפוליטית של השר הנוכחי? ראוי לבדוק אם ארגונים חינוכיים המפתחים ידע, נוקטים קו מקצועי חינוכי או מישרים קו עם אג'נדות פוליטיות רק בשביל תקציבי הענק שהם מקבלים ממשרד החינוך.


    על מנת להתמודד באופן אמיץ וראוי עם הסוגיות הללו יש לדעתי לבטל לחלוטין את המקצוע הנפרד של "תרבות יהודית- ישראלית", לשלב את תכניו במכלול המקצועות ההומניים והמדעיים, להרחיב ולתגבר את שעות הלימוד במקצועות הקיימים. יש לפתח מחדש את כל תוכניות הלימוד בבתי הספר הממלכתיים היסודיים והעל יסודיים, ולהכניס בראייה פלורליסטית, מגוון תכנים הקשורים בתרבות ומורשת כחלק בלתי נפרד מהלימודים הכלליים. יש להתחשב ולתת מענה לטקסטים תרבותיים המאפשרים לימוד ודיון  כלל מגזרים  ומגדריים: כפי שציין ,לא פעם, פרופסור מאיר בוזגלו, כי העיסוק בפלורליזם וברב תרבותיות חייב להיות במסגרת פורמאלית שתאפשר גם את ביטויה של התרבות המזרחית כמו תרבויות יהודיות אחרות. ( בוזגלו, עמ' 496- 508). חשוב במיוחד ללמד בחינה ביקורתית של הטקסטים המגוונים ולעודד את התלמידים לכתוב יצירות משלהם.

     

    בעניין הנחלת ערכים יהודיים תוך הכוונת התכנים והטקסטים של קובעי המדיניות החינוכית, ברצוני להתייחס לדעתו של הפילוסוף, פרופסור ישעייהו ליבוביץ, שהיה איש דתי ומאמין, שנראית לי מאוד הגיונית במקרה זה. ליבוביץ טען כי נציגי החינוך החילוני הסתבכו בסתירה פנימית כאשר דברו בנשימה אחת על תורת האדם והחברה ממקורות ישראל: הוא מציין שערכי אדם וחברה נמצאים בתוך המקורות ההומאניים אוניברסאליים ואין צורך לפנות למקורות יהודיים שיש בהם משמעות דתית בלבד ועניינם תורה ומצוות ( ליבוביץ, ע' 75). מתוך כך, לייבוביץ מתנגד לערכים מוסכמים, בעיניו יש אורח חיים מוסכם שבה לידי ביטוי בחברה ובמדינה בה חיים. הסכנה היא שכל ערך הוא מוחלט ובלעדי ובעצם שולל ערך אחר וערכים מוסכמים הם למעשה חיים ללא ערכים ( ליבוביץ, ע' 85). בעצם הגדרת מקצוע מבחינה שפתית כתרבות יהודית- ישראלית, אנו מצמצמים ושוללים את הערכים האחרים האוניברסאליים.

     

    בחרתי להביא את אחד מראשוני ההוגים של התנועה הציונית, על מנת לחזק עמדתי: אשר צבי גינצברג או בכינויו הספרותי "אחד העם", אשר הטביע את חותמו בשדה החינוך והיה ההוגה הראשון במאה העשרים שהביע בצורה מפורשת קיום יהודי- חילוני. אחד העם יצר את המודל של זהות יהודית ציונית הרווחת ביותר עד עצם היום הזה. המפתח להבנת אחד העם תשתית הגותו הוא להמיר מעשים דתיים וערכים דתיים במסורת היהודית לכיוון החילוניות.

     

    עבור אחד העם, היהודיות הינה רגש שייכות עמוק  למשפחה אתנית- תרבותית- היסטורית ורק אחר כך אסכולה רוחנית. אחד העם רצה באירופיזציה של היהודי המודרני בהסתגלותו לאורח החשיבה הרציונאלי מדעי ולאידיאלים הליבראלים של עולם המערב ( פוקס, ע' 120). במאמרו "תורה שבלב" שנכתב ב- 1894, אחד העם מדבר על משמעות היותו של עם ספרותי: "עם שחייו וחיי ספרותו , הדורות והספרים הולכים ומתפתחים יחד, הספרות לפי צרכי הדור והדוח לפי רוח הספרות" ( שם, ע' 122). אחד העם, ביקר את חוסר התפתחותה של התורה שבעל פה, את חוסר ההתפתחות בפרשנות שלה ואת הקיבעון שלה בעבר.

     

    מאבקו של אחד העם על החינוך העברי כנגד ועד חברת "מרבי השכלה", באודיסה של תחילת המאה העשרים, מזכיר במידה מסוימת את המאבק על דמותו של החינוך היהודי  גם היום. גם אז הוצע על ידי ועד חברת "מרבי השכלה" להכניס את הלימודים העבריים לצד הלימודיים הכלליים. אם נאמץ את גישתו של אחד העם המתייחס לתוכניות הלימודים שנראות אוניברסאליות כאל הזדמנות ללמדן בהקשר לאומי ולא לאומני אזי שימוש בשפה העברית כשפת לימוד תכלול בכל מקצוע התייחסות לוקאלית בהתבסס על מגוון טקסטים שיהפכו את הלומד החילוני לשותף וחבר בחברה היהודית, כשהוא תורם לה משלו ומוסיף ליצירותיה.

     

    לסיכום דיון זה מספר תובנות והמלצות:

    -יש להחזיר את החינוך ההומני- האזרחי- הדמוקרטי- האוניברסאלי למערכת החינוך, מתוך הבנה שהערכים האוניברסאליים הם נצחיים וכוללים בתוכם את הערכים היהודיים. מתוך תפיסה שישראל היא חלק בלתי נפרד ממשפחת העמים ולא ישות דתית נבדלת ומסתגרת.

     

     -יש לבטל לאלתר את מקצוע "תרבות יהודית ישראלית" כמקצוע נפרד בבתי הספר ולאפשר לבתי הספר לבנות תכנית לימודים אוטונומית, יצירתית ויזמית המשלבת את כל מקצועות הלימוד לנושאי חקר הומניסטים- מדעיים, לחמש שנים לפחות. תכנית שתאפשר בחירת מגוון טקסטים ותכנים מהיצירות היהודיות- ישראליות הפלורליסטיות מתוך מכלול יצירות אוניברסאליות מתרבויות שונות. יש להקפיד על הכשרה מתאימה של אנשי החינוך לפני שיוצאים בתכנית חדשה. בוודאי שלא לצאת עם תכנית חדשה לפני שמכשירים את אנשי החינוך להוביל תכנית כזו.

     

     -יש להקים צוות היגוי חינוכי של אנשי אקדמיה ובעלי תפקידים מתוך בתי הספר לגיבוש חזון ישראלי חדש במדינה יהודית- דמוקרטית, שיגדיר באופן ברור מהו דמות הבוגר הישראלי הראוי של מערכת החינוך. חזון שיגזור מתוכו את היעדים, המטרות ותכניות הלימוד בלי השפעה פוליטית של שר חינוך ממפלגה זו או אחרת. חזון שימנע שינוי והכנסת תכניות חדשות כל שנה או כל שנתיים, תכניות בזבזניות ברובן, המתבצעות במהירות,  בפיתוחים שנושאים ריח פוליטי.

     

     -יש לתגבר את המקצועות ההומניים והמדעיים, השפה התרבותית הנלמדת היא בעברית והיא יצירה יהודית- ישראלית לכשעצמה. יש לחזק ולתגבר את מקצוע האזרחות כמקצוע חובה מהחטיבה הצעירה ועד כיתה י"ב ולחזק את העקרונות והערכים הדמוקרטיים במדינת ישראל באמצעות לימוד, אקטיביזם ועשייה.

     

     -נדרש פיתוח על פדגוגי הומניסטי – מדעי כולל במשרד החינוך, מגילאי החטיבה הצעירה ועד י"ב, המציע טקסטים בעלי ערכים אוניברסאליים, המתאימים לכל תלמידי ישראל בלי הבדלי דת, מתוך בחירה וגישה שוויונית, פלורליסטית וסובלנית של טקסטים למגזרים השונים, למיעוטים ולכאלה שאין להם מעמד אזרחי מוכר.

     

     -הכנת תוכנית לימודים כוללת וארצית המכילה את דרישות סעיף שלוש+ הכנסת השפה הערבית כשפת חובה והכרת התרבות הערבית בשילוב טקסטים של שירה, ספרות, פתגמים ,מנהגים ומסורות,  כחלק מהתמודדות החברה היהודית- ישראלית עם שכנותיה והפלסטינאים החיים לצידה או בתוכה, כחלק מערכים יהודיים של סובלנות וכבוד לאחר ( גר, יתום ואלמנה, בעלי צרכים מיוחדים ועוד..) וכחלק מחיים משותפים עם המיעוטים שבתוכנו במדינת ישראל.

     

     -אם לשרי החינוך יש תקציבי ענק לרפורמות, אני מציעה הצעה שתרשום את שר/ת החינוך הבא/ה בדפי ההיסטוריה החינוכית של מדינת ישראל:  צמצמו את מספר הילדים בכיתות ל- 25 תלמידים, אתרו מחנכים בעלי השראה שיש להם תחושת שליחות,  תשקיעו בחינוך ערכי, משמעותי, סובלני ומכיל. מעשה זה יוביל ללמידה משמעותית באווירה רגועה ולהישגים מרשימים. אני בטוחה שהחברה העתידית שלנו תהיה הרבה פחות אלימה, יותר ערכית, יותר מצטיינת.

     

    -תפקיד המחנכים: יש לחזק את מעמדם וסמכותם של המחנכים. המחנך צריך להיתפס בראש וראשונה כמומחה ומקצוען בתחום הלימוד שלו, כסמכות חילונית, שמטרתה להכשיר את הלומדים והמתחנכים לחיים בחברה ובמדינה היהודית- דמוקרטית. המחנך כסמכות והשראה חילונית, יחשוף בפני הלומד מגוון אפשרויות לקיום דיאלוג עם תלמידים ממגזרים ואמונות אחרות, יעודד את התלמיד לחשיבה ביקורתית ויצירתית, יטפח ערכים של כבוד וסובלנות לטקסטים שכתבו אותם יוצרים מכל צדי המפה הפוליטית, תוך דיון משכיל ואמיתי, ללא חשש, באופן מכבד ופתוח.  אקטואליזציה של טקסטים מן המקורות היהודיים, תהווה רלוונטיות ללומדים הצעירים בכך שתאפשר הסקת מסקנות ותובנות ממצבו של העם היהודי בעבר ומורשתו, מתוך תפיסה חילונית ולא דתית. דיון  אקטואלי על יצירות העבר וההווה יעודד את התלמידים למעורבות בחיי החברה, להשתתפות פוליטית אזרחית בחיי המדינה, ליוזמות תרבותיות וחברתיות מתוך אחריות אזרחית שבאמצעותם ימשיכו את היצירה התרבותית- הישראלית הלכה למעשה.

     

     

    ביבליוגרפיה

     

     

    אחד העם, החינוך הלאומי, בתוך: כל כתבי אחד העם, ירושלים, תש"י, עמ' תי- תיד.

    בוזגלו, מ', אידיאולוגיות חינוכיות, נקודות המבט המזרחי, בתוך: ( עורכים) עירם, י', שקולניקוב, ש', כהן, י' ושכטר, א', צמתים, ערכים וחינוך בחברה הישראלית, ירושלים, 2001, עמ' 480- 521.

    הארץ, 24/6/2010 .

    הרטמן, ד', אושר ואחריות- על אפשרות ליצירת שפה רוחנית משותפת לחינוך יהודי, בתוך: (עורך) נחם, אילן, עין טובה, הקיבוץ המאוחד, תשנ"ט, עמ' 110- 113)

    כרמון, א', החינוך בישראל- סוגיות ובעיות, בתוך: ( עורכים) אקרמן, ו' וצוקר, ז', חינוך בחברה מתהווה, תל אביב וירושלים, תשמ"ב, עמ' 117- 185.

    ליבוביץ, י', יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ירושלים, 2005, עמ' 74- 84.

    פוקס, ש',  מדברים חזון, מכון מנדל, ירושלים, 2006.

    רוזנק, מ', צריך עיון, ירושלים, תשס"ג, עמ' 11- 29.

    שביד, א', הציונות שאחרי הציונות, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 149- 164.

    תכנית הלימודים החדשה " תרבות יהודית ישראלית ", אתר משרד החינוך: https://www.tarbuty.org.il/

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      זהבהחן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין