כותרות TheMarker >
    ';

    לכל בלוג יש שם?

    קורטוב מפה ומעט משם. קצת טיפים על שיטוטים בארץ וקצת על אמסטרדם. על המצלמה שלי ואולי גם קצת עלי. בלוג בלתי מוגדר ולא מכופתר

    0

    בת שמונה פחות 25 ימים

    3 תגובות   יום חמישי, 18/5/17, 21:26

    ''

     

    נולדתי באשדוד.

    אז זו הייתה עיר קטנה וכמעט כולם הכירו את כולם. בטח כל אלה שגרו ב"שיכון חברת חשמל". כך קראו לאותו מקבץ של בתים קטנים דו משפחתיים. מאוחר יותר הצטרפו הבתים ה"גבוהים" שקראו להם "קו לבן".

    ולבתים של קו לבן היו מקלטים.

    לדו משפחתיים של שיכון חברת החשמל – היה מקלט ציבורי בחורשת האשלים. זו שיורדת אל הים. יותר נכון זו שירדה אל הדיונות רוויות הרותם שירדו אל הים. היום, היום הם כבר לא שם.

    בשבועות האחרונים אני שומעת ברדיו אנשים מספרים זכרונות ממלחמת ששת הימים.

    החלטתי לספר את אלה שלי.

    כשפרצה המלחמה הייתי בת 8 שנים פחות 25 ימים. היינו אח, אם בהריון מתקדם ואב, שכבר היה במילואים זמן רב קודם לכן. ואולי זה לא היה זמן רב. אבל גם אז וגם היום, זו הייתה תחושתי.

    ואשדוד הייתה עיר נמל. ואשדוד הייתה ריקה מגברים. למעט המאד מבוגרים, כולם היו מגוייסים.

    אני זוכרת את אמא שלי, בטנה תפוחה, נותנת לנו נייר צלופן כחול ונייר דבק ויחד, כאילו אנחנו משחקים יחד באיזו יצירה משובחת, הדבקנו אותו על החלונות. בשתי שכבות...על חלון אחד אפילו שמנו שכבה שלישית, של נייר צלופן אדום – כי למרות שתמיד אהבתי כחול – ביקשתי לגוון. זה היה כיף. לא היה פחד. קישטנו את הבית כדי להפתיע את אבא.

    כחלק מהמשחקים שאמא שלי המציאה, היא למדה אותנו להתגלגל אל מתחת למיטות. היא הייתה משמיעה שריקה ואנחנו היינו צריכים להתגלגל מייד מתחת למיטות. וכששומעים רעש מוזר מייד לכבות את כל האורות. האפלה...

    לדו משפחתיים לא היה מקלט קרוב מספיק אז ...וכשהיו האזעקות, היינו כל כך מיומנים שתוך רגע קצרצר אחד, היינו מתחת למיטות ובין שתיהן, רבצה אמא אחת עם בטן גדולה ושרקה לנו נעימות.

    יום אחד, כשהיינו בחוץ עם הטרנזיסטור פתוח, אמי תלתה כביסה ופתאום הרדיו התחיל להשמיע קול חורק משונה. אמא שלי אמרה שכנראה שהרדיו מקולקל ושאולי כדאי שנכנס פנימה ונתאמן על להכנס מתחת למיטות.

    צליל האזעקה שמשמיע טרנזיסטור. אני זוכרת.

    אני לא אוהבת תות שדה. לא טעים לי. אבל אמא שלי הייתה מכינה גלידת תות שדה מדהימה. שדווקא אותה כן אהבתי. ואני זוכרת יום אחד שישבנו שלושתנו לאכול גלידה...והרדיו קרקר. מתחת למיטות, גלידה נמסה. גלידה מנסה שמחזירים לפריזר ...היו לה קוצים. אני לא אוהבת גלידת תות...

    רעש מוזר בשמים...לא אזעקה ולא שום דבר...מסוקים שמשתלשל מהם משהו...הרדאר שגנבו למצרים.

    מודיעים משהו ברדיו. לא בדיוק הבנתי מה, אבל אמא שלי ברחה למקלחת ושמעתי אותה מתייפחת. וניסיתי להבין מה קרה ובין יפחה אחת לזו שאחריה היא אמרה לי ש"הר הבית בידינו".  זו סיבה לבכות? היא אמרה לי שזה משמחה. ואני ניסיתי להבין מה כל כך משמח בהר הזה.

    משמרת שנייה. בזמן המלחמה לא למדנו בבית הספר הקבוע. "גאולים" שהיה ליד הבית. היינו הולכים לבית ספר רחוק יותר "עוזיאל" ולמדננו במשמרת השנייה. כלומר, אנחנו התחלנו את יום הלימודים שלנו, כשתלמידי עוזיאל סיימו את שלהם.

    המלחמה אולי נגמרה. אבל לא באמת. ואבא שלי לא שב עדין הביתה.

    שמועות ...שמועות ...שמועות...דר בסן נהרג (שמועה) זה נהרג וההוא נפצע...שמועות ורחש בחש..ויום אחד, כשאני חוזרת מבית הספר, רצה אלי שכנה (כן זוכרת את שמה טוב טוב) מחברת אותי ומתייפחת "יתומה מסכנה, מה יהיה עליך עכשיו. אבא שלך קיבל כדור בראש..." ניתקתי את עצמי מהחיבוק הדביק והמתייפח ורצתי הביתה.

    בבית הכל היה בסדר. אמא שלי גיהצה ושרקה. צעקתי על אמא שלי שאני לא מבינה איך היא יכולה לשרוק כשאבא שלי נהרג. היא הפסיקה לשרוק. ניסתה להרגיע אותי ואמרה שזה לא נכון. לא הצלחתי להאמין לה. ולא הצלחתי להירגע. אמא שלי התחילה לנהל שיחות על גבי שיחות. אל תשאלו אותי איך, כי אני לא יודעת, אבל היא הגיעה עד למפקד של אבא שלי בתעלה.

    הוא אמר לה שהכל בסדר והיא בקשה ממנו שישוחח איתי. אני זוכרת שיחה עם איש חביב. שלא האמנתי לאף מילה שלו. אבל הוא באמת היה חביב. ואז שאל מתי יש לי יום הולדת. אמרתי לו שב 30 ליוני, כשמסיימים את הלימודים אני אהיה בת שמונה. ואז, אחרי שתיקה קצרה הוא אמר לי:- אני מבטיח לך שליום ההולדת שלך אבא יהיה בבית.

    ערב לפני יום ההולדת שלי עמד בפתח הדלת איש מאובק וקוצני...עייף. אבא שלי.

    למעט אותו מפגש עם השכנה רוחמה (כן, זוכרת את שמה טוב מאד) לא פחדנו. ידענו שקורה משהו. אבל היינו ילדים.

    שנים רבות אחר כך כשפרצה מלחמת המפרץ, אני הייתי אמא. ואז ידעתי את הפחד הגדול ביותר שחוויתי אי פעם. וחשבתי על האמא, שהדביקה איתנו צלופן כחול ולמדה אותנו להתגלגל מתחת למיטות ולכבות את האורות. (ההתניה הזו, של כיבוי האורות לעת אזעקה – הפעילה אותי גם במלחמת המפרץ הראשונה). ופתאום להבין ולדעת, שגם היא פחדה מאד.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/5/17 18:19:
      העלת בי זיכרונות . גדלנו די כדי להבין עד כמה המלחמות מיותרות . ומה הוא המחיר הכבד שיש לשלם על כך . בחיי אדם , בפגיעות גוף , ובפגיעות נפש . נדרש שינוי תבניות חשיבה ומצוא דרכי נועם להסכמים בין מדינות .
        19/5/17 18:31:
      ילדים מתייחסים למלחמה, לאזעקות ולכל הקשור בכך, אחרת מאשר מבוגרים. זאת "מתנה" ראוייה הנופלת בחלקם. כאשר הם מתבגרים, הם מבינים מה עבר עליהם כילדים. אני מקווה בשמי ובשמך שלא נדע עוד מלחמות!
        18/5/17 22:13:
      * כן, זכרונות מהתקופה....לכולנו יש, חלקם אפילו למרות העצב והלחץ מעלים חיוך....

      ארכיון

      פרופיל

      mipkin1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין