כותרות TheMarker >
    ';

    תגובות (7)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      30/5/17 15:12:
    מעניין לקרוא, תודה רבה וחג שמח
      22/5/17 21:51:

    תודה. כפי שכבר אמרתי - אני סך הכל עשיתי העתק הדבק לדבריהם של חז"לינו. הדבר היחיד שהוספתי הוא את המספט המסיים.

     

    צטט: עמנב 2017-05-22 11:32:31

    אהבתי את העלילה ואת הדרך הבלתי-שגרתית בה קשרת קשר משפחתי בין דמויות דוד וגולית, שמעולם לא העליתי בדעתי שיש ביניהן קשר. כל טוב, עמוס.
      22/5/17 21:49:

    אני אמסור לחזלינו

     

    צטט: דוקטורלאה 2017-05-21 17:37:07

    תודה על העלילה המעניינת הזאת.
      22/5/17 21:48:

    אני מודה שהמפגש של ערפה ושמשון נשמע מוזר (כפי שהבאתי היא ממסכת סוטה יא). אבל אם זה מוזר - מה לגבי כך שגליית היה בנה של ערפה, ואילו דוד נינה שח רות. חישוב מהיר מראה שהפרש הגילאים בינהם צריך להיות בערך 50 שנה. (מה שאומר שדוד הביס סבא).

     

    אבל נדמה לי שבסיפורי התנ"ך (קל וחומר במדרשים) שאלת ההגיון (שלא לדבר על השאלה האם זה התרחש במציאות), היא שאלה משנית. השאלה המעניינת לטעמי מה ניתן להפיק מהסיפור.

    כאשר נזכרים בדברי דוד " אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהֹוָה" - עניין הגבורה הכוחנית נהיה אפילו יותר בולט.



    צטט: א ח א ב 2017-05-20 13:07:04

    תיזה מעניינת, הרפאים וגולית, יוצאי חלציו של שמשון וערפה. רק שסיפור רות ובועז דוד מתוארך לאחר תקופת שופטים. הייתכן כי ערפה ושמשון נפגשו ? מי יודע...
      22/5/17 11:32:
    אהבתי את העלילה ואת הדרך הבלתי-שגרתית בה קשרת קשר משפחתי בין דמויות דוד וגולית, שמעולם לא העליתי בדעתי שיש ביניהן קשר. כל טוב, עמוס.
      21/5/17 17:37:
    תודה על העלילה המעניינת הזאת.
      20/5/17 13:07:
    תיזה מעניינת, הרפאים וגולית, יוצאי חלציו של שמשון וערפה. רק שסיפור רות ובועז דוד מתוארך לאחר תקופת שופטים. הייתכן כי ערפה ושמשון נפגשו ? מי יודע...

    שבועות – כיצד הציל שמשון את עם ישראל

    7 תגובות   יום שישי , 19/5/17, 12:40

    חג השבועות נחשב גם לחג הקציר. זו אולי הסיבה שנהוג לקרוא בו במגילת רות. מגילה שסיפורה הרומנטי מתרחש בתפאורת ימי הקציר. ויכול להיות שהסיבה נעוצה דווקא ב"זרע" אחר: דוד. מלכינו שעל פי חז"ל נולד ומת בחג השבועות. כיאה לאישיות מכובדת, המקרא מפרט את אילן היוחסין של מלכינו. אלא שכאן מדובר באילן יוצא מהכלל. להבדיל מכל השושלות המפוארות, כאן הבסיס מתחיל דוקא באשה, ואם לא די בכך באשה עניה, ואם לא די בכך בגיורת, ואם לא די בכך באלמנה.

     

    דוד הוא הנין המובחר של רות המואביה ובעלה המכובד בועז. לרות, אלו היו נישואין שניים. מורשתו העיקרית של בעלה הראשון "מחלון", היא מותו שהותיר את רחמה פנוי להוליד את השושלת המפורסמת. לבעלה היה אח -"כיליון" בעל כישורים זהים. גם הוא הותיר אחריו אלמנה. אמם של שני המנוחים -”נעמי" היתה כבר אלמנה "ותיקה", כאשר שני בניה מתו. כך נוצר משולש אלמנות של האם ושתי כלותיה.

     

    זה הזמן לפרט מעט על מעמדה של האלמנה במקרא. מעמדה של האשה נקבע מראש להיות קניין. לכן גם בן זוגה זכה לכינוי "בעל". לכן (למעט יוצאות מהכלל) ההישג המפואר שאשה יכלה לקוות לו נקבע באיכות בעלה. כדי להשיג את ההישג המרשים הזה לאשה היו מעט נכסים. הראשון הוא השושלת, באין יחוס -כסף, באין כסף נעורים ובצד כל אלו אחד הנכסים שהוא סף כניסה למעגל מציאת בעל – הבתולין. לכן כמעט ודאי שעתידה של אשה ענייה ואלמנה צבוע בצבעים קודרים. כדי להקל במקצת את אומללותן של האלמנות (במידה והן צעירות), המציאו מחוקקינו טובי הלב את חוק הייבום: בן משפחה חייב לייבם את האלמנה ולהביא למנוח צאצאים (ומכאן גם לדאוג לשלומה).

     

    מצבן של שלושת האלמנות מסיפורנו לא היה מזהיר, אך מצבה של נעמי היה קשה מכולן. האלמנות הצעירות עוד יוכלו למצוא להן בעל חדש (גם אם לא בעל מוצלח, או להיות במעמד של אשה שניה). בגילה של נעמי כבר לא היה מי שיקח אותה. המעט שהיא יכלה לקוות לו הוא רחמים מבני משפחתה. כפולנית גאה, שחררה נעמי את כלותיה כדי שימצאו להן בעלים חדשים בעוד היא תשאר לה בעתיד החשוך לבדה. פעמיים סירבו הכלות לבקשה. בפעם השלישית ערפה (הכלה השנייה) נפרדה והמשיכה הלאה. רות נצמדה לנעמי להמשך הסיפור המוכר.

     

    זה הזמן לעשות פסק זמן מהמגילה, לטובת הגיבור המקראי שמשון. התואר "גיבור" נצמד לשמשון הרבה אחרי ימי המקרא. באותם ימים הוא הסתפק בתואר "נזיר". שלא כמו בימינו אלו הנזיר לא התנזר מהבלי העולם. שמשון אהב לאכול, לשתות לשכרה ויותר מהכל נשים – במיוחד נשים פלשתיות. הנזירות שלו התבטאה בכל שהוא סרב בכל תוקף להסתפר. הנזירות שלו הגיעה עם בשורה "הוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים י"ג).

     

    בימיו של שמשון אכן הפלשתים שולטים בארץ, אבל בני ישראל הנרפים כלל לא רוצים להוושע מהם. אפילו שמשון עצמו לא רואה בפלשתים בעיה קשה. בעובדה מכל בנות ישראל הנאוות הוא מתאהב דווקא בשלוש נשים פלשתיות, מה שמניב דפוס פעולה קבוע. שמשון מתאהב באשה פלשתית. האשה או חבריה הפלשתים מערימים על שמשון. בתגובה שמשון מתנקם והורג פלשתים. הפינאלה המפוארת היא סיפור האהבה השלישי שבמסגרתו הפלשתים תופסים אותו אוסרים אותו "בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים". (שופטים טז). לקינוח שמשון ממציא את "פיגוע ההתאבדות". הוא מפיל היכל על עצמו ועל שלושת אלפים מהאליטה הפלשתית. האם המעשה ההרואי הזה הוא תחילת הקץ של ההגמוניה הפלשתית בארץ? לפחות לא לפי התנ"ך. תחילת הקץ של ההגמוניה הפלשתית תחכה מספר דורות לקרב המפורסם בין דוד המלך לגולית הפלשתי.

     

    זה הזמן לחזור למגילת רות. נעמי ורות כבר עושות פעמיהן לארץ כנען. אבל מה עלה בגורלה של ערפה? המקרא לא התנדב לתת פרטים. למזלנו חז"לנו החליטו להכנס בעובדי הקורה. לצורך העניין הם חקרו במקרא ומצאו בו את אמם של הענקים הפלשתיים "הרפה". נרעשים מהגילוי הם שאלו את עצמם: האם ערפה המואביה שינתה את שמה והצטרפה לשבט הפלשתי? האם ערפה היא הרפה? אחרי מחקר מעמיק, ואיסוף יסודי של עדיות התקבלה התשובה המוסמכת: כן.

     

    כיצד נולדו למואביה הצנומה כאלו בנים נפילים? כאן נכנס גיבורנו שמשון לתמונה ועבודתו כטוחן בבית האסורים. הפועל טחינה מתקשר בדרך לטחינת גרגירים (במקרה זה עבודה סזיפית של טחינת חיטה). אבל לפועל טחינה יש משמעות נוספת בסלנג הגברי. בחברה הגברית נהוג היה לצייר את פעולת המין בין גבר לאשה כפעולה בין מנצל למנוצלת, בין כובש ונכבשת. בין שלל התארים הפלסטים הגרוטסקים שהוצמדו לפעולה שהגבר עושה לאישה (להבקיע, לנענע...) הוצמד גם הפועל לטחון. מתברר שהמונח המזלזל הזה לא צמח בימינו אנו. על פי חז"לינו זו בדיוק משמעות עבודת הטחינה של שמשון בבית האסורים. הפלשתים שהוקסמו כל כך מחוסנו הגברי של זרעו ביקשו גם לעצמם ילדים חסונים כאלו. או אז הם שלחו את נשותיהם לעמוד בתור לבית האסורים של שמשון כדי להפיק ממנו את הזרע המיוחל (מסכת סוטה י-א). אחת מאותן נשים שעמדו בתור, היא מיודעתנו ערפה. המהדרין מבין חז"לינו עוד המשיכו את התסריט הכחול כדי לציין שהשם ערפה\ הרפה מעיד על כמויות הטחינה שהגברים ביצעו בה.

     

    אם הדברים עדיין לא מספיק מוזרים, מגיע הטויסט האחרון בסיפור. אחד מבניה הנפילים של הרפה, הוא לא אחר מאשר הר האדם "גוליית”. חובבי הטלנובלה יכולים להוציא אוויר בתדהמה. דוד וגוליית היו קרובי משפחה. אבל הסיבוך המשפחתי הוא רק פיקנטריה. כאמור הקרב המיתולוגי בין דוד לגוליית מסמל את אותה נבואה עתיקה שניתנה לשמשון: שהוא יחל את ישועתו של ישראל מידי הפלשתים. וכאן מגיעה הלקח האירוני. לא עצמתו הגופנית של שמשון היא שעזרה לעמנו להיחלץ מהשליטה הפלשתית, ההפך הוא הנכון. האמונה הפלשתית ב"מודל של שמשון" -- בגודל, בכוח, באימה כמקור לעצמה, היא שהביאה לחורבנם. שווה שנזכר בדרך ההצלה של שמשון, בכל פעם שאנחנו מאמצים את אותה אמונה פלשתית.

    דרג את התוכן:

      בניחותא

      בעיקר על המובן מאליו - כל כך מובן עד שכמעט שוכחים שהוא קיים.

      פרופיל

      עצבן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגובות אחרונות