כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    ספליט - סיפור קצר

    1 תגובות   יום שבת, 20/5/17, 08:40

    החושך פסק, בתחילה לא שם לב לכך ותודעתו המשיכה להתעלם, אך ככל שקרן האור המזוויעה המשיכה לטלטל את תרדמתו משהו בו נשבר. רעב, קרקרה הבטן והרעידה את הכוך הקטן אליו נדחף ונסגר לפני אלפי שנים. גפיו המאובנים לא יכלו לזוז אך תודעתו התעוררה אט אט, מתעוררת מחלום בן למעלה ממאה שנה ממנו לא יכל שלא להיפרד. הוא ניסה לפתוח את עיניו אך כמו כל שאר החלקים בגופו גם הן היו מאובנות ונוקשות וסירבו להישמע למוחו המתעורר.


    "יופי, הוא ישן, שפוך עליו את המלט" נזכר במילים האחרונות ששמע לפני שקברו אותו וניסה להבין אם היה משהו שהיה יכול לעשות אחרת חוץ מלרצות להרוג את כולם. "אתה יודע מה היית יכול לעשות", שמע עצמו שוב מדבר, "היית יכול להחביא באחד מכיסי הגלימות שאתה כל כך אוהב ללבוש איזו חיה, מתה או חיה אין זה משנה, ואחרי שהיו חושבים שנפטרו ממך היית שואב ממנה כוחות ויוצא לנקום. למה הורדת מגננות?".


    אני לא אשם, זעק לעצמו, שלא יאשימו אותו סתם.


    "אבל אתה כן, טעות מספר אחת הייתה שאכלת את הזונה המסוממת. מספר שתיים שלא הרגשת שמתכננים עליך והשלישית שנתת להם לדחוף אותך לתוך הכוך הזה שתירקב בו עד המוות"


    אי אפשר להרוג אותי, אני אלמוות


    "אבל כן אפשר להיפטר ממך. אתה יודע כמה שנים אנחנו כבר פה?"


    חם, חשב בעודו מנסה להבין מאיפה מגיעה קרן האור המציקה ומדוע אינה עוזבת אותו בשקט


    כמה עשרות שנים, בקרוב ישחררו אותנו. זה סתם עונש, הטיפשים שוכחים


    "חחחחחחחחחחחחח" צחק לעצמו בקול גדול, "אתה באמת חושב שהם שוכחים. השם שלך בטח ידוע בכל בית, שכונה וכפר. אני לא מאמין שמישהו יודע איפה אתה קבור. אף אחד לא יגיע, אף אחד אף פעם לא בא"


    מישהו יגיע, מישהו יבוא, משהו יקרה


    "כלום לא יקרה, עד קץ הימים נישאר פה"


    משהו יקרה


    רעב, חם


    "זה לא יעזור לך, אתה שנים בתוך הקבר הסגור הזה מדמיין איך משהו יציל אותך או לפחות איך תצליח בעצמך למצוא דרך לברוח אבל כלום לא קורה. לא נמאס כבר? למה היית חייב להרוג כל כך הרבה אנשים?"


    הגיע להם, אוכל


    רעב, אוכל


    "אבל לא כולם היו אוכל, היו לך ילדים משלך, חברים משלך, אישה משלך"


    אוכל, אוכל, כולם אוכל


    רעב, חם, רותח


    גם הילדים, גם האישה, גם החברים. כל האנשים אוכל. הבטן רעבה


    "אתה אכלת כמעט את כולם, שמו אותך כאן כי אתה ושכמותך טבחתם ברוב העולם, לא נשארו כמעט בני אדם אז כדי להינצל שמו אותך כאן"


    למה חם כל כך, נשרף


     "אכלת את אשתך, את הילדה שלך, את אמא שלך גם. אפילו לא טרחת להפוך אותם שלפחות ימשיכו לחיות כמוך, פשוט אכלת אותם עד שלא השארת מהם שום דבר, גם הקליפה שלהם התפוררה עם הרוח דקות אחרי שסיימת איתם. פעם היה לך לב, מה קרה לו?"


    אכלתי אותו, היה טעים הלב


    היה טעים הלב


    "יופי, הוא ישן, שפוך עליו את המלט". אל תשפכו את המלט, אל תכלאו אותי פה, אני מבטיח להשאיר לפחות חלק מכם בחיים. אל תשפכו את המלט, אל תעצרו אותי פה, אל תהרגו אותי פה

    אני אלמוות. חם, רעב


    "בהתחלה חשבת שתהיה פחות רעב, אתה זוכר? איזה טעם יש לאוכל? אתה זוכר?"


    טעם של דם, טעם של דם אדום ומר. שתיתי אותו, שתיתי אותן, שתיתי אותה


    דם


    "אתה מצטער שאתה מי שאתה"


    אני חי


    דם


    "זה לא נקרא חיים, אתה כלוא כבר אלפי שנים בתוך כוך קבורה עטוף באותו הבטון שקברו אותך בתוכו. אלו לא חיים. אף אחד לא יודע מי אתה בכלל"


    אני הכול


    אני הכול

     

    "אתה היית הכול, היום אף אחד לא יודע מי אתה בכלל"


    חם, אור, הבטון נשבר, אני מרגיש אותו נשבר


    חופש


    "אבל הגוף עוד מאובן, אתה עוד מאובן, אין פה שום אוכל שיחזיר אותך לעצמך"


    שמרתי


    "אלפי שנים שמרת?"


    ידעתי שזה יגיע


    "שמה יגיע? למה אתה לא ברור. אל תשפוך את המלט, אל תשאיר את המלט, אל תאכל את המלט. אתה חושב שיום אחד תצליח לדבר ברור יותר, שתצליח להסביר לי מה אתה רוצה ממני?", שאל אותו עצמו, נרעש וכבר כועס, לא מבין למה אינו מקבל הסבר ברור יותר. לפתע חש יד מונחת על צווארו, לוחצת ולוחצת על צווארו, חונקת אותו, חונקת אותי. "מה אתה עושה? למה אני?"


    אין אחר מלבדך


    אוכל, כח, חום


    "אתה לא יכול להרוג אותי, אני אתה", אך הלחיצות על גרונו המשיכו, לוחצות חזק יותר וחזק יותר וגוזלות ממנו את חייו. "אנחנו לא יכולים למות, שכחת?"


    אני אני, אתה לא אני


    אוכל, חום, כוח


    "אתה לא יכול להרוג אותי"


    אני כן


    הוא כן


    אך החנק המשיך, לוחץ על גרונו חזק יותר ויותר. הבטון מסביב לגופה המאובנת המשיך להתפורר, חונק אותה ואת שכמותה ואת נפשה ורגשותיה, מחליא אותה ומעיר אותה בבת אחת. גוזל את נשימתה האחרונה שכבר לפני למעלה מאלפי שנים הפסיקה באמת להתקיים. האור חדר מבעד לגלגלי העיניים המאובנים, מכריח אותן להיפתח בבת אחת, בשיא הכח שעוד נותר.


    הגעתי


    הגעת


    "הגענו"


    זה באמת הסוף?


    "כן, נראה ככה. כבר דיברנו על זה, דמיינו את זה, אפילו בעצמך סיפרת לי שהיום הזה יגיע, שלכל דבר יש סוף"


    בלי אוכל


    בלי אוכל


    "כנראה שבלי"


    חם


    "וימשיך להיות חם. מצאנו איך למות סוף סוף"


    "יופי, הוא ישן, שפוך עליו את המלט. עד סוף העולם הוא יישאר לחשוב על מה שעשה"


    אל תשפוך את המלט


    "אל תשפוך את המלט"


    שפוך את המלט

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/6/17 22:47:
      אל תשפוך המלט...."אל תשלח ידך לנער"..

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין