אני אוהד של קבוצת מנצ'סטר יונייטד מאז שכמעט כל שחקניה נהרגו בתאונת מטוס. זה היה מזמן, הרבה מאד זמן, עשרות רבות של שנים בנחיתה בשדה התעופה של העיר מינכן בגרמניה. אני אוהד כדורגל מילדות ובמיוחד כדורגל אנגלי, מאז שעמדתי על דעתי. אני אוהב גם כדורגל ספרדי ואיטלקי. גיבשתי דעה, שעד אתמול חשבתי שהיא מושכלת, על מאמני כדורגל. אהדתי כמה מהם אבל שנאתי ממש שנאה קשה את ז'וזה מוריניו: מאמן מיוחד שלדעתי הכניס אלימות כתנאי להצלחת הקבוצה שהוא מאמן. אני שונא אלימות ובמיוחד בספורט. כאשר מוריניו הגיע אל ריאל מדריד הספרדית שמתי לב במיוחד על שחקן שנשא על גבו את המספר 12 - שחקן ששמו מרצ'לו. הוא הפך לפתע לאלים במיוחד, צובר כרטיסים צהובים וגם לא מעט אדומים. אז הגעתי למסקנה שמוריניו מורה לשחקניו לשחק משחק אלים.

השנה לדאבוני מוריניו החל לאמן את מנצ'סטר יונייטד. הוא החל "ברגל שמאל" והקבוצה החלה להידרדר למשחק בינוני ואט אט הפכה לקבוצה של אמצע הטבלה. אבל הופתעתי למצוא בלבי אהדה כלפי ז'וזה מוריניו. ראיתי על פניו סבל בכל משחק. ואני מודע לכך שהפורטוגזים הם עם עצוב מטבעם: שתי דוגמאות - הזמרת עמליה רודריגז והסופר-משורר פרננדו פסואה. אבל להפתעתי הרבה לא ראיתי בקבוצה שום שחקן משחק באלימות כלפי היריבים.

למדתי על עצמי דבר שלא חשבתי עליו מעולם. האהבה והשנאה אצלי עוברות אך ורק דרך הלב, אף פעם לא לא דרך השכל. נדהמתי כשלתובנה הזאת הביא אותי ז'וזה מוריניו. זה קרה אמש כאשר מנצ'סטר יונייטד זכתה בגביע האירופי במשחק הגמר נגד קבוצת אייקס. וראיתי את ז'וזה מוריניו בפעם הראשונה מחייך, לא צוחק - לא צריך להגזים - רק מחייך.