העיניים הרעבות נועצות בי מבטם...

דודי

אמיתי וכואב, מסכים עם כל מילה. אבל,

אם ישאלו אותנו מה נעשה כאשר נלך ברחוב ונראה חתיכת נייר שמישהו השליך, מה נעשה? חלקנו ירימו וישליכו לפח. כל הכבוד, מודעות לאיכות הסביבה. עכשיו נסה ללכת עשרים מטרים ברחוב עירוני תוך איסוף אשפה, מתי תגיע ליעדך?

אנחנו עוזרים לנזקק בעיקר כדי להשתיק את המצפון של עצמנו ולא כי ממש הזזנו משהו. אבל זה בסופו של דבר מה שעושה אותנו בני אדם.

מוצדק או לא מוצדק.......לכאן או לשם.....לטובתו או לא......

אדם שפושט ידו - יש לתת לו.

בפעם האחרונה שבא אלי קבצן וביקש כסף לאוכל הלכתי וקניתי לו מנה פלאפל. חזרתי אחרי שעתיים לאותו מקום, עדיין המנה פלאפל הייתה לידו והוא המשיך לקבץ נדבות... לא יודע....

 קר שם בחוץ.

אך לעתים.... אני מרגיש שקר.

גם כאן בפנים.

יש רגעים שאינני משוכנע כי האנרגיות הממלאות אותו קבצן, אינם שלי.

או לפחות האם יכלנו אי- כך, לחלוק אותן יחדיו?

בחוץ כבר פחות קר, אבל הכתיבה שלך עושה צמרמורת.

מרגש. תודה  :)

בעולם שלנו, חמלה זה מצרך די נדיר.

מאוד נוגעת הכתיבה שלך.

*

כמה שזה נכון לצערי קל לנו ליתעלם להיות ככה חושים לסבל של אחרים תמיד בגלל מחשבות  של אולי או יכך את הכסף לסמים או לסיגריות מנעות מאיתנו לתת שקל לעזור הבהת את זה ממבט אחר זה יפה תודה

הנה הצעה..

 בכל פעם שרואים קבצן בצומת, אוספים את הכמה שקלים שהתכוונתם לתת ואת הכסף שמצטבר אפשר לתרום לעמותות שמקימות בתי מחסה למחוסרי דיור או מטפלות בבעלי חיים עזובים..

עצוב מאד שיש אנשים שחיים ככה...רק שאלה שקפאו מקור ברחוב, עם כל הצער שבדבר, רצו לפנות אותם למחסה והם סרבו להתפנות....יש קבוצות של אנשים טובים מתנדבים שהיו מגיעים בשעות הערב ומשכנעים חסרי בית להתפנות למחסה והם לא רוצים...אז אם זו מחלת נפש אז אולי הפתרון הוא באשפוז כפוי...

בקשר למקבצי הנדבות..יש לי בעייה למשל עם אלה שעומדים בצמתים..וזה לא חשוב שאנחנו יודעים שהם עובדים בשביל המאפיה...בכל זאת הם מסכנים אבל  אני פוחדת לפתוח את החלון..פשוט פוחדת.

אני נותנת לאלה שמנגנים ברחוב.....אפילו עם חיוך אני נותנת. 

אני כל כך שמחה שכתבת את הפוסט הזה וכל כך מתוסכלת שיש בכלל נושא כתיבה שכזה...

http://cafe.themarker.com/view.php?t=288247