כותרות TheMarker >
    ';

    "הפרדת רשויות" במערכת החינוך

    2 תגובות   יום שלישי, 30/5/17, 07:01

    באוניברסיטת תל-אביב התקיים ערב חג השבועות כנס חינוכי ייחודי: "גבולות השיח בכיתה". הדוברים הציגו בהרחבה את מצוקת בתי הספר נוכח המסר המאיים שמגיע ממשרד החינוך, והמכוון אל מי שיחרוג מכללי ה"פטריוטיזם הלאומי" הנדרש על ידי השלטונות. עד כדי כך, אמר בכנס נחום בלס, שמורים ומנהלים כבר אינם זקוקים לפיקוח חיצוני; הם מצנזרים את עצמם. מורים ומנהלים מפחדים לדבר – ולהסתבך.


    חלקו הראשון של הכנס (בו לקחתי חלק) היה גדוש כאמור בביטויי מצוקה קשים כלפי סתימת-הפיות הגוברת. אני סבור שהיום כבר אין מקום לכך, שביטויי מצוקה יהיו מוטיב מוביל אצל אלה המבקשים להרחיב את חופש הדיבור בכיתות. אין אפשרות לצפות, שלאחר חמישים שנות כיבוש של עם אחר – בייחודית שאין דומה לה בכל הגלובוס – נימצא במקום אחר, דמוקרטי לתפארת. הדיכוי המתמשך מעלה מן האוב כוחות חשוכים שמכורים לכוח, והופכים בהדרגה לקול הישראלי השליט. עדות לכך היא העובדה, שנפתלי בנט, הקוטב הלאומני הקיצוני בפוליטיקה הישראלית, הגיע להיות שר חינוך. בנט אינו יכול לחנך לדמוקרטיה; הוא חייב להציג כל העת את הדיכוי ומלחמת-הנצח כיעדים נכונים של החברה הישראלית היהודית. ראש הממשלה לא היה אמור למנות את הקוטב הקיצוני הזה לכהן בחינוך, אבל בנימין נתניהו עצמו הוא-הוא שמוביל את ישראל אל אבדן הדמוקרטיה, כך שאין להתפלא על המינוי של שר החינוך, של שרת התרבות, של שרת המשפטים ושל דומיהם.


    הגורמים המבקשים לחזק את אווירת הדמוקרטיה בבית הספר אינם יכולים להיתקע ב"אזור הנוחות" של ביטויי מצוקה; עליהם לפעול. כאשר משרד החינוך חונק את חופש הדעה, יש להתכוון ברצינות להפריד ככל הניתן את בתי הספר מהשפעתו המזיקה. איך עושים זאת? זה לא עניין פשוט כלל ועיקר, אבל אפשרי. אני רוצה להציע כאן שתי דרכים, אף שיש ודאי נוספות: ביטול תעודת הבגרות הקיימת, ופיתוח כישורי חשיבה מסדר גבוה.


    בני אדם ככלל מגיעים אל המיטב שבהם, כאשר מאפשרים להם מרחב אוטונומי, מרחב בו יש להם אפשרויות בחירה, שמשמעותה חוויה של יצירה, ולקיחת אחריות אישית. עקרון זה חל גם על עובדי מערכת החינוך ותלמידיה, שהיום מידת עצמאותם אצלנו מוגבלת מאד. בספרו "לומדים מפינלנד" חוזר פאסי סאלברג שוב ושוב על חשיבותה הקריטית של האוטונומיה בעבודה החינוכית, מאחר והיא יוצרת את הבסיס למימושם האישי המרבי של עובדי המערכת ובונָה את האמון שבין כל בעלי העניין בחינוך.


    מערכת החינוך הישראלית מאופיינת, אני מדגיש, בריכוזיות-יתר ושליטה נוקשה על בתי הספר. זו מתבצעת באמצעות מבחנים סטנדרטיים, לאומיים ובינלאומיים, מקצועות לימוד רבים ופיקוח – המחייבים את מוסדות החינוך "להתיישר" לפי דרישות חיצוניות. הגורם הכובל המרכזי זו תעודת הבגרות, שהבחינות להשגתה – מלבד שהן יוצרות פערים חברתיים גדולים מאין כמותם בעולם המפותח – גם מסיטות את תשומת הלב מפדגוגיה אל שינון צייתני. שינוי היחסים ל-70% הערכות של בית ספר ב"תעודת הסיום", לעומת 30% ציוני ארבע בחינות ארציות בלבד – עברית/ערבית, אנגלית, מתמטיקה שימושית ואזרחות לקראת קבלת תעודת הזהות בכיתה י' – יותירו לבתי הספר את המרחב הדרוש לעסוק בחינוך-לשמו. ככל שעובר הזמן ואנחנו נכנסים עמוק לתוככי המאה ה-21, בולט יותר חוסר התאמתה של השיטה הבגרותית הקיימת לצרכים. הגיע הזמן לשנות.


    דרך נוספת לביצוע הניתוק החיוני בין בתי הספר למשרד החינוך היא כניסה מאסיבית, בכל הגילאים, לתרגול אינטליגנטי של חשיבה שאכנה "גבוהה". ישנן חשיבות גבוהות שונות, אבל אני מבקש להתמקד במיוחד באחת מרכזית: שאילת שאלות. התמחות של מורים ותלמידים דווקא בשאלות, היא הגיונית: שאלות הן מרכיב קבוע וידוע בפרקטיקת ההוראה, וכאשר הן נשאלות נכון הן מובילות להבנה, לחשיבה ביקורתית ולעשיית התלמיד ללומד עצמאי. מורים (תחילה) ותלמידים (בעקבותיהם), שילמדו לשאול שאלות קשות ואף מתריסות לעיתים, יהיו ביקורתיים כלפי מעשיה של מדינתם ויחששו פחות. מי ששואל שאלות טובות במגמה לחשוב עליהן לעומקן ובמגמה להפוך את בית הספר ל"שואל", קשה יותר לאיים עליו. השאלות הטובות הן נשק, כפי שביקש ברטולד ברכט להראות בשירו "שאלותיו של פועל תוך כדי קריאה": מי בנה את נוא-אמון עם שבעת שעריה? בספרים נכתבו שמות מלכים; כלום המלכים עמסו את משא האבנים? וגו'.


     מארגני הכנס, ובראשם פרופ' עמי וולנסקי, עשו מהלך חשוב והם ראויים לשבחים על הצפת הנושא הקריטי הזה למערכת החינוך. חלקו הראשון של הכנס, בו נכחתי, היה מעניין ורלוונטי. עם זאת, תהליכי שינוי במערכת החינוך ו"גבולות השיח בכיתה" לא יוגדרו מחדש – באופן שישררו פחות פחד ויותר אמון – בעקבות כנסים ומאמרים (כולל זה שלי). ציבור רחב ככל שיותר; העוסקים בפועל במלאכת החינוך ומבקשים לבטא בה נאורות; הורים שלא מסתפקים בציונים מספריים כתוצר ההשכלה של ילדיהם; ארגוני המורים; וכל מי שהחינוך יקר ללבו – צריכים לתבוע שינוי פדגוגי מהותי, שתוצאות הכיבוש אינן הגורם הבלעדי שמעצב את אופיו וערכיו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/5/17 12:57:
      לאה, אני מסכים עם דברייך, לכן אני סבור שצריך לנתק ככל האפשר בין המשרד לבין בתי הספר ולאפשר להם הרבה עצמאות. איני רואה שינוי שלטוני לנגד עיני בטווח הנראה לעין. אבל היום יש לברך בחג שמח ובתקווה. כל טוב.
        31/5/17 12:12:
      היום- חג השבועות. בחג, אנו אמורים להיות שמחים ומאושרים. דבריך, שלרובם אני מסכימה, מעוררים חשיבה מעמיקה, אבל גם תוגה ועצב. האם אירגון המורים, או מורים שיתארגנו עתה, יוכלו לשנות מדיניות ממשלתית, שלא הצליחו להזיזה בבחירות? חייבים להבין כי מירב הציבור נוטה ימינה. קשה לקבל זאת, אבל העובדות חוזרות על עצמן פעמים אחדות. אני מאמינה כי עד שלא יהיה שינוי בשלטון לא יחול שינוי בענייני החינוך לסוגיו ולפרטיו.

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין