כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    אין עלילה - סיפור קצר

    0 תגובות   יום רביעי, 31/5/17, 10:30

    למרות שהיו כמעט ארבעים ושבע מעלות בחוץ החליט רוני העייף לצאת מביתו בשעה שתיים בצהריים ללא קרם הגנה וללא כובע, כשהגיע לתחנה הספיק לבקש מים והתעלף, הבועיות הקטנות על פרצופו התפוצצו והעלו חשד אצל הנוכחים במקום שמא עלולה לפרוץ מגיפה ולכן החליטו לפנות אותו כמה שיותר מהר. כשהתעורר מצא עצמו במיטה לבנה עם חלון המשקיף למכתש שהיה ים רק לפני שנים ספורות, זרועו המחוברת לאינפוזיה הכחולה כאבה מאוד אז הוא החליט לקחת על עצמו את הסיכון ותלש את הצינורית הדקה ופצע עצמו קלות, כדי להקל הוציא מתוך המגירה העגולה הצמודה למיטתו פלסטר זעיר מכוסה בבד וכשהניח אותו על עורו הקרוע בקעו ממנו עשרות מחושים קטנים שהחלו לבצע את עבודתם להחזיר כל פיסת חיים לקדמותה. משהו בו נרגע, גם הפעם לא יצטרך להסביר לבעלת הבית שלו איך נפצע.


    פעם, כשרק נולד, הוריו טעו בדרכם לחופשה, וכדי להציל אותו היו צריכים להקריב את עצמם לאלוהי הדרך, מין מסורת מטופשת שבני הגאיות המציאו לעצמם. רוני כבר ידע לזחול באותה עת אז הוריו חיפשו את אחד הבורות שבכביש ופשוט קפצו לתוכם, ראש קדימה. רק לאחר שאמו קפצה נזכרה ששכחה לחבק אותו לפרידה אך היה כבר מאוחר מדי בשבילה, אחת המפלצות ששכנה בתוך הבור חיבקה אותה בעזרת ציפורניה וסירבה להיפרד. הוא עלה על אחד מהרכבים האקראיים שעברו בסביבה וביקש שיקחו אותו לעבר העיר הגדולה, שם הוציא את אחד מכרטיסי הכסף המוזהבים של אביו שקיבל בירושה ושכר לעצמו דירה עם מטפלת צמודה, כלב סגלגל וכרטיס לבופה ממש מתחת לדירה בו יכל לאכול כמה שירצה לאורך כל שעות היממה. הדבר היחיד שהוא לא לקח בחשבון שלאורך כל היום הוא יצטרך להאזין ל'התקווה', מין הנחיה ממשלתית שכזו שבה כל בית עסק בארץ צריך להשמיע את ההמנון בכל שעה עגולה אחרת הוא ייסגר.


    המטפלת שלו הוצאה להורג כשהיה רק בן חמש, הוא התחזה לאישה מבוגרת והתקשר למשטרה להלשין עליה שהיא אוכלת בשר, לא עברו יותר משעתיים מעת שנעצרה ועד שפסק הדין שלח אותה לבחור בין טביעה בכלוב של כרישים צמאי דם לבין ריצה ערומה במחלקת האריות שבספארי מרוחה בפגרי סמורים. הוא לא הרגיש אשם על המוות שלה, בכל זאת היא רצתה לקבוע לו סדר יום שלא כל כך התאים לו. את המשך חייו העביר ספון בביתו, חי על משלוחים ועל קצבה מביטוח לאומי, המדינה דואגת ליתומים שלה.

     

    כשהיה בן שבע אחד השכנים דפק על הדלת כדי לשאול מעט חלב וכשגילה שאין אף מבוגר אחראי במקום התקשר לאחת מתוכניות הראיונות הכי פחות נצפות בטלוויזיה על מנת לספר להם על הילד שמגדל עצמו לבדו מגיל קטן על חשבון המדינה, אך התחקירנית בתוכנית חשדה בו שהוא ממציא סיפורים על מנת לזכות בפרסום והתקשרה ללשכת הפרסום הממשלתית על מנת לבדוק אם הם צריכים עובדים חדשים כי היא חושבת שיש לה מישהו שיכול להמציא סיפורים שיכול להתאים להם. אך אין זה מתפקידנו לספר על השכן אלא על רוני העייף ולכן נמקד את התרכזותנו בו ובו בלבד, רוני העייף קיבל את כינוי בעיקר בגלל שבגיל שמונה התחיל ללמוד בבית הספר ותמיד היה נרדם עוד לפני שהמורה הייתה מקריאה את שמו, אמנם להיות עם השם רוני והאות ר' המתגלגלת על הלשון ממש אי שם בסוף הקראת השמות נתן לו מספיק לגיטימציה להתעייף עד שיקראו לו בשמו אך לאורך השנים מספר התלמידים בכל כיתה ירד וירד עם השנים על מנת לתעל מספיק תשומת לב לכל תלמיד ותלמיד עד למספר הקסום שמונה, ורוני לא נאלץ להמתין כל כך הרבה זמן עד שיקראו לו אך עדיין היה נרדם. חבריו לכיתה, א' החשווני וב' הבוגדני, לא אמרו לו זאת אך היו צוחקים עליו מאחורי גבו שאין שום סיבה שילדים בגילם יהיו כל כך עייפים, אך אף אחד לא ידע שרוני העייף חי לבדו בדירה ענקית על חשבון משלם המיסים, הוא היה הולך לישון עם הטלוויזיה דולקת בשעות לא שעות, ונרדם רק לפנות בוקר, שעות אחרי שרובם היו הולכים לישון.


    אם היה דבר אחד שאפיין את רוב ימיו של רוני העייף היה המוזיקה, היא פשוט ליוותה אותו לאורך רוב שעות היממה, מנגנת לו כשהכין לעצמו אמבטיות ומלווה אותו כשלא הצליח להירדם לשעת צהריים קלה. הוא אף פעם לא הכין שיעורי בית, אף פעם לא ראה בכך צורך, פעם שכר לעצמו יועץ סתרים שלחש על אוזנו למרות שהיו לבדם בבית הגדול והאפור שאמר לו שאם הוא רוצה לשרוד בחיי הלימודים שלו בלי שילשינו עליו לרשויות שאין מי שבאמת אחראי עליו אז הוא צריך לדאוג שתמיד יהיו שיעורי בית בהיכן ושבמידת הצורך שיהיה מי שיענה לטלפון בבית בתור ההורים שלו, שלא לדבר על ימי הורים. אז הוא החליט להקים חברה בע"מ שעונה לטלפונים בשמם של אחרים ומשם עשה את הממון שליווה אותו בעשור לאחר מכן, עד גיל תשע עשרה ישב רגל על רגל ולא עשה דבר, רק נח, בכל זאת הוא היה אדם עייף.


    לבסוף, אחרי שנים בהם לא ראה אור יום, ולמרות ששמע את הנחיות הרשויות שאסור לצאת מהבית בשעות מסוימות החליט לאזור אומץ ולצאת, ושיסתיים איך שיסתיים.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין