כותרות TheMarker >
    ';

    על ימין ועל שמאל

    כל מה שמעניין אותי, מרגיז אותי ולפעמים גם מה שקרה לי

    סרט מוסר

    1 תגובות   יום רביעי, 5/3/08, 12:59

    לא קראתי בשעתו את הספר "רודף העפיפונים", אבל בשבוע שעבר ראיתי את הסרט, והתרגשתי כמו שמזמן כבר לא התרגשתי מסרט. למי שלא מכיר את העלילה, הנה תמצית שלה: שני חברים באפגניסטן של סוף שנות השבעים: אמיר, בן לאב עשיר המשתייך לרוב הפשטוני, וחסן, בנו של משרת המשפחה, המשתייך למיעוט ההזארי הנרדף. אירוע טראומטי קורע ביניהם: אמיר עד לאונס של חברו בידי חבורת נערים כוחניים המתנכלים לו בגלל נאמנותו לאמיר, והוא אינו נוקף אצבע כדי לעזור לחברו הנאמן. רק שנים אחר-כך, כשחסן כבר מת ואמיר עצמו כבר חי שנים רבות בארה"ב, יש לו הזדמנות לתקן את המעוות, בכך שיציל את בנו של חסן, שהוריו מתו והוא נמצא בבית יתומים אכזרי באפגניסטן. הפעם עומד אמיר במטלה המוסרית ומסכן את חייו כדי להציל את בן חבירו.

       ברובד אחד, יש בסרט הזה הצבת מראת נוקבת על המתח שבין התרבות המערבית והמוסלמית, במיוחד זו של קנאי האסלאם. לאנשים כמוני יש לא פעם ביקורת נוקבת על התרבות המערבית - השטחיות, החברה הצרכנית, רדיפת הכסף, הפערים החברתיים. אבל סרט כזה, ובמיוחד סצינת הסקילה של זוג נואפים, נותן לכולנו תזכורת עד כמה אנחנו בני מזל להשתייך לחברה המערבית , שעם כל בעיותיה יש בה חופש. כמובן שגם בחברה המערבית יש נערים אלימים כמו בסרט, אבל לפחות כמעט שאין בה אלימות מימסדית ואנשים לא נרדפים בה באלימות בגלל זהותם השבטית או מעשיהם המיניים.

     אבל ברובד עמוק יותר, עיקר התרגשותי מן הסרט נבעה מן המשמעות האנושית -אוניברסלית שלו, ומן העובדה שמזמן כבר לא ראיתי בקולנוע סרט בעל עוצמה מוסרית כזו, ממש כמו ספרי המוסר היהודיים של הדורות הקודמים. בעולם הפוסט-מודרני של ימינו, היצירות אמורות לנתח ולא לשפוט, ולא להציב מראה מוסרית חזקה כל-כך מול פנינו. ואילו כאן, למרות שאין לסרט "מסר" דידקטי האומר: תעשו כך ולא אחרת, יש בו בכל אופן הצבת מראה נוקבת של אבחנה בין מי שמוכנים להתייצב מול הרוע גם במחיר סיכון עצמי (חסן עצמו, כמו גם אביו של אמיר) לבין הפחדנים, המעדיפים להפנות כתף לאחריות המוטלת עליהם לטובת הצלתם העצמית. הסרט מדבר על מבחן הנאמנות לחבר, אבל ברובד עמוק וכולל יותר ניתן לראות בו תביעה לנאמנות פנימית עמוקה בכל תחומי החיים - בראש וראשונה נאמנות לעצמך, לערכיך ולזהותך, מול כל הסיכונים העומדים בפני אותה נאמנות. הדמעות שנקוו בעיני בסוף הסרט נבעו מהיזכרות בכמה מהרגעים בהם לא עמדתי בעצמי מול התביעה הזו, ונכנעתי לפחד ולסיכונים.

    ובמחשבה שלישית, אם מצרפים את הרובד הפוליטי (מערב מול אסלאם) ואת הרובד האנושי, הסרט מעלה תביעה חמורה מתרבות המערב: לא לעשות כמעשה אמיר בילדותו, אלא כמעשהו בבגרותו; לא לעמוד מנגד מול האסלאם המשתולל ולקוות ש"היצלנו את נפשנו" אלא להתמודד מולה ולהגן על ערכי החופש וכבוד האדם - ודאי בארצות המערב עצמן, אבל גם בארצות האסלאם ובעולם כולו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/3/08 14:29:

      ליאיר שלג: מאוד מזדהה עם עמדתך, והשאלה הגדולה היא, מדוע אין לה יותר מהלכים.

      לדעתי הסיבה היא העמדה המנוגדת לכל היגיון של מה שנקרא השמאל, שתוקפת אנשים כמו חירט וילדרס ועיאן הירשי עלי ההולנדים וקבוצת "סורנד" הדנית  במקום לתמוך במאבק שלהם נגד הטוטליטריזם הרצחני האיסלמי שעולה בקנה אחד עם מיטב הערכים ההומניסטיים ששמאל אמיתי אמור לייצג.  קריאה לשמאל האוטנטי להשמיע קול נגד הרשע האיסלמי ראה כאן

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יאיר שלג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין