כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (11)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      29/6/17 12:07:

    unique experience

    moving indeed.

      13/6/17 00:06:

     נומיקן היקרה.נשיקה


     תודה לפוסט כה מעניין,נאה וגם חשוב.

     המשך שבוע טוב.

     

     בברכה

     אהובה.

      12/6/17 14:58:

    נומיקן יקירתי נשיקה

    המבנה מרשים והכל בו מרגש עד דמעות

    נעזרתי בלינק שצירפת - בעיברית

    למרות שכל תמונה - שווה אלפי מילים

    * כוכב אהבה ותודה ששיתפת אותנו

    חיבוק אוהב ושבוע טוב

      3/6/17 10:12:

    צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-06-02 16:57:20

    תודה. לעניינים אלה לי - אין מילים. (ואעיר רק, כי לדעתי ממד הזמן שחלף דיו כדי להרחיק, אני הייתי מביאה את הדברים גם בעברית).

    מכבית היקרה
    הפוסט נכתב בעברית ורק אחר כך, בעקבות בקשות של קוראים, תורגם לאנגלית.
    והרי הלינק לעברית 

    http://www.nomikan.com/?p=1187


    תודה
      3/6/17 08:42:
    התגובה של אימו של בועז מרגשת. לפעמים הארכיטקטורה מושכת יתר תשומת לב ומסיחה את הדעת מהמוצג, כך גם קורה, למשל, במוזיאון היהודי בברלין, שראיתי אותו כשהיה ריק ומרשים ביותר בפנים ובחוץ וכשהיה מלא במיצגים, אז המיצגים "אבדו" בו., מתארת לעצמי, שכמעט לא אפשרי שם לאצור משהו כיאות, בגלל הארכיטקטורה . לפעמים ארכיטקטורה "נחבאת" יותר, מאפשרת מיקוד טוב יותר במיצגים. תודה , נומיקו
      2/6/17 19:18:

    העברת בי צמורמורת. 

    המציאות עולה על כל דמיון.

    תודה ששיתפת את סיפורה של אמך.

     

     

    צטט: ~בועז22~ 2017-06-02 07:36:44

    חייב לספר כאן סיפור קטן, אמיתי...

    לאחר שנחנך המוזיאון ניאותה אמי (ניצולת השואה) לבקשתה

    של בתי הבכורה ללכת ולבקר במוזיאון.

    גם אני הצטרפתי אליהן.

    עוד אנו מהלכים דומם ליד אמי, היא עצרה לפתע ומולה קבוצת

    נערות שהתרכזה סביב מייצג אשר שיחזר את מיטות הקומות

    בצריף של אסירים באחד המחנות.
    מיטות עץ פשוטות שהמרווח ביניהן קטנטן להחריד...

    "זה כול-כך צפוף..." אמרה אחת מן הנערות.

    אימי ניגשה אליהן, טפחה על שכמה של אותה הנערה ואמרה לה:
    "במציאות, זה היה עוד יותר צפוף...".

    רק כאשר יצאנו מן המוזיאון והתיישבנו באחת הפינות, בצילו של

    עץ, אמרה לנו אימא:
    "לא אהבתי את המוזיאון..., דגש גדול מדי על המבנה..., הוא לא
    "מדבר" שואה..., לו היה הדבר תלוי בי הייתי בונה את תקרתו

    נמוכה עד מאוד, כמעט ללא תאורה. שיהיה דחוס, קלסטרופובי,

    מאיים, מטריד, עוכר-שלווה, הכי קרוב למציאות...".

    אימא השתתקה.

    לקח לה זמן רב עד שהמשיכה לתאר במילים את תחושתה:

    "ולא דיברתי עוד על הקור, על הצמרמורות, הריח, הרעב,
    ועל העובדה הכי פשוטה - הרבה מחוות אנושיות בין האסירים/ות

    פשוט לא היו בנמצא. כול אדם לעצמו. סוג של התנתקות מהמציאות

    מהשיגרה שאיימה לסיים את חייו של כול נוכח, בכול רגע נתון... 

    המוזיאון הזה..., הכי רחוק מן המציאות..."

    ומי אני..., שרק שמע ממנה, ולא בפעם הראשונה, את פרטי הפרטים

    על מה שעבר עליה שם, בגיהינום עלי-אדמות, מי אני שאוכל לחוות

    דעה משל עצמי אל המוזיאון הזה...

    פעם נסעתי איתה אל ביתה ועברנו דרך שכונת-יוקרה בה מתגוררים

    מיטב שמנא וסלתא..., הבתים כולם היו מפוארים עד כדי פלצות.

    פתאום אמרה לי, תעצור!!

    היא הצביעה על בית בודד, פשוט למראה, חד-קומתי, גגו - רעפים,

    גינה מלאה עצי-פרי ובחזיתו חונה מכונית פשוטה להפליא.

    כול הבתים שם הם רק בתים, אבל הבית הזה הוא "הבייתה"...

    אני לא יודע למה הוספתי את זה..., אולי משום שהתחכום של החזות

    לא בדיוק "מתכתב" עם התוכן, העובדות..., המציאות...

      2/6/17 17:40:
    התחברתי לתגובת אמו של בועז, מוזיאון יד ושם החדש לא תורם להנצחה. המוזיאון הישן הספיק בכדי לשמור את נר היזכור. בקרתי לפני כשש שנים והתרשמתי שמרבית המבקרים אינם מתעכבים ליד הסיפורים הגדולים אלא ממהרים לצאת החוצה.
    תודה. לעניינים אלה לי - אין מילים. (ואעיר רק, כי לדעתי ממד הזמן שחלף דיו כדי להרחיק, אני הייתי מביאה את הדברים גם בעברית).
      2/6/17 09:29:

    מעבר לבלהה ולכאב. מרתקת, התגובה של אמך. העירה בי מחשבות.  זו תגובה של מי שהייתה "שם". ואילו התגובה שלי היא של מישהי שחיה כאן, עם החרדות מהחיים עכשיו וכאן. במובן הזה המבנה משקף עבורי משהו פנימי שלי. 

    כמו שכתבתי - ככל שמתרחקים מהארוע  - הייצוג שלו הופך יותר אבסרקטי.

    אימי סיפרה (רק פעם אחת, בסרט) על החיים בצריף הצפוף  (בָּרָק, היא כינתה אותו) 

    אני חושבת שקשה עד בלתי אפשרי לתת ייצוג מדויק של החוויה המחרידה, שהצפיפות והמעיכה הייתה חלק יומיומי ממנה. 

    תודה על שאתה מזכיר זווית אחרת להתבונן. חשוב.

     

    צטט: ~בועז22~ 2017-06-02 07:36:44

    חייב לספר כאן סיפור קטן, אמיתי...

    לאחר שנחנך המוזיאון ניאותה אמי (ניצולת השואה) לבקשתה

    של בתי הבכורה ללכת ולבקר במוזיאון.

    גם אני הצטרפתי אליהן.

    עוד אנו מהלכים דומם ליד אמי, היא עצרה לפתע ומולה קבוצת

    נערות שהתרכזה סביב מייצג אשר שיחזר את מיטות הקומות

    בצריף של אסירים באחד המחנות.
    מיטות עץ פשוטות שהמרווח ביניהן קטנטן להחריד...

    "זה כול-כך צפוף..." אמרה אחת מן הנערות.

    אימי ניגשה אליהן, טפחה על שכמה של אותה הנערה ואמרה לה:
    "במציאות, זה היה עוד יותר צפוף...".

    רק כאשר יצאנו מן המוזיאון והתיישבנו באחת הפינות, בצילו של

    עץ, אמרה לנו אימא:
    "לא אהבתי את המוזיאון..., דגש גדול מדי על המבנה..., הוא לא
    "מדבר" שואה..., לו היה הדבר תלוי בי הייתי בונה את תקרתו

    נמוכה עד מאוד, כמעט ללא תאורה. שיהיה דחוס, קלסטרופובי,

    מאיים, מטריד, עוכר-שלווה, הכי קרוב למציאות...".

    אימא השתתקה.

    לקח לה זמן רב עד שהמשיכה לתאר במילים את תחושתה:

    "ולא דיברתי עוד על הקור, על הצמרמורות, הריח, הרעב,
    ועל העובדה הכי פשוטה - הרבה מחוות אנושיות בין האסירים/ות

    פשוט לא היו בנמצא. כול אדם לעצמו. סוג של התנתקות מהמציאות

    מהשיגרה שאיימה לסיים את חייו של כול נוכח, בכול רגע נתון... 

    המוזיאון הזה..., הכי רחוק מן המציאות..."

    ומי אני..., שרק שמע ממנה, ולא בפעם הראשונה, את פרטי הפרטים

    על מה שעבר עליה שם, בגיהינום עלי-אדמות, מי אני שאוכל לחוות

    דעה משל עצמי אל המוזיאון הזה...

    פעם נסעתי איתה אל ביתה ועברנו דרך שכונת-יוקרה בה מתגוררים

    מיטב שמנא וסלתא..., הבתים כולם היו מפוארים עד כדי פלצות.

    פתאום אמרה לי, תעצור!!

    היא הצביעה על בית בודד, פשוט למראה, חד-קומתי, גגו - רעפים,

    גינה מלאה עצי-פרי ובחזיתו חונה מכונית פשוטה להפליא.

    כול הבתים שם הם רק בתים, אבל הבית הזה הוא "הבייתה"...

    אני לא יודע למה הוספתי את זה..., אולי משום שהתחכום של החזות

    לא בדיוק "מתכתב" עם התוכן, העובדות..., המציאות...

      2/6/17 07:36:

    חייב לספר כאן סיפור קטן, אמיתי...

    לאחר שנחנך המוזיאון ניאותה אמי (ניצולת השואה) לבקשתה

    של בתי הבכורה ללכת ולבקר במוזיאון.

    גם אני הצטרפתי אליהן.

    עוד אנו מהלכים דומם ליד אמי, היא עצרה לפתע ומולה קבוצת

    נערות שהתרכזה סביב מייצג אשר שיחזר את מיטות הקומות

    בצריף של אסירים באחד המחנות.
    מיטות עץ פשוטות שהמרווח ביניהן קטנטן להחריד...

    "זה כול-כך צפוף..." אמרה אחת מן הנערות.

    אימי ניגשה אליהן, טפחה על שכמה של אותה הנערה ואמרה לה:
    "במציאות, זה היה עוד יותר צפוף...".

    רק כאשר יצאנו מן המוזיאון והתיישבנו באחת הפינות, בצילו של

    עץ, אמרה לנו אימא:
    "לא אהבתי את המוזיאון..., דגש גדול מדי על המבנה..., הוא לא
    "מדבר" שואה..., לו היה הדבר תלוי בי הייתי בונה את תקרתו

    נמוכה עד מאוד, כמעט ללא תאורה. שיהיה דחוס, קלסטרופובי,

    מאיים, מטריד, עוכר-שלווה, הכי קרוב למציאות...".

    אימא השתתקה.

    לקח לה זמן רב עד שהמשיכה לתאר במילים את תחושתה:

    "ולא דיברתי עוד על הקור, על הצמרמורות, הריח, הרעב,
    ועל העובדה הכי פשוטה - הרבה מחוות אנושיות בין האסירים/ות

    פשוט לא היו בנמצא. כול אדם לעצמו. סוג של התנתקות מהמציאות

    מהשיגרה שאיימה לסיים את חייו של כול נוכח, בכול רגע נתון... 

    המוזיאון הזה..., הכי רחוק מן המציאות..."

    ומי אני..., שרק שמע ממנה, ולא בפעם הראשונה, את פרטי הפרטים

    על מה שעבר עליה שם, בגיהינום עלי-אדמות, מי אני שאוכל לחוות

    דעה משל עצמי אל המוזיאון הזה...

    פעם נסעתי איתה אל ביתה ועברנו דרך שכונת-יוקרה בה מתגוררים

    מיטב שמנא וסלתא..., הבתים כולם היו מפוארים עד כדי פלצות.

    פתאום אמרה לי, תעצור!!

    היא הצביעה על בית בודד, פשוט למראה, חד-קומתי, גגו - רעפים,

    גינה מלאה עצי-פרי ובחזיתו חונה מכונית פשוטה להפליא.

    כול הבתים שם הם רק בתים, אבל הבית הזה הוא "הבייתה"...

    אני לא יודע למה הוספתי את זה..., אולי משום שהתחכום של החזות

    לא בדיוק "מתכתב" עם התוכן, העובדות..., המציאות...

      1/6/17 23:57:
    אחד הגדולים ספדי. תודה שהבאת. כשיגיע חלק 2 תודיעי.
    0

    The Architecture of Holocaust Memory – Yad VaShem Museum, Jerusalem

    11 תגובות   יום חמישי, 1/6/17, 18:11

    Following requests from my readers this post was translated to English.

     

    ''

     

    1.6.2017

    לינק לגירסא העברית - בתחתית הדף

    The Architecture of Holocaust Memory – Yad VaShem Museum, Jerusalem
    Am I "Second Generation"?
    Part 1

     

    I recently had the privilege of being part of a moving experience, one of the jewels that Maty G. periodically lays before me. I had the privilege of glimpsing the spark of an original, primal creation.
    As part of his work with architect Moshe Safdie, Maty G. prepared an artist's portfolio for the project "Yad VaShem, Holocaust History Museum, Jerusalem – Study Drawings".
    Safdie is the architect responsible for the planning of the Yad VaShem Holocaust History Museum and its Children's Memorial, the wonderful structure commemorating the memory of the children murdered in the Holocaust, and the spine-tingling Memorial Train Wagon.


    I ask myself how one approaches the planning of a place intended as the home to the memory of a tragedy so terrible that the deeper one delves, the further strays from any form of comprehension. What form does one give to the home of such a memory?
    The answer is provided in the guise of study sketches by Moshe Safdie. Safdie drew the sketches in the infant stage of the planning more than 20 years ago. Maty G. did not observe the sketches as an architect, but rather with the eye of an artist. The objective of the sketches was to assist in the planning of the building, to clarify Safdie's own thinking for himself. The "treatment" that Maty G. applied to the sketches in Yair Medina's "Jerusalem Fine Arts (Digital) Prints Workshop" bestows them with renewed life, re-instills them with the original creative spark with which they were born, and transmits to the observer the power and decisiveness of the drawing hand even before they were clear to the hand's owner himself.      
    watching those sketches was a very moving experience.

     

    ''

     

    ''


    ''

     

    ''

     

    When Safdie stands before Maty's  finished work, he is surprised. "Wow", he says.

     
    And then, on the occasion of his birthday, Maty's  son, David, flies in to Israel from London accompanied by his older sister, Allona.
    A small family celebration. David is an architect and for his birthday he requests a strange gift – to visit Yad VaShem in Jerusalem. I try and dissuade him from the somewhat odd outing, without success. It's just as well. We set our sights for Jerusalem and the Museum of the History of the Holocaust at Yad VaShem.


    For the record, I should disclose that I am the second generation of the Holocaust. My parents came from Hungary, from the forced labor camps and from Auschwitz concentration camp. As a young woman, I thought myself free of influence from the "Shoah". As the years passed, and with the recent rise of terrorism, the mass waves of immigration, and hatred for the "other" that have flooded the world, I have discovered that within me lies a certain knowledge that a worldwide holocaust of any kind is almost inevitable. Indeed, acts of atrocity are occurring even today all around the globe, one of the most horrific of which in Syria, our neighbor. This internal holocaust of mine causes me deep sadness, despair.
    Therefore, my appreciation grows for those capable of contending with human evil and cruelty in its extreme manifestation, to actualize it in the present, and nonetheless, to act, to bring hope and a glowing light at the end of the darkness.


    The Holocaust Museum at Yad VaShem, Jerusalem. I am submerged in an atomic shelter in the belly of the mountain. The concrete walls, the thick concrete walls close in on the triangle prism-shaped building, a building of unfamiliar appearance, from within which my terrified gaze focuses on my surroundings. This dwelling of death bubbles with life. Individual visitors, couples, groups. The atomic shelter is filled with a quiet whisper, a medley of languages and faces from around the world – Hebrew, German, English, French, Japanese, Swedish… My ear detects Hungarian, a whisper in the language of my parents, a group of Arab high school students, a group of soldiers. No-one glances at their smartphone.

    I have difficulty examining the exhibits in depth and so wander the length of the prism from one gallery to the next. The floor is broken and split and articles from the Holocaust are displayed among the fragments. I step carefully along the memorial time-line. My eyes are pulled towards the natural light penetrating the room via the ceiling, and at the end of the concrete prism – a bright light.

     
    As the Yad VaShem website describes: "The new Holocaust History Museum is a prism-like triangular structure that penetrates the mountain from one side to the other, with both ends dramatically cantilevering into the open air. The triangular form of the structure was chosen to support the pressure of the earth above the prism while bringing in daylight from above through a 200 meter-long glass skylight. The skylight allows gleams of daylight to contrast with darker areas required for multimedia presentations. Within the galleries, light enters through localized skylights varying from diffused to clear glass, depending on the requirements of each exhibit."   

    The natural light "saves" me during this journey and pulls me to its end and the dramatic exit from the museum that bursts from within the northern slope of the mountain to a view of modern-day Jerusalem.

     

    ''


    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    My friend, architect Uri Shitrit, once told me that the further away from an event you move, the more abstract the manner of its commemoration becomes. The physical exhibits have already been displayed, now it is the idea that needs passing on. The museum, as required and as is to be expected, is overflowing with artifacts and physical testimony, but the museum structure itself is the message. The building works on the visitor's feeling of experience. The atomic shelter, of which humanity may well yet have need, brings the sense of fear and the "dead end" to the "here and now", not allowing one to relate to the Holocaust as a distant historical episode. And yet, it is the light of hope that accompanies the visitor throughout, even if unknowingly.


    My feelings are enhanced by a sense of great wonder at Moshe Safdie's ability to create such a small drawing and transform it to a magnificent building possessing its own right of existence within the concrete reality.

     

    I think on all of our different ways to come to grips with the Holocaust.

    Safdie – in creating the monumental museum.

     

    Maty Grunberg – for his works that are now displayed in the Holocaust Museum in his home town, Skopje in Macedonia.
    http://www.matygrunberg.com/huanted-memories-exhibition.html
    And also the sculpture elements planned for the Park of Remembrance for the Jewish Community of Macedonia, in the old Jewish Cemetery in Bitola, Macedonia.
     http://www.matygrunberg.com/memory--eyes-on-the-future-2016.html

     

    And my humble contribution, a film that I made "A Jew from Hungary", on my family as Holocaust survivors.
     https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8


    Each person and their own "Shoah".

     

    link to part 2 - Am I "Second Generation"? http://www.nomikan.com/?p=1321

     

    ''

    Maty Grunberg, Haunted Memory, small sculpture


    Link to the Hebrew version: http://www.nomikan.com/?p=1187

    Links to Safdie's website:

    http://www.msafdie.com/projects/yadvashemholocausthistorymuseum

     http://www.msafdie.com/projects/yadvashemtransportmemorial

    http://www.msafdie.com/projects/yadvashemchildrensholocaustmemorial

    Yad Vashem : http://www.yadvashem.org

     

    translation from Hebrew - Tamlil-Segev

    דרג את התוכן: