כותרות TheMarker >
    ';

    אקטואליה והחברה

    50 שנה ויום לישיבתנו ביו"ש – איך הזמן חולף

    0 תגובות   יום שבת, 3/6/17, 22:13

    אילו עראפת היה מקבל את ההצעות שהוצעו לו בשפע על-ידי ממשלות ישראל, ובמיוחד על-ידי אהוד ברק, ואבו-מאזן מקבל את הצעת אהוד אולמרט, המצב היום היה שונה בתכלית.

    יש הקוראים לכך כיבוש, יש הרואים בכך חזרה לאדמות ואתרים היסטוריים, יש הרואים בכך חזרה אל בורות המים ואל ההיסטוריה.

    יש הרואים בכיבוש כמשחית, מדכא, מעורר שנאה ומדנים, ויש הרואים בכך שחרור הארץ המובטחת.

    יש הקוראים לכך קולוניאליזם ואחרים - הרחבת שטחי מולדת.

    הכיבוש משחית, גורם לדיכוי, פגיעה בחופש התנועה, הגבלה בזכויות, למעשים חריגים, שהם תופעות לוואי למצב.

    הכל נכון, אבל לא שואלים את השאלות המרכזיות והמעניינות, למה למה אנחנו עדיין 50 שנה ביו"ש ולמה בשלב זה, עדיין לא רואים פתרון לסכסוך.

    עובדות: שכם, רמאללה, רמאללה, ג'נין, טול קרם וכל הפריפריה סביב – הם לא שטח כבוש – הם בשליטת אבו-מאזן שמקבל גיבוי מישראל, אחרת היה שם שלטון חמאס, כמו בעזה.

    האם מדובר בכיבוש – או מגננה זאת השאלה? 

    "הננו לבד בעולם, עם בודדים. בבדידות הזאת של הגזע נגדל. בבדידות הזאת המוקפת טבעת זעמים, מן הבדידות הזאת עוד יצאו לביאים וראמים". (אורי צבי גרינברג)

    "על קרקע העם ובתחתיות נשמתו, עוד תגה ותנוצץ שכינתו". (ח.נ. ביאליק)

    "מלכות באה ומלכות הולכת וישראל לעולם קיימים. (ברייתא דפרק השלום)

    כיבוש או מגננה

    למה ממשיכים להחזיק ביו"ש, למה בנו את הגושים הגדולים, אולי, אולי, כי שכנינו הנחשבים כפרטנרים, לא מעוניינים בשלום, בהסדר, בסיכומים שיהיו לשביעות רצון שני הצדדים.

    במקום לחיות איתנו – הם רוצים לחיות במקומנו

    האם כל חכמי הדור וחכמי הפתרונות למיניהם חשבו על אפשרות כזאת?

    מאז הצהרת בלפור, ב-1917, ועד תכנית החלוקה, של האו"מ ב-1947, הערבים לא הסכימו לשום הסדר שהוצע ע"י מספר ועדות ע"י ועידות בינלאומיות והצעות של מנהיגי עולם למיניהם.

    כל התכניות שהוצעו ע"י ארה"ב, לרבות מפת הדרכים המפורסמת ועידות בקמפ-דיוויד, והמשכה במפגשים בינלאומיים נוספים, הולידו אפס הישגים, כולל מאמצים נואשים של הנשיא קלינטון בזמנו.

    גם ההצעות של אהוד ברק (כראש ממשלה) ואהוד אולמרט (כראש ממשלה), הצעות שניתן להגדירן כחד-פעמיות, נדחו על הסף ע"י עראפת ואבו-מאזן, כאשר גב' ציפי לבני בזבזה 4.5 שנים של דיונים וישיבות שהיו לבזבוז זמן משווע.


    אז מה באמת המטרה של הפלסטינאים

    בשנת 2010 ראיין עודד גרנות מערוץ 1, את אבו-מאזן ומהריאיון ניתן היה להבין שהפתרון לסכסוך הוא בשלב א' – נסיגה ישראלית לגבולות 67, כולל הורדת כל ההתנחלויות, ובשלב ב', ניתן היה להבין מראיונות נוספים שהכוונה - ישראל בגבולות 47, כלומר חזרה לגבולות החלוקה.

    הראיון של אבו-מאזן, לעודד גרנות, מסכם למעשה את יחסי ישראל והפלסטינים, על כל ההצעות הוועידות, הלחצים הבינלאומיים, האישים הרבים שבאו והלכו וכנראה, עוד יבואו בעתיד.

    רוב הראיון מוקדש – לנושא של הקפאת הבניה ביו"ש, כאילו שזה הדבר שיציל את השיחות ויניע את המומנטום. להזכיר, הבנייה הוקפאה ל-9 חודשים ולא התקיים אפילו דיון אחד.

    אבו-מאזן נאחז באובמה והילרי קלינטון שהם יוזמי "ההקפאה" כנתון להמשך השיחות, אך לא משיב בבירור ובצורה החלטית – למה הם חיכו עד הלום ולמה לא הוא ולא עראפת לא הסכימו להצעות הנדיבות של אהוד ברק ואהוד אולמרט.

    אילו עראפת היה מקבל את ההצעות שהוצעו לו בשפע ע"י ממשלות ישראל, ובמיוחד אהוד ברק, לא היתה עולה שאלת הבניה וההקפאה.

    אילו אבו-מאזן – היה מקבל את הצעות אהוד אולמרט/ציפי לבני, לא היתה בעיה עכשווית של בניה וההקפאה, אלא היו כבר קווים מוסכמים לגבולות קבע.

    אבו-מאזן מתגעגע פתאום לגבולות החלוקה של 47 ומבחינתו אפשר להבין אותו. אבל כאשר וועדת האו"ם הציעה את תכנית החלוקה ב-47 לאמור: מדינה יהודית ומדינה ערבית – התשובה היתה: מלחמת השחרור.

    לאחר 69 שנה ולאחר שהפסידו בכל המלחמות עד כה – ויפסידו גם בעתיד למרות ציר הרשע והפשע ולמרות "הממשלה" מטהרן, הם יבינו את הטעות.

    יש להניח שבעוד 69 שנה – הם יתגעגעו להצעות של ברק ואולמרט ואז אבו-מאזן חדש יציע לקבל את ההצעות שיהיו כמובן ריקות מתוכן.

    הזמן פועל לרעת הפלסטינים. כל דחיה, כל סירוב, מוסיף התנחלות

    אמרתי וכתבתי זאת, פעמים מספר, במאמרים באתר זה, הזמן פועל לרעתם.

    אבו-מאזן – לא מספיק חזק כדי להנהיג את הפלסטינאים לוויתורים כואבים ולהסכם עם נתניהו. הוא לא מייצג את כל העם הפלסטיני, אולי בקושי 50%, וגם אין לו את הכריזמה, היכולת והאומץ לבצע שינוי דרסטי.

    הפלסטינאים לא מוכנים להסכם למדינה יהודית, לא בגלל השם והגבולות, אלא בשל הקונוטציה והפרשנות שאומרת וויתור על זכות השיבה, חיסול מחנות הפליטים שנשמרו וטופחו ע"י ממשלות ערב בתקוות השווא של חזרה לפלסטין – וכל זאת בתנאי שלא יצטרכו לשלבם במדינותיהם ולאזרח אותם.

    תחשבו מה יעשו – כל הפליטים במחנות. הם ישמחו להשתלב במדינות שבהן הם נמצאים, אבל המדינות לא רוצות אותם, וכל השנים האלה שותלות בהן תקוות שווא.

    יתירה מכך – הם מחלקים להם מפתחות ישנים וחלודים עליהם רשום יפו, לוד, רמלה, עין הוד, שיך מוניס, יפו העתיקה (לידיעת השמאלנים תומכי מדינת כל אזרחיה) – ומעודדים אותם לחלום על חזרה לבתיהם שכבר אינם.


    וועידת פת'ח בבית לחם 2010:

    להזכיר לציבור (במיוחד לחותמי העצומות נגד חוק הנאמנות ונגד מדינה יהודית) את עיקרי ההחלטה:

    א.         המשך המאבק המזוין.

    ב.         לא לוותר לעולם על זכות השיבה.

    ג.          ירושלים רבתי – כבירת פלסטין.

    ד.         החלטות אנטי ישראליות נוספות.

    אז בבקשה – נא להוציא את המסקנות המתבקשות, מהתנהלותו של אבו-מאזן שנחשב כמתון וכפרטנר.

    תגובת ממשלת ישראל:

    לפי הערכתי צריכה להיות חד-משמעית, אם אי אפשר להגיע להסכם מוסכם, על נתניהו לצאת בתכנית מדינית חד צדדית ובו פירוט של ההצעה הישראלית שממנה אין חזרה, אלא אפשרות לגמישות בשוליים בהתחשב בנסיבות.

    עקרונות ההצעה החד-צדדית:

    א.        הדברים שהושמעו ע"י נתניהו בהרצאה בבר-אילן.

    ב.         עקרונות הבנויים על תכנית אלון.

    ג.         גבולות קבע, בני הגנה ונותני ביטחון.

    ד.         בקעת הירדן – נשלטת ע"י ישראל, כקו הגנה אסטרטגי במזרח.

    ה.         כל הגושים הגדולים בתוך הגבולות בני ההגנה.

    ו.          ירושלים – בירת ישראל – ניתן לוותר על שכונות ערביות מסביב.

    ז.         הר-הבית בידינו (בנוסח הדיווח של מוטה גור) – בניהול ופיקוח משותף – משהו בנוסח הוותיקן.

    ח.         מדינה יהודית ברוח מגילת העצמאות ומדינת הלאום היהודי.

    להבהיר לנשיא אובמה ושליחי הקהילייה האירופית:

    ביטחון ישראל, גבולות ישראל, השלום לישראל - הם בתחום ההחלטות של ממשלת ישראל.

    על אובמה ותומכיו – לדאוג שציר הרשע שהולך ומתרחב ומתעבה, סביב ישראל, לא יהווה סכנה קיומית לישראל. אז ורק אז יחזרו לטפל בישראל והפלסטינאים ולא בסדר הפוך.

    התפשטות האחמידינאג'יזם באזורינו והאיסלאם באירופה – מסוכן יותר וחמור יותר לשלום העולם מאשר המזרח התיכון ולכך צריך היה לדאוג אובמה והוא עשה ועכשיו טראמפ וממשלתו הטרור באירופה הוא הוכחה לכך.

    אנחנו נדאג כבר לעצמנו.

    לסיכום: כל עוד לא ישנו את הדיסקט הפלסטיני ולא יכירו במדינת ישראל, כמדינת העם היהודי והלאום היהודי, וכל עוד הערבים אזרחי ישראל, לא יבינו ולא יפנימו שהם אזרחים במדינת היהודים והלאום היהודי. לא נסכים לעולם למדינת כל אזרחיה, לא יעזרו לא ח"כים נוסח זועבי, זחלקה, טיבי ואפילו זוהיר בהלול הכביכול מתון.

    ישראל חזקה איתנה, עיקשת - היא המתכון לקיומה ובטחונה של המדינה לעתיד הרחוק.

    הנסיגה מעזה – הוכיחה בעליל, שבמקום הסדר ויחסי שלום, קיבלנו טילים ופיגועים. טעות זאת לא תחזור על עצמה ביו"ש.

    ובמעבר לא חד – לביקור נתניהו בוושינגטון

    כל הטוענים שפתרון שתי המדינות מת – טועים ובגדול. על נתניהו לעשות מהלך מדיני היסטורי, לקבוע גבולות בטחון אסטרטגיים, ולהכריז על המהלך בפתרון מדיני ישראלי.

    יתרת השטח – בו שולטת הרשות הפלסטינית – תבחר לה את צורת השלטון, ירצו מדינה מפורזת – בבקשה, רוצים להמשיך רישות על כל בעיותיה, זאת בחירה שלהם בלבד.

    פרגון מאולץ

    פרגון מאולץ - ראיתם פרצוף של אדם לא מפרגן, כועס, מתוסכל, ממורמר, סובל, שנאלץ לפרגן ולו במקצת לביקור המוצלח של ביבי אצל טראמפ. ובכן כותרות העיתונים (ידיעות – הארץ – מעריב - הפנלים והפרשנים בטלוויזיה) יכלו לספק תשובה לשאלה, במבטים, בשפת גוף ובפרשנות שחיפשה את נקודות החולשה בפגישה. למשל, איך טראמפ יכול להיות אוהד ישראל והיהודים כאשר יש גל אנטישמי באמריקה. והתשובה, מה הקשר, מה לגבי היהודים הסובבים את טראמפ בצוות המוביל, מה לגבי העובדה שלאורך כל הראיון הנשיא כינה אותו ביבי בחיבה ,ולחץ את ידו 3-4  פעמים לפחות. מה בקשר לתומכי ישראל במדינות אירופה בהם יש אנטישמיות מובנית היסטורית כמו ספרד, פולין, בלגיה, צרפת ועוד ומה לגבי ההסכמה בין ביבי לנשיא על המלחמה בטרור על האיסלם הקיצוני על איראן. ולכן רבותי המפרגנים המאולצים, תתעוררו ותתעודדו כי מתחיל עידן חדש. וגם אם טראמפ יקיים רק 70 אחוז מהבטחותיו דיינו, שזה יותר מ-100 אחוז מתקופת אובמה שירד מהבמה של ההיסטוריה הישראלית. וכל אלה שמפחדים ממדינה אחת עם מיליוני ערבים בתוכה מציע להירגע, לשתות מים זה לא יקרה. ירצו יקבלו מדינה או ישות או הסתפחות לירדן או לעזה אם לא יקבלו אל תנאי היסוד של ישראל לאמור: הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודים עם גבולות בטחון אסטרטגיים שבירתה ירושלים של זהב, עם הכיכרות ובארות המים-ועם מצודת דויד.

    תובנות מהמצב:

    כשאני קורא את הראיונות וההצהרות של הסופרים המוערכים עמוס עוז, גרוסמן ופרשנים ופוליטיקאים, על פתרונות שהם מציעים לממשלת ישראל – נראה לי שהם חיים בעולם אחר משלהם.

    ניתן לומר: שהם משחקים שח עם עצמם, ומזיזים את הכלים לפי הבנתם ולא לפי המציאות המתרחשת לנגד עיניהם במציאות ההפוכה של האזור.

    הרעיונות והתובנות שלהם, הן פילוסופיות ומופשטות ולא תואמות למציאות האכזרית.

    מסקנה: אורו פקחו עיניים, ועכשיו למען בטחון ישראל וקיומה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אברהםפכטר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין