מסיפור בריאת העולם, היהדות קשרה את נפשה עם המספר שבע. הרי היום השביעי הוא הקודש שמבדיל אותו משאר ימי הבריאה, וכך גם השנה השביעית היא שנת שמיטה, שבעת קני המנורה וכו'. הכבוד למספר שבע מודגש משני פעלים שגזרו ממנו: הראשון "שובע", תחושת מילוי הרעב, והשני "שבועה" – הצהרת האמת. אפילו נאמני התורה שבעל פה – בחרו ברשי תיבות המוזרים – תושב"ע – כדי לאמץ משהו מקדושתה של השבע. אם ליהודים מהמניין יש את הספרה שבע כסימן היכר לקודש, אז למהדרין יש את הכפולה של שבע בשבע משמע קודש הקודשים.

וכל הפתיחה המגושמת הזו מציגה את שבעת השבועות שעברו בני ישראל במדבר, מיציאת מצריים ועד מעמד מתן התורה בהר סיני. וגם ללא שבעת השבועות, מתן התורה אמור להיות הפסגה, שלא לומר התכלית של התורה כולה. הרי התורה, ובמיוחד סיפור יציאת מצריים שהציג את נסיי האל במלוא תפארתם, היא שיר הלל למלך המלכים. והנה במעמד הר סיני, ניתנה לבכיר בני העם היהודי – משה רבנו – את ההזמנות לשהות עם הקדוש ברוך הוא אחד על אחד ארבעים יום וארבעים לילה, ולדעת מפיו מה הוא מצפה מאיתנו, מה הראשית, מה התכלית, מה היעד...

מצהלות התופים לכבוד המאורע כבר מריעות (שמות כ"ד): "ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר... ומראה כבוד יהוה כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל.” לאחר הפתיחה הדרמטית הזו, אין לנו אלא להיכנס לחיל ורעדה, ולהקשיב למילות הקודש מעוררות ההשראה של הקדוש ברוך הוא (שמות כ”ה) שנפתחות כך: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה... זהב וכסף ונחשת. ותכלת וארגמן ותולעת שני וששׁ ועזִים. וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים. שמן למאר בשמים...”. הרשימה ההולכת ומתארכת, מעלה את השאלה: האם לשם כך התכנסנו? האם "רשימת המכולת" של חפצי נוי היא פסגת התורה?

ואולי מדובר בקוצר רוח, הרי ברור שהקישוט המפורט הוא חלק מהמצווה החשובה לפאר את הקדוש ברוך הוא. אולי שווה לדלג כמה פסוקים כדי שהשם יגיע כבר לעיקר. ובכן דילוג לסוף הפרק מוביל לתובנה: ועשית שלחן עצי שטים אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קמתו. וצפית אתו זהב טהור...

אוקי. נראה שהמפרט עדיין לא הסתיים. נדלג לפרק הבא כדי לחפש דברי קודש (שמות כ"ו): ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה ורחב ארבע באמה היריעה...

ואולי בפרק הבא? (שמות כ"ז): ועשית קרנתיו על ארבַע פנתיו ממנו תהיין קרנתיו וצפית אתו...

או בפרק הבא? (שמות כ"ח): מעשה חרש אבן פתוחי חתם תפתח את...

או שני פרקים קדימה (פרק ל): ועשית את הבדים עצי שטים וצפיתָ אתם...

עוד רגע משה ירד מההר והפיסגה האלוהית תגמר. עד עתה המפגש הניב רשימת קניות ברשת עיצוב יוקרתית. האם הפרק האחרון (פרק ל"א) יציל את המצב? הנה ציטוט נבחר: “ואת שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקדשׁ...”. כדי לאזן את ששת הפרקים, את 40 הימים והלילות של דיון ברשימת דרישות עיצוביות, ממש לפני שמשה יורד השם מזכיר לו את שמירת השבת (סוף פרק ל"א).

אפילוג

226 הפסוקים העוסקים בדרישות העיצוב האלוהיות, יכולים לגרום לסחרחורת קלה ולתמיהה עמוקה: מה קורה פה? איפה הפיסגה הרוחנית המובטחת? האם זוהי התורה שכל כך חיכנו לה? ואולי צריך כאן שאר רוח ודמיון כדי להבין את גודל המעמד. הרי מאחורי הדרישות הללו עומד בניין מונמנטלי, גדוש בשלל אוצרות אמנות ושכיות חמדה. בניין המפעים את כל מי שבא בשעריו. אם המסר הרוחני עדיין לא מובן במלואו הנה המחשה נאה:

מדובר בארמון ורסאי של שושלת בורבון הצרפתית. הצצה חטופה בפאר המלכותי גורמת אפילו לגדול הספקנים להחסיר פעימה. מן הסתם מה המניע האדריכלי של מלכים לאורך ההיסטוריה היה השאיפה האנושית לעושר, ויותר מכך השאיפה להשוויץ באותו עושר. אבל חות מזה נחבאת כאן גם אסטרטגיה. כאשר אדם מהישוב עומד מול הפאר הבלתי נתפס, הוא מבין ללא מילים שיש דרג ויש זרג. שהוא הקטן לעולם לא יוכל להשתוות למעמדם העילאי של בני המלכים. האסטרטגיה של הרכנת הראש כלפי הפאר והעושר, ביססה את מעמדם של מלכים לאורך כל ההיסטוריה האנושית. לאור חיבת הפאר של האל במעמד הר סיני, יכול להיות שהמקרא מרמז לנו שמלך מלכי המלכים, הוא פשוט מלך (כמו המלכים בשר ודם)?