כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    חפצה אני בידיד

    29 תגובות   יום שישי , 9/6/17, 12:18

    זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח. 


    סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב, איימי בן אסולי

     

     

     

     

    תוך כדי חיטוט, מדהים במקריותו ובאינטנסיביותו, אתה נזכר במעומעם במחברות בית-הספר שקיבלת "מהאספקה הקטנה" בתל-יוסף ואשר שימשו לך כנייר לכתיבת כל-מיני.

    אתה שומר עליהן בקפדנות ובנאמנות עד עכשיו.

    אז הכרחת את דינה לוין, אחת ממקלידותיך, לקרוא עבורך משהו משם.

    המסכנה נאלצה לקרוא ולהבין את כתב ידך המטושטש והבלתי קריא שעל הנייר המצהיב מלפני 65 שנים.

    אתה נזכר שזה היה משהו שנכתב בהשראת הערב ההוא עם בת תל-יוסף. זה מה שאתה זוכר.

    אתה זוכר גם שאת הסיפורים שכתבת אז בלהיטות גדולה כתבת דווקא בשעת מנוחת הצהריים (בין הובלת חציר לבין הובלת שקי גרעינים), זה במקום "שלאף שטונדה").

    ועכשיו שיחזור הממצא הארכאולוגי: הידיד.

    ''

     

    "אפוף סוד וקסם הוא ליל אוהבים זה, שטוף אור ירח השט בשמי התכלת האינסופיים, מפיץ סביבותיו נגה כסף מזהיר. רוח קלילה ומלטפת נושבת ומביאה עמה בכנפיה את ריחות יצורי האדמה העזים והמשכרים. אוושת העלים המרשרשים ברוח, זמרתם המונוטונית של הצרצרים וקול צויחתן החד של ציפורי לילה פתע באוויר.

    הכל מתמזגים יחד והופכים להיות בת קול של דממה דקה רווית ערגה וכֹסף.

    אור הפנס שבחוץ חולף ועובר דרך צמרתו של עץ הזית ומטיל מבעד לחלון החדר החשוך שברירי אור על הקיר שממול.

    תמונת שני האוהבים הקבועה בכותל, נתונה כל העת למשחק האור המרצד.

    דומה כי במחבואים יתחרו שם זה עם זה.

    הנה לרגע יעלמו ואין איש רואם, ובמשנהו שוב ישבו חבוקים ושחוק קל שפוך על פניהם. ושקט. שקט, המפצה את כל הדברים אשר מן הסתם חייב אתה לאומרם כאן, שורר בכל ואין מפריע.

    ''

    שבעים עד די מכל שפעת מנעמי האהבה, נשתרע שנינו על הספה הרחבה, ראשך נשען על זרועי בעוד ידי השניה מגששת אחרי הסיגריות על הרצפה הצוננת.

    אכן יש בו, במצב זה, משהו המעלה בי חיוך של פליאה, כי הרי, אל באפך, אך ברי לי שכל אשר התרחש כאן בשעה האחרונה הינו היפוכה הגמור של התמונה שנצטיירה לך על מה שקרה הערב, זמן שנכנסתי אלייך ללא מטרה כלשהי, אלא רק כדי לחטוף שיחה קלה וסתמית.

    והנה, איך ולמה זה קרה הדבר בכל זאת? על שאלה זו לא נתכוונתי לקבל תשובה, חס וחלילה, ואף אני אינני חפץ כלל לטרוח ולהסביר למישהו חידה זו.

    רק על העובדה רציתי להצביע.

    חפצה אני בידיד, אומרת את, ולא באוהב... כמוני למשל. ידיד אשר בין יבין לך אף בכל הלכי רוחך רבי החליפות. ידיד אשר בחושו הדק ידע להבחין מהו חפצך ובגודל רוחו ימלא אחריו ללא היסוסים. טוב לב יהיה אך לא קנאי, חביב ויקר יהיה וגם קרוב כל העת, אך גם להרחיק ידע לפעמים לבל יעיק עלייך בנוכחותו עת יחשך עלייך עולמך ורוגז ומרה שחורה יאחזוך.

    ''

    אמת, אני אין לי ולא כלום כנגד אותו ידיד נפלא, אך על מנת להבינך דבר, יש ברצוני לספר לך סיפור קטן, מעין מעשה שהיה.

    אולם הרשיני נא לתארו בצבעים חיים ככל אשר אוכל למען לא יידמה כסתם דבר רכילות. הנה שמעי:

    מדי יום ביומו לעת הבוקר, זמן מועט לפני פת שחרית, תעבור תמר בשביל החוצה את החצר לרוחבה, נושאת בידיה שני דליי חלב טרי. בהגיעה אל מול הסדנה, שם ליד הברז המטפטף עוד מיום היוולדו, תאט קמעה ותפזול באין רואים לעבר בית המלאכה. ולפתע, ממש כאילו לכבודה נעשה הדבר, יפסק, כביד קסם, שאון המכונות מחריש האזניים וכל העבודה תשבות.

    אז ייטוש אמנון, חרש הברזל, את כליו, ייטיב כובעו ויצא לקראתה בפנים מאירות. תחילה יקדים לה "בוקר טוב" בלבביות, יטול ידיו אצל הברז המטפטף ויבקשנה בנימוס להתיר לו לשאת את דליי החלב. ככה יצעדו זה בצד זו בדרך העולה לחדר האוכל, נושמים אוירו של בוקר צח וקריר, ממעטים בדיבור ככל האפשר ונהנים בצוותא מזיוו של עולם.

    אמנון ותמר ידידים הנם. ידידים מלאי ענין וכבוד איש לרעותו. מסורים ונאמנים, שידידותם עולם הוא בפני עצמו בתוך כל המתרחש סביב. מדי ערב יכנס אמנון אל תמר כדי לפטפט קצת, דבר העשוי לבדר את הדעת. יחדיו יאזינו למוסיקה, יחדו ישוחחו ויתווכחו בשאר נושאים ככל העולה על רוחם או לבם. יש ויצאו לטייל טיול של שבת, לחזות בנוף הסביבה מלוא מראות הטבע הנהדרים, הכל יעשו אולם תמיד יקפידו לבל היות למעמסה איש לרעותו פן תהיה להם ידידותם לזרא.

    אכן, מאד יקרה להם ידידותם, לאמנון ותמר והיטב ישמרוה, כבבת עינם ממש, לבל תכבה, חס וחלילה. דומני כי צורת יחסיהם ההדדיים, החורגים מתחום פשטותם של מנהגי האנשים היודעים איש את חברו עד תום, היא היא אשר נתנה טעם כפול ומכופל לידידותם מלאת ההרמוניה.

    ''

     ואפשר כי אחרת הייתה הסיבה אך עובדה היא כי הדבר נמשך זמן רב מבלי אשר תארע איזו תקלה כלשהי.

    והנה ערב אחד, ספרה לו נרגשת וחגיגית מעט, כי הנה אוהבת היא, ושנעים הוא לאהוב ולהיות נאהבת. כן, השיב בהיתול מר, הן מראש צפיתי את הדבר כי סוף סוף בוא יבוא ביום מן הימים, אך אודה ולא אבוש, כי לא כך ראיתי את פני הדברים! ולא הוסיף לדבר עוד מטוב ועד רע בערב ההוא.

    בוקר אביב רענן וריחני, קידם פניה של תמר למחרת, עת שקרבה אל הסדנה כדרכה מאז ומתמיד. הנה חלפה ועברה כבר על פני הברז המטפטף, ועדיין אין איש יוצא לקראתה! נפתעת קמעה עצרה והציצה לפנים. אפשר ונתאחר דרך מקרה או שמא איננו. אולם למראהו של אמנון העומד שם ומביט בה נבוך ותוהה, כאינו יודע מה מתרחש פה ומה עליו לעשות בעצם, מיד נתחוור לה הדבר במלוא משמעותו המרה.

    שוב לא יברכנה עוד מדי בוקר, ושוב לא יטול ממנה את דליי החלב לשאתם במקומה עת שיחדיו ילכו לסעוד פת שחרית. קרבתו הנעימה, מסירותו ואהבתו אהבת ידיד נאמנה, על כל אלה בא הקץ. דומם נצבו כך זה מול זה, שותקים כשני נאשמים. זמן הרבה עבר עד שלבסוף הרימה תמר את הדליים ותלך משם בקומה שחוחה, מלאת יאוש ודכאון.

    ועד לכל אותו מחזה עצוב הלא הוא הברז המטפטף שם בנחת לאיטו, טיף, טף. טיף, טף.

    ''

    רואה את , נערה, סופם הכאוב של ידידים אשר כאלו – מהו!? ורק זאת אומר לך, שמוטב כי תחדלי מהגות בם יתר על המידה, פן יבולע לו, לאשרך.

    האמיני לי כי טוב אני לך כאשר הנני מכל השאר, אך למה זה נשבית עולמנו להרהר ולחשוב מחשבות נוגות כל כך? עתה ידידתי הנה, קרבי אלי והבה אחבק לך שוב."

    אמנון בקר, 1951

     

    אתה לא יודע מה יחשוב מישהו אחר, אם בכלל יקרא את הסיפור הרצוף בזה, אבל בשבילך זאת ממש הפתעה.

    איך להגיד? זקן בן 83 פוגש את הבחור בן ה-19 בזיכרון משובב, במחברת עתיקה ומצהיבה מלפני 65 שנים.

    חכם גדול. כבן 83, שעברו עליו חיים כמעט שלמים, יש לך יתרון על הטמבל בן ה-19 שכותב שטויות בצהרי יום, ואולם, בא לך להעיר כמה הערות שמאפיינות את המצב ההוא בעיניים של עכשיו, אף על פי שאין פה שום אובייקטיביות. תתחיל, אם לא אכפת לך, דווקא בקיטרוג (זה האופי שלך, חצי הכוס הריקה תמיד קודם).

    הסיפור הזה הוא לא איזה שיא יצירה ספרותית. השפה והביטויים הם חיקוי לא כל-כך מוצלח של סגנונם של סופרי תש"ח, קצת עגנון וגם משה בן שאול, שהרבה לכתוב בעיתון "ניבים" של התנועה הקיבוצית.

    שם, אתה זוכר, פרסם האחרון הרבה תשפוכת נפש זועמת על הבנות בכלל ועל כל העולם בפרט.

    ''

    ברור מה התכוון כותב ה"ידיד" לומר:

    אין דבר כזה סתם ידידות בין בחורה לבחור. אי אפשר בלי האינטימיות המינית כחלק מהידידות. אז שיסלח לך. הוא היה יכול לכתוב את זה קצר ולעניין, בלי תאורי נוף וה"בוקר טוב" של הקיבוץ. בקריאה כיום נראה שם הכל קצת מייגע. לא קצת, הרבה.

    טוב, אחרי שקטלת או גמזת את כל זה בסגנון גמזו, אתה רשאי לחשוב יותר חיובי.

     

    ובהתייחס ל"הידיד": בקריאה עכשווית אמנם נראה הדבר כמו גמגומי בוסר של צעיר המנסה "לחטוא" בכתיבה בתנאי שאף אחד לא יראה את זה.

    החיטוט הזה גם מלמד על חיבוטי נפשך הסובלת מעודף ביישנות ומבוכה ביחס למין השני. אבל לא כל כך נורא. אולי אתה יכול להסביר לעצמך למה אתה, בדיוק, מתעקש לעסוק במה שעשית לפני 65 שנים, לא ממש במשהו שהוא לא מי יודע מה חשוב.

    אולי מפני שנגמרים לך הזיכרונות? (רגע, רגע, אתה תגיע גם לזה אולי בעוד כמה עמודים) אולי מפני שבגיל 83 אתה חוזר לגלות כל מיני דברים ממעמקי הנפש?

    אולי מה? לא יודע. אולי כל הדברים ביחד. בטוח שזה מפני שפה, ב"הידיד" יש זיכרון אמיתי נטו אוטנטי לגמרי.

     

    ועכשו קצת סינגור. תאור הנוף הלילי שמחוץ לחדר נשמע לא כל-כך רע. היה לך דמיון מדוייק ואפילו נחמד. זה שאתה על המיטה והיד שלך מגששת אחרי הסיגריות והגפרורים על הרצפה זה פשוט צילום של אתה אחד לאחד. כשהיית רווק לא היו שום שולחנות לילה והרצפה הייתה גם מקום להניח את הסיגריות והגפרורים וגם להיות מאפרה. זיכרון אמיתי.

     

    הסיגריות שעישנת אז היו בדרך-כלל "סַמָל". מה היו קיבוצניקים מעשנים אז?

    היה עוד קצת "לַטִיף" היה "דַפְנָה" (סיגריות איומות ונוראות שכינו אותם בלעג דֶה-פַּנֵה, כמו בצרפתית) , היה "סִילוֹן". כל אלה זה מה שייצרו ב"דוּבֵק" וב"מַסְפֵרוֹ". אם להיזכר מה עישנו בפלשתינה א"י, לפני כל אלה אז היה "סִימוֹן-אַרְצְט" ו-"מַטוֹסִייָאן" מתוצרת מצרים וגם הרבה "לַטִיף". לסיגריות של אז היתה צורה אליפתית שטוחה ולא עגולה כמו היום. הטבק היה תערובת של "טוּמְבַאק" מואדי ערה יחד עם איזשהו טבק בלקני. על טבק ורג'יניה לא שמעת מהתקופה ההיא.

    ''

    ובחזרה לסיפור: הרבה פילוסופיה ספרותית מבריקה במיוחד אין ב"הידיד" הזה.

    חוץ משתי הפתעות. מה זה נקרא ומה זה צריך להביע "מביטים זו על זה כשני נאשמים?" מי פה אשם ולמה? לא כל-כך ברור אבל נשמע כמו משהו אמיתי שצריך לחשוב עליו. למשל: אולי שני נאשמים כמו אמנון ותמר מהתנ"ך?

    מה שהם עשו הייתה אשמה נוראה ושניהם שילמו עליה גם במוות וגם בחיים אומללים. וזה בכלל מזכיר לך גם את מה שזמר אחד חיים משה שר פעם כלהיט:...

    "כל אשר אמרתי וכל אשר אומר האהבה היא נדר, נדר שהופר"....

    הטמבל בן ה-19 שכותב ככה יכול לשאול את הטמבל בן ה-83 למה התכוון המשורר בדיוק?

    אתה ידוע כחסר כל השכלה אקדמית בתורת הספרות אז בתור בן 83 אתה לא יודע, לא מבין ולא מצליח לפענח מה זה בדיוק.

    המצב האמיתי הוא השאלה למה התכוונה המשוררת לֵאָה לוּפְנְפֶלְד שחיברה את השיר

    "כל נדריי".

    אולי שיסבירו לך פעם אחת איזה נדר הופר ע"י חיים משה? השד יודע.

    ''

    עוד הפתעה סימבולית יש ב"הידיד": חפץ דומם שאתה, הסופר הנכבד, תקעת שם וגם דאגת להדגיש את נוכחותו יותר מפעם אחת: הברז המטפטף.

    למה זה ברז מטפטף משחר יום הולדתו? מה זה?

    אתה תקעת את הנצח לתוך הסיפור? ולמה חייב אמנון ליטול את ידיו אצל הברז המטפטף? אין בסדנה שום ברז שלא מטפטף וכיור? אולי זה איזכור ציני לכל הברזים בהתיישבות העובדת שכולם טפטפו וטפטפו מפני שלא סידרו את החבר השרברב לתקן אותם?

    ולמה צריך אמנון לרחוץ את ידיו לפני שהוא מתקרב אל תמר? סתם לכלוך על הידים? או שזה מן טקס היטהרות לפני שייגש אל תמר?

    למה צריך הברז המטפטף הזה והלא מוסבר להיות עד לפרידתם המכאיבה של אמנון ותמר? מה זה, יש פה איזה רעיון מסתורי שלא בשל לכדי משמעות מסויימת?

    אתה יכול להמשיך עם ניתוח הקרביים של סיפור הבוסר הזה אבל מה לעזאזל יוצא לך מזה?

    דרג את התוכן:

      תגובות (28)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/6/17 07:25:

      תענוג צרוב לקרא.

      ועבודתה של דינה לוין, בגדר עבודת קודש.

        13/6/17 07:10:
      סיפור מעניין ומרתק..נפלא !
        12/6/17 16:36:
      נוסטלגיה של סיגריות....שטוחות וגם וירג'יניה:-)
        12/6/17 16:32:

      צטט: נומיקן 2017-06-11 16:53:33

      מילים כאלו או אחרות - אין חדש תחת השמש. אימי תמיד אמרה שאי אפשר ידידות בין גבר לאישה. ואולי צדקה?

      ברור שצדקה...

        11/6/17 18:51:
      ידידות לצלילי הברז המטפטף.
        11/6/17 16:53:
      מילים כאלו או אחרות - אין חדש תחת השמש. אימי תמיד אמרה שאי אפשר ידידות בין גבר לאישה. ואולי צדקה?
        11/6/17 15:26:
      היו ימים, והם היו אחרים. קשה היום להבינם ולקבלם. נפלא לקרוא אודותם ולהתרשם מהם.
        11/6/17 08:47:
      עונג צרוף לקרוא אותך את כתבי אמנון הצעיר ,אמן ...כתב ידך המסודר והיפה אינו מעיד על סערת הנפש שכבר פעמה בך אז ועל ציוריך העתידים לבוא... ציורים סוערים אוהבת את הכתמים ואת הקווים את האור ואת הצל את האפל ואת המואר...
        10/6/17 23:10:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-06-10 12:10:48

      נאדרות הוד ונהדרות המילים, והסיפור "חפיצה בידיד" (לא שגיאה - ניסיון להתמזג עם הסיפור דרך המבטא המשוער...) נוגע ללב. ומוכר, וכואב. תודה.

      אהבתי ...חפיצה :-) 

        10/6/17 23:09:

      צטט: היא ולא אחרת 2017-06-10 16:48:16

      כתמיד, מעלה חשק לקרוא עוד. תודה.

      תודה :) 

        10/6/17 23:08:

      צטט: * חיוש * 2017-06-10 17:14:49

      אחאב חברי היקר נשיקה

      כמה אהבתי וכמה כאבתי לקרוא את זיכרונותיו של אביך היקר

      רוב אהבותיי הגדולות היו לאנשים שכישרון ההבעה שלהם בכתב היה מדהים, ושבו את ליבי.

      ואני קוראת את מיכתבו של אביך אז כשהיה צעיר לידידה שהצהירה על אהבתה אליו

      העיברית הרהוטה, הכל - שבו את ליבי ואני מהרהרת =מה הפלא שהידידות עלתה שלב

      והידידה התאהבה באביך.

      ממרום גילי ניתקלתי אצל מכרים - בידידויות שעלו שלב ואז מערכת היחסים פשוט עלתה על שירטון.

      כמו בסיפור עם אאמנון ותר.

      מימיי לא היה לי ידיד זה היה  לאהוב או לחדול. 

      התמוגגתי להביט בציורים של אביך

      * כוכב אהבה חברי ודש חמה לאביך היקר

      תודה ששיתפת אותנו שבוע נהדר ומבורך


      תודה חיוש. את אמיתית. הדבר הזה שבין גברים לנשים תמיד מתקיים. גם אם במסווה של ידידות. 

        10/6/17 17:14:

      אחאב חברי היקר נשיקה

      כמה אהבתי וכמה כאבתי לקרוא את זיכרונותיו של אביך היקר

      רוב אהבותיי הגדולות היו לאנשים שכישרון ההבעה שלהם בכתב היה מדהים, ושבו את ליבי.

      ואני קוראת את מיכתבו של אביך אז כשהיה צעיר לידידה שהצהירה על אהבתה אליו

      העיברית הרהוטה, הכל - שבו את ליבי ואני מהרהרת =מה הפלא שהידידות עלתה שלב

      והידידה התאהבה באביך.

      ממרום גילי ניתקלתי אצל מכרים - בידידויות שעלו שלב ואז מערכת היחסים פשוט עלתה על שירטון.

      כמו בסיפור עם אאמנון ותר.

      מימיי לא היה לי ידיד זה היה  לאהוב או לחדול. 

      התמוגגתי להביט בציורים של אביך

      * כוכב אהבה חברי ודש חמה לאביך היקר

      תודה ששיתפת אותנו שבוע נהדר ומבורך


        10/6/17 16:48:
      כתמיד, מעלה חשק לקרוא עוד. תודה.
        10/6/17 12:55:
      סליחה, צריך לדייק "חפצה אני בידיד"
        10/6/17 12:53:
      איזה יופי הסיפור הזה "חפצה בידיד". הוא דווקא מכיל במורכבותו את כל התשובות שנשאלות בסוף. נפלא. וכמובן הציורים.
      נאדרות הוד ונהדרות המילים, והסיפור "חפיצה בידיד" (לא שגיאה - ניסיון להתמזג עם הסיפור דרך המבטא המשוער...) נוגע ללב. ומוכר, וכואב. תודה.
        10/6/17 11:23:

      צטט: גילהסטחי 2017-06-10 06:28:57

      הכתיבה האותנטית של אביך היא עונג צרוף. וגם אם הושפע בסגנון כתיבתו מאילנות גבוהים אין בכך פסול. הוא מצטייר כרומנטיקן ומחזר רגיש מהסוג של פעם.הזכרונות שלו הם כמו רדיית דבש מהכוורת.

      תודה. דבש מהכוורת...:)

        10/6/17 11:16:

      צטט: ~בועז22~ 2017-06-09 22:55:08

      אז..., אני לא יודע מה דעתם וטעמם של אחרים,
      אני דווקא מאוד אוהב את הכתיבה הארכאית הזאת
      שנותנת המון כבוד לשפה העברית, על משקל האימרה

      של אז: עברי, דבר עברית !!!

      יופי של סיפור!!!!

      ובאשר למטפורה:
      צ'מע, ידידי..., יוצר מניח את מילותיו ומרגע שיצאו המילים

      אל חלל עולמם של אחרים (הקוראים, למשל...) שוב אין לו

      חזקה עליהם ואין הוא מחוייב להעניק הסבר אפילו לא שמץ.

      אנא..., מסור לאביך את הערצתי.
      אסקופה נרמסת אנוכי לרגליו !!! 

      תודה רבה בועז. אתה בעצמך כלי רציני :) 

        10/6/17 10:17:
      הזכרת לי נשכחות אחאב, היו קריקטורות פרסומות למעשה, אשר לדוגמה שאני עדיין זוכר חלוץ מפציץ את השער הריק, והשאלה בתחתית האיור: "איפה השוער? הלך לקנות סיגריות מטוסיאן.”
        10/6/17 07:30:
      סיפור של ידידות וחברות לא סגורה...
        10/6/17 07:24:
      מציאה נדירה לקרוא מישהו שיודע עברית!
        10/6/17 06:28:
      הכתיבה האותנטית של אביך היא עונג צרוף. וגם אם הושפע בסגנון כתיבתו מאילנות גבוהים אין בכך פסול. הוא מצטייר כרומנטיקן ומחזר רגיש מהסוג של פעם.הזכרונות שלו הם כמו רדיית דבש מהכוורת.
        9/6/17 22:55:

      אז..., אני לא יודע מה דעתם וטעמם של אחרים,
      אני דווקא מאוד אוהב את הכתיבה הארכאית הזאת
      שנותנת המון כבוד לשפה העברית, על משקל האימרה

      של אז: עברי, דבר עברית !!!

      יופי של סיפור!!!!

      ובאשר למטפורה:
      צ'מע, ידידי..., יוצר מניח את מילותיו ומרגע שיצאו המילים

      אל חלל עולמם של אחרים (הקוראים, למשל...) שוב אין לו

      חזקה עליהם ואין הוא מחוייב להעניק הסבר אפילו לא שמץ.

      אנא..., מסור לאביך את הערצתי.
      אסקופה נרמסת אנוכי לרגליו !!! 

        9/6/17 19:53:

      מקסים

      מזכיר לי את התמימות של שנות הנעורים המוקדמות

      וגם הקצת יותר מאוחרות

      כאילו אין פער בין הדורות - תמימות היא תמימות ואהבת נעורים חד צדדית -
      התקווה הסמוייה של צד אחד שסיפור הידידות יהפוך לרומן של אהבה.
      .
      ועוד קצת ממגירת הנוסטלגיה

      בבוסתנים

      אריק לביא
      מילים: אריק לביא
      לחן: יגאל חרד
      קיימים 2 ביצועים נוספים לשיר זה :
      ביצוע: בחר ביצועדקלוןסגיב כהן




      בבוסתנים יורד בוער הערב
      וצל ארוך זוחל בין העצים
      ואת דמותך אני רואה עוברת
      נוגעת לא נוגעת בעלים

      ובשקיעה ראשך זהב גווע
      ושחור עינייך חובק את שחור הליל
      אני כמו צל אלייך מתנועע
      ומרחוק התן בואדי מיילל.

      אני כמעט נוגע בך, לא נוגע
      את חולפת על פני בלחישה
      את איתי ואת גם אינך כאן
      ושוב את נעלמת בחשיכה.

      אני אותך בשמש בוסתנים מצאתי
      אני איבדתי אותך עם רדת ליל
      בחשיכה אני ניצב מול כוכבייך



      ''

        9/6/17 18:45:
      זו חוויה לפכוש סיפור שנכתב בגיל צעיר, צריך להסיר את הביקורת ולהתענג. הציורים נפלאים בעוצמתם
        9/6/17 14:14:

      צטט: ד. צמרת 2017-06-09 13:08:30

      שאפו לחברי קיבוץ יזרעאל, מכרו נתח ממפעל הרובוטים. סופסוף כתבו עליכם בעיתון. כעת החברים יוכלו לעשן סיגרים.

      אכן שאפו גדול. קיבוץ שבכוחות עצמו (ללא הסדר) התרומם ממצב של חדלות פרעון לשגשוג. מהיכרותי עם חברי המקום - סיגרים ....לא בדיוק הקטע שלהם. 

        9/6/17 13:13:

      ממש התענגתי  מהכתיבה הנפלאה של אביך היקר-

      והיצירות- כתמיד- מקסימות.מגניב

       אני לא מפסיקה להתפעל [בלי עין הרע] מחריצותו הרבה- 

      ניצול הזמן ליצירתיות גם בשעת צהרים- שאחרים הולכים לנוח.

       יהי רצון שיאריך ימים בבריאות טובה ואיתנה.


       בברכה

       אהובה.

        9/6/17 13:08:
      שאפו לחברי קיבוץ יזרעאל, מכרו נתח ממפעל הרובוטים. סופסוף כתבו עליכם בעיתון. כעת החברים יוכלו לעשן סיגרים.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין