כותרות TheMarker >
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    החיפושיות, פיקאסו ודסטין הופמן..., מה הקשר?

    9 תגובות   יום שני, 19/6/17, 23:42

     

     

    ''
     

    פול מקרטני ולהקת "כנפיים", Picasso's Last Words

     

     

    ובנוסף ל"מה הקשר", לקינוח..., גם הנרי שרייר (“פרפר") מצטרף למסיבה.


    ובכן,

    לאחר שלהקת "החיפושיות" התפרקה פנה כול אחד מחבריה לקריירה עצמאית.

    פול מקרטני ייסד את להקת "כנפיים" ויחדיו הם הוציאו את האלבום Band on the run בדצמבר 1973, היה זה אלבומם השני.

    (האלבום הראשון היה Wild Life שיצא ב-1971, והוא לא זכה להצלחה מסחררת, לשון המעטה...)

    האלבום Band on the run זכה להצלחה בלתי-רגילה.

    השיר (Picasso's Last Words (Drink to Me הוא הרצועה השלישית בצד 2 של האלבום הזה.


    מקרטני מספר שבקיץ של אותה השנה הוא היה בחופשה במפרץ מונטגו, ג'מייקה.

    באזור צולם אז הסרט הנפלא "פרפר" בכיכובם של סטיב מקווין ודסטין הופמן, עפ"י רב-מכר של הנרי שרייאר.

    מקרטני מצא דרך לבקר בסט הצילומים ופגש את שני השחקנים.

    באחד הימים ישב מקרטני בחברתו של דסטין הופמן ופרט צלילים סתמיים על הגיטרה.

    בין לבין אמר מקרטני להופמן שהוא מסוגל לכתוב ולהלחין שיר על כול דבר.

    הופמן נענה לאתגר: הוא שלף מגזין ובו כתבה על הצייר פבלו פיקאסו, כתבה בה צויינו מילותיו האחרונות של הצייר הדגול, סמוך למותו.

    ואלה היו מילותיו האחרונות, של פיקאסו:

    Drink to me, drink to my health. You know I can't drink anymore” (ובעברית – שתו לכבודי, שתו לבריאותי. אתם יודעים שאני לא יכול לשתות עוד).

    שבועות ספורים לאחר מכן הקליטה "כנפיים" את השיר...

    השיר אולי לא זכה להצלחה גדולה כמו יתר השירים באלבום המצויין הזה, אבל הוא הוכיח את טענתו של מקרטני, ובכול זאת – השיר דווקא די נחמד.


    והרי..., אי-אפשר שלא אגע בעניין "הפרפר":


    באמצע שנות ה-70 נפל לידי ספרו האוטוביוגרפי של הנרי שרייר, “פרפר".

    בלעתי/בלסתי את הספר, בשבת אחת...

    שנים סחבתי עימי את ההתרשמות העזה שלי מדמותו של שרייר.


    תקציר הספר:

    הנרי שרייר, צעיר צרפתי תושב פריז, סוג של גנגסטר-צעצוע (כפי שהוא מציג את עצמו)..., מואשם בהריגתו של סרסור.

    במשפט נמצא שרייר, אשם. הוא נידון למאסר-עולם ועבודת-פרך.

    שרייר טוען שהוא חף מפשע, אך טענותיו נופלות על אוזניים ערלות.

    אף שלשרייר לא יצאו מוניטין רבים לפני היכלאו, הרי שמייד עם הגיעו אל הכלא הוא הופך להיות כוכב-על. הוא מרדן מטבעו, הוא אינו בוחל במעשי-אלימות, לשונו עוקצנית ויש לו סממן חיצוני המבדיל אותו מכול יתר האסירים: על חזהו מקועקע..., פרפר.

    חיש-קל הוא זוכה לשם של כבוד: Papillon (פרפר...) ובקיצור, Papi...

    הוא מועבר לשהייה זמנית לכלא בעיר קאן ומשם הוא, ואסירים רבים אחרים, מועלים על סיפונה של ספינת-כלא אשר מובילה אותו, ואותם, לקבוצת איים שם ממוקמת מושבת-עונשין, מול חופי גיאנה הצרפתית (צפון-מזרח יבשת אמריקה הדרומית).

    מזג האוויר שם, טרופי: לחות איומה, חום מתיש..., יתושים, ברחשים ושאר מזיקים..., שלא לדבר על תאי הכלא הצפופים בהם שוררת באופן קבוע אלימות ומעשי-רצח שם הם עניין שביום יום...

    עוד בכלא בעיר קאן פוגש שרייר אסיר נוסף, לואי דגא.

    דגא נחשב אז לטוב שבין הזייפנים. הוא מצליח לזייף אגרות-חוב בהיקף עצום ולגרוף סכום ענק ובנוסף – הוא מצליח (חוצפן...) להלבין את התמורה לאג"ח !!!

    במבט לאחור..., הוא בטח לא היה הטוב בין הזייפנים, ככלות הכול הוא הרי..., נתפס...

    דגא, ברנש נמוך, כחוש וחלשלוש, חובש משקפיים בעלות עדשות עבות מבין מהר מאוד שאם לא ידאג לבטחונו (כלומר, לחייו...) הרי שימיו לא יאריכו...

    דגא מציע לשרייר (שעל פניו, נתפס באדם חזק...) עיסקה: שרייר ישמש כשומר-ראשו של דגא והלה יממן אותו בכול אשר ירצה..., שהרי..., דגא הצליח להבריח (ובואו אחסוך מכם את הפרטים הלא נעימים...) בתוך גופו, כמות הגונה של מצלצלין...

    בהגיעם לגניאה הצרפתית שרייר מוצא מטרה טובה לכספו של דגא. הוא משחד מספר שומרים, קונה סירת-מפרש ובאחד הלילות הוא בורח מהכלא.

    ימים ספורים לאחר מכן הוא נתפס ומוחזר.

    כאן מתחילה סגה מדהימה בהיקפה בה שרייר מתמיד לברוח מספר בלתי-נתפס של פעמים מבתי-כלא שונים (כולל מאי-השדים!!!) תוך שהוא עובר מסכת יוצאת-דופן של הרפתקאות מסמרות-שיער.

    לאחר תקופה של כ-15 שנים מצליח סופסוף שרייר להפוך לאדם חופשי. הוא מגיע לונצואלה, שם הוא מצליח לשכנע את השלטונות להניח לו לחיות בארצם, כאדם חופשי.


    בשנת 1969 הוא מוציא לאור את ספרו הראשון "הפרפר" וכמעט מייד הוא מוציא לאור את ספר ההמשך, “בנקו".

    בראיונות שנערכו עימו סמוך להוצאת ספרו הראשון (“פרפר") מודה שרייר כי יתכן שנפלו פה ושם מספר טעויות בספרו אך הן נעשו בתום לב משום שלא תמיד הוא זכר את סדר האירועים וכו'..., ובכול מקרה, כך טוען שרייר, לפחות 75% מהמסופר בספר, אמת.


    דומה והסתייגות זאת לא יכולה הייתה לפגום בדבר.

     הספר הפך לרב-מכר. זכויות הספר נמכרו להוליווד ובדצמבר של שנת 1973 יצא לאקרנים סרט נפלא בו משחקים סטיב מקווין (בתפקיד הנרי שרייר) ודסטין הופמן (בתפקיד לואי דגא). ראוי לציין ששרייר שימש כיועץ על סט הצילומים.

    שרייר לא זכה לראות את הסרט, הוא נפטר במדריד, ספרד (סרטן הגרון) 5 חודשים קודם שיצא הסרט לאקרנים.


    בתחילת שנות ה-80 כבר החלו להופיע בעיתונות מאמרים ראשונים אשר הטילו ספק במידת הדיוק בספריו של שרייר.

    נציג בכיר של משרד המשפטים הצרפתי טען ש"אולי רק 10% מהספר, אמת", ולשם דוגמא סיפר אותו נציג ש..., בארכיונים של משרד המשפטים לא רשום שום אסיר תחת השם "הנרי שרייר" כמי שהיה אי-פעם כלוא על אי-השדים...

    חוקרים נוספים המשיכו לדוג בארכיונים פרטים נוספים ועובדות רבות אשר מקעקעות את הדמות (Papillon) בעל כתובת הקעקע, פרפר...

    באחד המאמרים מובאת הוכחה ששרייר, טרם מאסרו, היה מלשין בשכר של משטרת פריז, אבוי...


    בתחילת שנות ה-90, וליתר דיוק – ב-6 לאוגוסט 1991, הפך ה-WWW לנחלת הכלל והוא החל מתפשט ברחבי העולם. הללויה!!!, ה"אינטרנט" נולד, ויום אחד מישהו עוד יעשה ממנו המון כסף..., אגב..., צוקרברג נולד בשנת 1984...

    יותר ויותר מידע הועלה ל"עולם רחב מרושת" ובמהירה הצטמק עולמנו לכלל, כפר גלובאלי קטן, וככזה..., אין מצב שמישהו יפריח נפיחה בצד הזה של האוקיינוס מבלי שריחה יגיע לאפו של מאן-דהוא בצד האחר של האוקיינוס..., ובמצב עניינים שכזה – צצו עוד ועוד עדויות בכתב ובעל-פה שהטילו ספק גם במידת הדיוק של 10% בספרו של שרייר, “הפרפר"...

    כך למשל...,

     בחודש יוני 2005 פורסם מאמר מדהים באתר המכוון של "הגרדיאן". המאמר נכתב ע"י כתב צרפתי והוא מספר על אחד, צ'רלס ברונייר, החוסה באחד מבתי האבות בעיר פריז.

    ברונייר הנ”ל (בן 104 בזמן כתיבת המאמר...) טוען שהוא הוא, Papillon !!!

    (על ידו הימנית ישנו קעקוע של..., פרפר).

    בדיקות נוספות שנעשו תוך הצלבת מידע ממשיכות ומאוששות את הטענה ששרייר פשוט נטל חירות ספרותית רבה ומקיפה יתר על המידה תוך שהוא מתאר את קורותיו בגיניאה הצרפתית.

    ברונייר טוען, ובמידה רבה של צדק, ששרייר פשוט נטל את הרפתקאותיהם וחוויותיהם של אסירים אחרים ואימץ אותם לעצמו אמץ היטב...

    אז...,

     אין ספק ששרייר אכן היה אסיר בגניאה הצרפתית ואין שום ספק באשר לעובדה שהוא הצליח לברוח משם לקראת שנת 1945..., אבל..., שאר הסיפור?, איך אמר פעם מישהו?, מצוץ מאצבע כף רגלו השמאלית...


    ובאשר לי -

    כנער סקרן, ונוח להיסחף אחרי הרפתקאות של בני-אדם הגדולים מן החיים..., ובכן הנער התבגר ולמד שיש מיתוסים שדרכם להישחט, גם אם השחיטה אינה כה כשרה...


    ואמא שלי אומרת ש"נער" באידיש, זה טיפש.

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/6/17 13:44:
      מדהים
        22/6/17 16:09:

      כמו בספר "פרפר", כך גם בספר "שאנטארם", המחבר - גרגורי דיוויד רוברטס,  לקח לעצמו דרור בהמצאת עלילותיו.

       

      ועל הבדיה הספרותית כתב אריך קסטנר בהקדמה לספרו "פצפונת ואנטון":

      "זה לא משנה אם הסיפור קרה או לא קרה, העיקר שהוא אמיתי – סיפור הוא אמיתי אם הוא יכול היה

      לקרות בדיוק כפי שמספרים אותו" 

      וכך מתברר שלא רק לסיפור יש משאלות משלו, אלא גם למספר, ואלו הן המשאלות שקובעות.


       

        21/6/17 19:36:

      צטט: Einbar - blog 2017-06-21 12:55:42

      מה זאת אמת ומה זה בידיון? העובדות הן שהוא כתב סיפור סוחף מה שעורר גם בך וגם באחרים התלהבות והשראה. . אז מה עם חלקו לקוח מסיפורים של אחרים. הם כניראה השפיעו עליו ולכן, הצליח להעביר אותם באופן כל כך חי. וגם אהבתי את הסיפור איך נולד השיר הזה.“Drink to me, drink to my health. You know I can't drink כי אכן זה עניין בחיים איפה שמים את הפרים. מכל דבר כמעט אפשר לילד סיפור ואומנות. עניין של נקודות מבט וסקרנות. ,

       

      תראי...,

      נכון, כול עוד הסיפור סוחף ומעורר השראה אין באמת

      הבדל בין סיפור דימיוני לסיפור אוטוביוגרפי.

      אבל (וזה "אבל" גדול!)..., מרגע שברור מאליו שהסיפור

      הוא אוטוביוגרפי הרי שההערצה לדמות המספר יוצרת

      אמפתיה וסימפטיה ומעשיו הופכים בהכרח לכאלה שאפשר

      אפילו להעריץ את המספר.

      שרייר אמר שסיפורו, אמיתי. הוא הודה שחלק מהסיפור
      נלקח מסיפוריהם של אחרים (רבע מספר...).

      ואז..., מתגלה שאולי (אולי!!!) רק 10%, אמיתי...
      מה אומר?..., אכזבה. 

        21/6/17 18:58:
      בעז, תודה על הסיפור המרתק. הצלחת לשלב את חווייתך האישית עם סיפור "הפרפר", שבצדק מעורר דיון על מידת החירות הספרותית (Licencia Poetica) של מחבר. אישית, אני חושב שאין לה גבולות, ואיכות היצירה אינה נמדדת על פי מידת האמת "ההיסטורית" שבה, אלא על פי אמות מידה ספרותיות. נהניתי!
        21/6/17 12:55:
      מה זאת אמת ומה זה בידיון? העובדות הן שהוא כתב סיפור סוחף מה שעורר גם בך וגם באחרים התלהבות והשראה. . אז מה עם חלקו לקוח מסיפורים של אחרים. הם כניראה השפיעו עליו ולכן, הצליח להעביר אותם באופן כל כך חי. וגם אהבתי את הסיפור איך נולד השיר הזה.“Drink to me, drink to my health. You know I can't drink כי אכן זה עניין בחיים איפה שמים את הפרים. מכל דבר כמעט אפשר לילד סיפור ואומנות. עניין של נקודות מבט וסקרנות. ,
        20/6/17 22:16:

      אכן, הספר והסרט נפלאים,

      את הפולמקרטניזם שאחרי הביטלס - אני לא ממש אוהב

        20/6/17 14:20:

      עוד סאגה מהסרטים.

      ועוד תרתי משמע.חיוך

        20/6/17 14:04:

      מקרטני כתב גם שיר על בסיס מילותיו האחרונות של טרומפלדור......

        20/6/17 05:13:
      הפרפר ובנקו, ספרים מדהימים. מראש לא נכתבו כאוטוביוגרפיה. כך או אחרת מציאות מושבות העונשין ובתי הכלא הצרפתיים אותנטית למדי. השיר על פיקסו - אחד הטובים והאהובים....

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי