כותרות TheMarker >
    ';

    אז אני אלך לקצה העולם

    המסע הרגלי לסנטיאגו דה קומפוסטלה ולקצה העולם

    0

    הפעם משהו אישי לגמרי

    55 תגובות   יום רביעי, 21/6/17, 23:39

     

    בשבוע שעבר ביקרתי בחבל הסאאר שבדרום מערב גרמניה.

     

    הסאאר הוא חבל ארץ קטן מאד, שגובל עם חבל לותרינגיה שבצרפת.  בירת החבל היא העיר סארברוקן.   עיר חביבה, לא גדולה, שבאמצע חוצה אותה נהר ה SAAR כשמורגשת ההשפעה הצרפתית על הסביבה.

     

    אבל לא באתי לבלות ולחקור את נופי האזור ואפשרויות הבילוי שבו.  הפעם הלכתי במסע בעקבות העבר האישי שלי.  או יותר נכון מסע אחרי עברו של אבא שלי.

     

    אבא שלי נולד ב-1913, לפני מלחמת העולם הראשונה בעיירה LEBACH המרוחקת כ-35 ק"מ מסאארברוקן.  בעיירה היו שלוש משפחות יהודיות באותה תקופה.

     

    אבא שלי לא דיבר הרבה על עברו בגרמניה. יותר נכון - הוא שתק הרבה.  לא רצה להעלות את הכאבים מאז. כל מה שידעתי זה שאביו, סבא שלי,  היה לוחם בצבא קיסר גרמניה במלחמת העולם הראשונה, נפצע במלחמה וצלע כל שארית חייו.  כמו כן ידעתי שהיתה לאבי אחות בשם מרגוט ושלמשפחה היה כל בו שהתמחה בטכסטיל.  החנות הכי גדולה בעיירה.  אבי עלה לארץ ב-1935 בגלל רדיפות של הנאצים ושאר המשפחה נרצחה בשואה.

     

    זהו.   זה כמעט כל המידע לבית אבא.

     

    מעט.  מעט מידי.

     

    לפני כמה חודשים התרחש השינוי.  בחיפוש באינטרנט עלינו על כך שבעיירה הונחו "אבני שפה" או בגרמנית:  Stolpersteine  אבנים המנציחות את זכרם של היהודים לפני בית מגוריהם.  באיזור בו אני גר בברלין הונחו מאות אבנים כאלה

     

    ''

    אלה האבנים שהונחו במקום שבו היה הבית של המשפחה שלי.  למעלה מונצחים סבי וסבתי ולמטה מונצחים אבי, שעלה לארץ, ואחותו.

     

     

    כשראיתי את זה, כתבי לאגודה ההיסטורית המקומית (מסתבר שיש כזה דבר..) וציינתי שאני בן המשפחה האחרון שבחיים.  התגובה לא אחרה לבוא.  לאחר זמן קצר הוזמנתי לביקור במעמד ראש העיר וכל מי שקשור איכשהו לסיפור ולמשפחה.

     

    כאמור,  בשבוע שעבר התקיים הביקור.  מעבר להתרגשות ולברכות ולביקורים בכל מקום הקשור ליהודי המקום (היו שם כאמור שלוש משפחות שחיו בבדידות מוחלטת.  משפחה אחת אורתודוכסית ושתיים, אחת מהן המשפחה שלנו שהיום היינו מגדירים כמסורתיות "לייט), נודע לי המון על העבר של המשפחה ואיך הם שרדו את שנותיהם האחרונות.

     

    אתאר בקצרה:

    סבי אכן נפצע במלחמה, זה היה ידוע וצלע כל חייו.  הוא ניהל את בית הכלבו עד לשפל של ראשית שנות השלושים, אז עבר הכלבו למקום צנוע יותר.  תחת השלטון הנאצי נאלצה המשפחה למכור את הבית המפואר שלה ועברה לגור בדירה במקום די עלוב עם יהודים נוספים בעיר הגדולה סאארברוקן.  משם הם הועברו לעיירה DÜREN שבצפון גרמניה (יתכן והסיבה היא שזה מקום הלידה של סבתי) ומשם נשלחו למחנות.  המידע האחרון עליהם הוא ממחנה תרזיינשטאדט ואנחנו מניחים ששם נרצחו סבי וסבתי.

     

    אחותו מרגוט - עליה לא ידעתי כלום עד השבוע שעבר והיום אני מחזיק בתמונות שלה והרבה מאד סיפורים עליה, נדדה עם המשפחה, אבל באופן לא ידוע הגיעה למחנה ב- LVOV או בגרמנית LEMBERG.  המידע עליה מקורו בחייל נאצי שזיהה אותה במחנה.  מהעדות שלו עולה שלמרות איסור חמור, מכיוון ששניהם הכירו "מהשכונה" הוא דיבר איתה ונתן לה לאכול.  הם קבעו פגישה למחרת היום, אבל מאז היא נעלמה.  וגם כאן - ההנחה היא שזה מקום רציחתה.

     

    ''

    חבל הסאאר וגרמניה

     

    גם על גורלו של אבי נודעו לי דברים חדשים:  אבל כדי להבין, צריך מעט רק היסטורי על חבל הסאאר.  החבל זכה לאחר מלחמת העולם הראשונה למעמד אוטונומי בחסות חבר הלאומים, המוסד שקדם לאו"מ.  זהו חבל גבול שלא ממש שייך לגרמניה ולא ממש לצרפת.  בינואר 1935 התקיים משאל עם על גורל החבל. האם עליו לחבור לצרפת, לגרמניה או להישאר בסטטוס קוו עצמאי. אבי שסייע למשפחה בניהול החנות, היה בחור בן 21 בשנה ההיא, ועכשיו למדתי שהוא היה פעיל ביחד עם עוד כמה צעירים, ביניהם יתר היהודים המקומיים בתנועה שתמכה הסטטוס קוו. הצעירים תלו שלטי חוצות, חילקו ניירות ועשו ככל שיכלו כדי לתמוך בסטטוס קוו.  היה ברור בשלב הזה שחבירה לגרמניה פירושה קבלת השלטון הנאצי שעדיין לא שלט בחבל. אולם כידוע, כל זה ללא הועיל. תוצאת משאל העם היתה קטסטרופאלית.  רוב מוחלט תמך בחבירה לגרמניה.  אבי נאלץ לברוח והציגו בפני מסמכים בהם הנאצים דורשים שיתנו לו דרכון מידית, כדי שייצא מגרמניה מהר ככל האפשר.  בתקופה ההיא הנאצים עוד רצו לגרש יהודים ולא להשמיד.  אבא שלי הגיע לנמל טריאסט באיטליה, עלה על אנייה פולנית ועלה לישראל.

     

    רק כדי להשלים את התמונה ההיסטורית,  לאחר מלחמת העולם השניה, בתחילת שנות החמישים, שוב נערך משאל בחבל הסאאר ושוב הוחלט על חבירה לגרמניה.  הפעם זה מחזיק עד היום.

     

    ''

     

    זה אני, מניח פרחים על אבני השפה

     

    ''

     

    אני חותם בספר העיר.  הצעיר שעומד מאחרי זה ראש העיר המקומי.

     

    את הביקור במקום סיימתי בפגישות עם תלמידים בשני בתי הספר התיכוניים במקום.  שיחות על יהדות, ישראל, שורשים, רגשות וסוגיית החזרה לגרמניה אחרי כזה עבר.  לא פשוט, אבל עשה לי טוב.  אני מאמין שהדרך היחידה ללחום בדיעות מוקדמות ובאנטישמיות היא במפגשים מהסוג הזה ששוברים מחיצות ומסירים סימני שאלה.  

     

    דבר אחד אני יודע.  אני עוד אחזור לשם.  לפחות לשיחות נוספות בבתי הספר.

     

    ''

     

    בהזדמנות זו אני חייב לציין את תודותי לשני האנשים שבתמונה,  הילדגרד באייר ולותאר שמידט, שני אזרחים גרמנים, תושבי המקום, שהכינו לי את שלושת ימי הביקור וכמו כן נתנו לי אינסוף מקורות היסטוריים על המשפחה.  מר שמידט הוא חבר באגודה ההיסטורית והגב' באייר היא מורה בגימלאות שעשו הכל בהתנדבות ומתוך רצון טוב.  גם אם הם לא קוראים את הדברים - תודה גדולה לכם !

     

    זהו להפעם.  אישי מאד אבל היה חייב להכתב.

     

    אל קמינו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (55)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/7/17 08:59:

      צטט: חכמה 2017-07-01 08:58:06

      מאד מרגש הסיפור שלך. זה שנים רבות שאני עוסקת בחקר המשפחה. אספתי מסמכים, תאריכים, ביקרתי במקומות שונים בגרמניה, יש לי הכל באתר של ג'ני ובבית על המחשב. יש שטולפרשטיינה בויסבאדן העיר של אבי. אני מבקרת מדי פעם בעיר. פתחו מוזאון יהודי ונתתי להם חלק מהתמונות של הורי מגרמניה שלפני המלחמה. אם אנחנו לא נשמור על הזכרון ונוריש אותו לילדינו ונכדינו, אף אחד לא יזכור את המשפחות שחלקן הושמד וחלקן נותר בחיים והקים משפחות.

       

       

      מסכים איתך לחלוטין,  אנחנו חייבים לשמר את הזיכרון ולהעביר אותו הלאה.  אף אחד לא צריך לעשות את השירות הזה עבורנו.  לי היה מעט מאד חומר על המשפחה של אבי.  עכשיו אני יודע יותר ויש לי לא מעט מידע,  אבל מסתבר שבעיירה בה אבי גדל,  נעשה לא מעט כדי לספר את תולדות יהודי המקום,  נכתבו כמה מאמרים, נאספו חומרים,  הוקדש פרק גדול בספר ההסטוריה המקומי ועוד.  הייתי רק צריך לבוא ולקטוף את החומרים שהוכנו שם מאז שנות התשעים.

        1/7/17 08:58:
      מאד מרגש הסיפור שלך. זה שנים רבות שאני עוסקת בחקר המשפחה. אספתי מסמכים, תאריכים, ביקרתי במקומות שונים בגרמניה, יש לי הכל באתר של ג'ני ובבית על המחשב. יש שטולפרשטיינה בויסבאדן העיר של אבי. אני מבקרת מדי פעם בעיר. פתחו מוזאון יהודי ונתתי להם חלק מהתמונות של הורי מגרמניה שלפני המלחמה. אם אנחנו לא נשמור על הזכרון ונוריש אותו לילדינו ונכדינו, אף אחד לא יזכור את המשפחות שחלקן הושמד וחלקן נותר בחיים והקים משפחות.
        26/6/17 14:42:

      צטט: קנולר 2017-06-25 13:21:53

      יפה ומרגש

       

       

      תודות, קנולר

        26/6/17 14:39:

      צטט: n1free 2017-06-24 21:51:51

      תודה על הפוסט המרגש והחשוב מבחינות רבות כל כך.

       

      תודה לך

        26/6/17 14:38:

      צטט: סיגל ל .פ. 2017-06-24 19:15:43

      מעניין ומרגש

       

       

      תודה סיגל

        26/6/17 14:37:

      צטט: תכשיט 2017-06-24 17:38:28

      מרגש מאוד....

       

       

      תודה.  

        26/6/17 14:35:

      צטט: HagitFriedlander 2017-06-24 15:54:44

      תודה על השיתוף האישי המרגש והמצמרר...שאפו על היוזמה לשיחות בבתי הספר למרות הכל . נקוה שהטובים יגברו על כל הרוע והאכזריות שהיתה וקיימת בעולם

       

      טובים ורעים יש בעיקר במערבונים משנות החמישים והששים.  עם כל זה, בעיני רק דיאלוג יכול להביא להבנה ולכן קיימתי ואקיים את השיחות עם הצעירים

        26/6/17 14:33:

      צטט: א ח א ב 2017-06-24 14:32:42

      מרתק ומרגש. סיפור אישי מיוחד וסגירת מעגל. בתוך כל הרשע והשנאה (אז וגם היום) יש הרבה שפיות חמלה וטוב לב. אפשר ללמוד מהעבר ולקוות לעתיד מוצלח.

       

       

      מסכים עם המשפט האחרון שלך, ענין הלימוד מהעבר והסתכלות על העתיד זה למעשה המוטו העיקרי של השיחות שניהלתי עם הגרמנים, מבוגרים וצעירים

        26/6/17 14:31:

      צטט: נויאור 2017-06-24 00:20:52

      מרגש מאוד וחשוב לסגור מעגל משפחתי וקבלת מידע על העבר.

       

      תודה על הכוכב והתגובה

        25/6/17 13:21:
      יפה ומרגש
        24/6/17 21:51:
      תודה על הפוסט המרגש והחשוב מבחינות רבות כל כך.
        24/6/17 19:15:
      מעניין ומרגש
        24/6/17 17:38:
      מרגש מאוד....
        24/6/17 15:54:
      תודה על השיתוף האישי המרגש והמצמרר...שאפו על היוזמה לשיחות בבתי הספר למרות הכל . נקוה שהטובים יגברו על כל הרוע והאכזריות שהיתה וקיימת בעולם
        24/6/17 14:35:
      בביקורי לפני 3 שנים ביער השחור ראיתי לא מעט לבני זיכרון במדרכות פרייבורג, וגם בעיירות קטנות יותר. הלבנים האלו הן דרך חכמה ונוגעת, להציג את הנוכחות היהודית ואת פשעי העבר.
        24/6/17 14:32:
      מרתק ומרגש. סיפור אישי מיוחד וסגירת מעגל. בתוך כל הרשע והשנאה (אז וגם היום) יש הרבה שפיות חמלה וטוב לב. אפשר ללמוד מהעבר ולקוות לעתיד מוצלח.
        24/6/17 00:20:
      מרגש מאוד וחשוב לסגור מעגל משפחתי וקבלת מידע על העבר.
        23/6/17 11:24:
      קראתי את תגובתך וקוב את הסיפור המרתק שלך. ונראה לי שהפרויקט הזה חשוב מאין כמותו כדי להצהיר טעינו, וכדי להזיז אבנים בבטן של הקיצוניים והמקובעים בעמדות חשוכות. וכמו כן חשיפת השורשים הכואבים שלך היא דוגמה לגדולה הן שלך והן של האגודה ההסטורית. תודה איש יקר.
        23/6/17 10:27:

      צטט: גילהסטחי 2017-06-23 08:06:04

      יורם. אתה נחשף פיזית ונפשית ואני שמחה על כך. יש סיפורים שקשים לעיכול ולכן בעיניי הבחירה באבנים כזיכרון סמבולי לייסורים, לפחדים ולדמעות של האנשים שהיו היא בחירה שחוקקת לנצח את שהיה.

       

       

      האבנים האלה, יש בהן המון עוצמה.  כמו שכתבתי, בשכונה שאני גר בה יש מאות כאלה.  כל אבן היא אדם.  משפחה.  חיים שנגדעו בתאי הגזים.  והגרמנים חולפים יום יום על פני האבנים הללו ורואים.  לא יודע מה עובר להם בראש, אבל זה זכרון צנוע, אילם ובעל עוצמה גדולה.

      כך בברלין שיש בה אינספור כאלה וכך במאות ערים ועיירות אחרות בגרמניה. 

      וכך גם אותן ארבע אבנים שקשורות אלי.

        23/6/17 10:24:

      צטט: שטוטית 2017-06-22 23:34:19

      מרגש ומעניין מאוד.

       

       

      שטוט, בתור שותפה לענין הייקיות - את מבינה פחות או יותר במה מדובר

        23/6/17 10:23:

      צטט: רונית אברהם 2017-06-22 22:30:17

      וואו. מרגש!

       

       

      קשה לתאר את זה במלים.  ניסיתי

        23/6/17 10:22:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-06-22 21:48:05

      אכן שחזרת את ה"קמינו" המשפחתי. מן הסתם, כואב אבל, במובן מסוים, בהיר יותר.

       

       

      בהחלט בהיר יותר.  וזו מבחינתי גם התחלה.  לא יודע לאן זה יוביל, אבל לדרך  יש הפתעות משלה

        23/6/17 10:21:

      צטט: באבא יאגה 2017-06-22 21:41:50

      יורם, שמחה על המידע ועל הביקור שערכת. תודה רבה על ששיתפת.

       

       

      מודה לך על התגובה

        23/6/17 08:06:

      יורם. אתה נחשף פיזית ונפשית ואני שמחה על כך. יש סיפורים שקשים לעיכול ולכן בעיניי הבחירה באבנים כזיכרון סמבולי לייסורים, לפחדים ולדמעות של האנשים שהיו היא בחירה שחוקקת לנצח את שהיה.

        22/6/17 23:34:
      מרגש ומעניין מאוד.
        22/6/17 22:30:
      וואו. מרגש!
      אכן שחזרת את ה"קמינו" המשפחתי. מן הסתם, כואב אבל, במובן מסוים, בהיר יותר.
        22/6/17 21:41:
      יורם, שמחה על המידע ועל הביקור שערכת. תודה רבה על ששיתפת.
        22/6/17 21:16:

      צטט: יורם.אל-קמינו 2017-06-22 20:49:47

      צטט: YAANKI 2017-06-22 20:41:02

      ב 1977 בתור סטודנט צעיר הייתי במינכן לשלושה שבועות וחפרתי בארכיון של RFE בנושאים מברח אירופאיים . זה היה קצת יותר משלושים שנה מאז המלחמה. וגכאשר פגשתי אנשים בני 60 עלתה בראשי כל הזמן מה הם עשו במלחמה..בתוך הארכיון פגשתי הונגרים גם מעל גיל 60 ואחד היה מאוד חברותי איתי. שנים אחר כך אחרי ה GOOGLE התפתח חיפשתי את השם שלו ואז קראתי שהיה בזמן המלחמה מראשי הנוער הפשיסטי בהונגריה. כל כך שמחתי שהיה לי הכבוד לפגוש אותו במינכן עובד ברדיו אירופה החופשית RFE

       

       

      יענקי - אתה למדת באוניברסיטה במינכן ?   אני למדתי שם לתואר שני בין השנים 85-88.   ותוך כדי השנים, התברר לי שבעל הבית שלי שהיה גם השכן, היה חייל בשריון הנאצי שלחם בקווקז.  עולם משוגע.

       

       

      לא הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב וקיבלתי מילגה קטנה לאסוף חומר לתואר שני .ומינכן הייתה העיר העשירה ביותר בחומר מזרח אירופאי. כך נכנסתי לספריה הלאומית של באוואריה וגם ל RFE 

        22/6/17 20:49:

      צטט: YAANKI 2017-06-22 20:41:02

      ב 1977 בתור סטודנט צעיר הייתי במינכן לשלושה שבועות וחפרתי בארכיון של RFE בנושאים מברח אירופאיים . זה היה קצת יותר משלושים שנה מאז המלחמה. וגכאשר פגשתי אנשים בני 60 עלתה בראשי כל הזמן מה הם עשו במלחמה..בתוך הארכיון פגשתי הונגרים גם מעל גיל 60 ואחד היה מאוד חברותי איתי. שנים אחר כך אחרי ה GOOGLE התפתח חיפשתי את השם שלו ואז קראתי שהיה בזמן המלחמה מראשי הנוער הפשיסטי בהונגריה. כל כך שמחתי שהיה לי הכבוד לפגוש אותו במינכן עובד ברדיו אירופה החופשית RFE

       

       

      יענקי - אתה למדת באוניברסיטה במינכן ?   אני למדתי שם לתואר שני בין השנים 85-88.   ותוך כדי השנים, התברר לי שבעל הבית שלי שהיה גם השכן, היה חייל בשריון הנאצי שלחם בקווקז.  עולם משוגע.

        22/6/17 20:41:
      ב 1977 בתור סטודנט צעיר הייתי במינכן לשלושה שבועות וחפרתי בארכיון של RFE בנושאים מברח אירופאיים . זה היה קצת יותר משלושים שנה מאז המלחמה. וגכאשר פגשתי אנשים בני 60 עלתה בראשי כל הזמן מה הם עשו במלחמה..בתוך הארכיון פגשתי הונגרים גם מעל גיל 60 ואחד היה מאוד חברותי איתי. שנים אחר כך אחרי ה GOOGLE התפתח חיפשתי את השם שלו ואז קראתי שהיה בזמן המלחמה מראשי הנוער הפשיסטי בהונגריה. כל כך שמחתי שהיה לי הכבוד לפגוש אותו במינכן עובד ברדיו אירופה החופשית RFE
        22/6/17 20:40:

      צטט: P65 2017-06-22 20:34:59

      חזק

       

       

      בהחלט !

        22/6/17 20:40:

      צטט: קלועת צמה 2017-06-22 19:00:18

      תודה לשיתוף הזה, האישי, המרגש, לגבי משפחתך, לגבי אנשים שמסייעים מתוך רצון חופשי, ללא תמורה.

       

       

      אכן זיכרון חשוב. תודה

        22/6/17 20:39:

      צטט: about a woman 2017-06-22 16:04:03

       

      אנשים צריכים להגיע למקום שהם שייכים אליו,

      מי יותר מי פחות.

       

      יורם, תודה רבה על הפוסט!

      גם בפן האישי, לפני כ 10 שנים בקרתי בעיירה האגן שבגרמניה

      והצטלמתי ליד אבני שפה דומות (לדעתי בזמנו גם העליתי פוסט ותמונות)  

      מסע מאוד מרגש, שהסתיים במצעד עם דגלי ישראל וטקס חתימה בספר האורחים של העיירה

      באותו מעמד חולקו מילגות לתלמידי ביתי ספר על פרוייקטים להנצחת השואה.

       

       

      ברוכה תהיי, שותפה לדרך

        22/6/17 20:39:

      צטט: goodyear2016 2017-06-22 08:33:37

      סיפור חיים מרתק . ובאשר לגרמניה תמיד יש מה ללמוד ממנה . ה"אבני שפה" או בגרמנית: Stolpersteine אבנים המנציחות את זכרם של היהודים לפני בית מגוריהם רעיון נפלא שיישאר לנצח לדוריי דורות וכדאי גם לישראל לאמץ אותו . על כל פיגוע זדוני ורצחני ינציחו את שמות הנירצחים באבניי שפה מקומיים .

       

       

      אכן, סיפור אבני השפה הוא אחד מפרוייקטי ההנצחה החשובים.  יש דעה, גם בקרב יהודים שרואה בזה דבר שלילי,  בעיקר בגלל שההנצחות האלה מועדות להזנחה ולכלוך, או אפילו לפגיעה. במינכן ובכל בוואריה, הקהילה היהודית אפילו אסרה על הנחת האבנים הללו. אני רואה בזה דבר  חיובי ומכובד.

        22/6/17 20:37:

      צטט: ~בועז22~ 2017-06-22 08:15:29

      מרגש!!!
      תודה על השיתוף! 

       

       

      כאמור - לכבוד הוא לי, השיתוף הזה

        22/6/17 20:36:

      צטט: אהובהקליין 2017-06-22 08:05:49

       תודה על פוסט כה מעניין ומרגש-

      וסיפור על תולדות המשפחה היקרה.

       יישר כוח!

       

       בברכה

       אהובה

       

       

      לכבוד הוא לי לשתף אתכם

        22/6/17 20:35:

      צטט: ד. צמרת 2017-06-22 08:00:11

      מעמד מכובד,

       

      צודק!

        22/6/17 20:34:
      חזק
        22/6/17 20:34:

      צטט: זונות פוליטיות 2017-06-22 07:15:59

       

       

      ברוטוס:   מרגש ומצמרר. שני אלה בצילום למטה הם בעיני חסידי אומות העולם. איסוף מידע רק על מנת שאם יגיע מישו ויבקש לדעת יהיה להם מה לתת לו - היא מלאכת קודש

       

       

      נטוס:      השאיפה לחקור את שורשיך מעסיקה לא מעט אנשים, בעיקר בני ניצולי שואה שנוברים ומחטטים בעבר משפחתם כדי לתהות מעט יותר על מקורותיהם, לעיתים לוקחת אותם למקומות רחוקים מלאי עצב ותוגה

       

       

      ..ברוטוס היקר - חסידי אומות עולם ?  הלכנו טיפה רחוק.  אנשים ישרי מצפון שעשו מלאכת קודש ?  בשבילי ובעיני בהחלט.  האמת היא שבעיר הזו העיסוק עם ההיסטוריה הוא נחלת לא מעט אנשים.  הכרתי עוד מורה להיסטוריה בבית הספר המקומי שעשה מחקר שלם על תולדות היהודים במקום ואפילו כתב עבודה על בית הכל בו של סבא שלי.  וכל זה בשנות ה-90,  בלי לדעת שיום אחד נפגש. ממנו למדתי המון.  באמת שיש שם הרבה אנשים טובים הראויים לכבוד.

       

      נטוס:  אחי - עזוב אותנו מעצב ותוגה, בוא נשתה איזה בירה קרה 

       


        22/6/17 20:29:

      צטט: נירית גלעד 2017-06-22 05:17:13

      תודה רבה על הסיפור המשפחתי המרתק ועל כך ששיתפת בסגירת המעגל הזו. התרגשתי לקרוא.

       

       

      בשמחה.  עשה גם לי טוב

        22/6/17 20:28:

      צטט: אסנת אלון (אינציגר) 2017-06-22 00:30:06

      חזרה לשורשים וסגירת מעגל מרגש

       

       

      המעגל עוד לא לגמרי סגור.  יש עוד חשבון.  אבל תודה

        22/6/17 20:28:

      צטט: נרתיקנית דביקה 2017-06-22 00:17:41

      מעין סגירת מעגל.. בהחלט מרגש יורמצ'ה. 

      נ.ד. (חיבוק)

       

       

      אפשר לחבק בחזרה ?

        22/6/17 20:27:

      צטט: אביבי32 2017-06-21 23:49:14

      מרגש

       

      תודה

        22/6/17 19:00:
      תודה לשיתוף הזה, האישי, המרגש, לגבי משפחתך, לגבי אנשים שמסייעים מתוך רצון חופשי, ללא תמורה.
        22/6/17 16:04:

       

      אנשים צריכים להגיע למקום שהם שייכים אליו,

      מי יותר מי פחות.

       

      יורם, תודה רבה על הפוסט!

      גם בפן האישי, לפני כ 10 שנים בקרתי בעיירה האגן שבגרמניה

      והצטלמתי ליד אבני שפה דומות (לדעתי בזמנו גם העליתי פוסט ותמונות)  

      מסע מאוד מרגש, שהסתיים במצעד עם דגלי ישראל וטקס חתימה בספר האורחים של העיירה

      באותו מעמד חולקו מילגות לתלמידי ביתי ספר על פרוייקטים להנצחת השואה.

        22/6/17 08:33:
      סיפור חיים מרתק . ובאשר לגרמניה תמיד יש מה ללמוד ממנה . ה"אבני שפה" או בגרמנית: Stolpersteine אבנים המנציחות את זכרם של היהודים לפני בית מגוריהם רעיון נפלא שיישאר לנצח לדוריי דורות וכדאי גם לישראל לאמץ אותו . על כל פיגוע זדוני ורצחני ינציחו את שמות הנירצחים באבניי שפה מקומיים .
        22/6/17 08:15:

      מרגש!!!
      תודה על השיתוף! 

        22/6/17 08:05:

       תודה על פוסט כה מעניין ומרגש-

      וסיפור על תולדות המשפחה היקרה.

       יישר כוח!

       

       בברכה

       אהובה

        22/6/17 08:00:
      מעמד מכובד,
        22/6/17 07:15:

       

       

      ברוטוס:   מרגש ומצמרר. שני אלה בצילום למטה הם בעיני חסידי אומות העולם. איסוף מידע רק על מנת שאם יגיע מישו ויבקש לדעת יהיה להם מה לתת לו - היא מלאכת קודש

       

       

      נטוס:      השאיפה לחקור את שורשיך מעסיקה לא מעט אנשים, בעיקר בני ניצולי שואה שנוברים ומחטטים בעבר משפחתם כדי לתהות מעט יותר על מקורותיהם, לעיתים לוקחת אותם למקומות רחוקים מלאי עצב ותוגה

       

       

      ..

       


        22/6/17 05:17:
      תודה רבה על הסיפור המשפחתי המרתק ועל כך ששיתפת בסגירת המעגל הזו. התרגשתי לקרוא.
      חזרה לשורשים וסגירת מעגל מרגש
        22/6/17 00:17:

      מעין סגירת מעגל.. בהחלט מרגש יורמצ'ה. 

      נ.ד. (חיבוק)

        21/6/17 23:49:
      מרגש

      ארכיון

      פרופיל

      יורם.אל-קמינו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין